דברי שאול דרשות נט

הדברים דכל הטעם דבר"ה טהור דמסוטה ילפינין והתם הוי רה"י ולפ"ז כל שאחד ודאי טמא דלא דמי לסוטה א"כ אף בר"ה ראוי לטמאות ורק משום דחזקה טהרה קאתינא עלה. א"כ כל שהוא בב"א דא"א לדין משום חזקת טהרה דלא נודע מי ומי ישלו חזקת טהרה ומי יש לו חזקת טומאה א"כ הוי ספיקא דאורייתא להחמיר אך עדיין צריך ביאור דא"כ גם בבא לשאול עליו ועל חבירו למה מדמה ר"י לב"א ור"י לזאח''ז אמנם נראה דהנה בהא דמטהר ספק טומאה בר"ה כתב רבינו בפט"ז מאבות הטומאה הטעם משום דצבור עושין בטמאה דטומאה הותרה בצבור ומכש"כ בספק והראב"ד כתב הטעם משום דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים וכמבואר בתוספתא בשם רשב"ג וביאור הדבר דיחיד אפשר לשאול על עצמו אבל רבים אי אפשר שישאלו והוי כדבר שאין בו דעת לשאול ובזה שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון ני' מ"ש התוס' ריש נדה דלא ילפינן מסוטה לטהר בר"ה אלא כמו ספק נגע ספק לא נגע טומאת מגע ולא טומאת ראיה ולא נודע הטעם ואמר הוא דהטעם בזה בשלמא טומאת מגע הוי הספק על כל איש ואיש אם יגע אם לא יגע וא"כ רבים אי אפשר לשאול אבל אם אין הספק במגעו שכלם נגעו רק שהספק אם הראי' מטמא וכל שנפסק לאחד הפסק לכלם. ודפח"ח והארכתי בזה בחדושי למס' נדה ולפ"ז נראה לי דזה טעמו של ר' יוסי דמטמא בב"א לשאול עליו ועל חבירו דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו שוב אין נפקותא בין רבים ליחיד אבל ר' יהודא ס"ל דהטעם משום דצבור עושין בטומאה א"כ אף שנשאל עלי' ועל חבירו מ"מ טהור בר"ה ומעתה זה דוקא בטומאה כל שנשאלין לרבים הו"ל כיחיד אבל בחמץ כיון דעיקר תלוי במה שאינו בוודאי שפיר כל שהספק על שניהם ואינו בוודאי מותר אף בב"א ועיקר מה דמדמה הש"ס לשני שבילין היינו דלא הוי כוודאי טומאה ודו"ק היטב: והנה המלמ"ל פ"ב מחמץ הקשה לאותן החולקים על הרמב"ם וס"ל דבבדיקת חמץ כל שבא בב"א צריכין בדיקה ואמאי כיון דספק אם יש שם חמץ הו"ל כהא דאמרו בכתובת דף כ"ז בהא דבעי ר' ירמי' אינה מחזקת אלא אחת מאי ופריך מ"ש משני שבילין דמר מדמה לי' לב"א ומר מדמה לי' לזה אחר זה וה"נ כיון דשרי לכלהו כבת אחת דמי ומשני הכי השתא התם וודאי איכא טומאה הכי מי ימר דאטמי' וא"כ כאן דמי ומר דנכנס חמץ הו"ל כמו התם ע"ש שהתפאר בראי' זו והנראה בזה דהנה בהא דאמרו כיון דשרי לה לכלהו כב"א דמיא נדחקו רש"י ותוס' דלמה הוי כב"א וע"ש בשטמ"ק וגם בהא דאמרו התם ודאי איכא טומאה הכי מי ימר דאטמו ג"כ לא נודע הסברא והנה בהא דמבואר בס' קי"א ס"ז ביו"ד הי' כאן שתי קדירות של היתר ונפל אסור לתוך אחת מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפל ואין באחת כדי לבטל אסור ויש בשתיהן כדי לבטל שתיהן מצטרפות לבטל בד"א כששתיהן של אדם אחד אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפות והב"ח תמה ע"ז דבאסור דרבנן אע"ג דאין מצטרפין מ"מ תולין להקל בשני בני אדם ע"ש בש"ך כמו בשני שבילין ובכו"פ ס"ק ח' כתב דשאני שני שבילין דאם בא אחד לשאול הלכתי בדרך הזה א"צ לשאול רק עליו בלבד והחכם ג"כ מתיר על א' לבד אבל בשני קדירות דאם הי' בא לחכם ואמר חתיכה של אסור נפל לתוך קדירה אז הי' אסור ועיקר מה שמותר בשביל שיש עוד קדירה שאינו יודע לאיזה מקדירות נפל הו"ל כנשאל עליו ועל חבירו ודבריו תמוהים מאד דא"כ גם בחמץ בשני בתים בדוקים אמאי בבא לשאול אמרינין דמותר הא גם שם שייך סברה זו וגם גוף הדבר איננו מובן דכפי הנראה סברתו הוא דכל הספק הוא רק בשביל שאינו יודע לאיזה מהקדירות כפל מוכרח להזכיר ב' קדירות אבל ז"א דאכתי יכול להגיד לו שספק לו אם נפל בזו הקדירה או בזו הקדירה וא"צ להגיד לו שזו הקדירה אינו שלו רק של אדם אחר וא"כ אינו נשאל רק עליו לבד אמנם נראה דכוונת הכו"פ דבשתי קדירות דבאדם א' מצטרף ובשני ב"א אינו מצטרף א"כ אם לא יגיד לו שהיא של אדם אחר יהי' מכשול שמתיר לו שלא כדין דבאדם א' מצטרף א"כ ע"כ מוכרח להגיד לו שהקדירה השני אינו שלו ולכך כיון דמוכרח הוי כנשאל עליו ועל חבירו ומעתה לענין בדיקה דאינו מוכרח לשאול על חבירו דיכול לומר שיש לו שני בתים וספק לו וא"ל דאם לא יגיד לו יחמיר מספק דז"א דכיון דעכ"פ לא יצא מכשול מזה ואדרבה יחמיר שלא כדין אינו מוכרח לשאול על חבירו ואטו על ידי זה נאמר דהוי בא לשאל עליו ועל חבירו משא"כ בשני קדירות דיתיר לו שלא כדין וז"ב: ומעתה נבא אל הסוגיא דזה דאמרו כיון דשרו לה לכלהו כב"א דמיא והיינו כיון דאינה מחזקת רק אחת וא"כ כשתבא לשאול רק על עצמה יתיר לה שלא כדין דמחבואה אחת מציל על אחת: ועיקר שאלה הוא כיון דיש כהנות רבות ואין מחזיק אלא אחת א"כ מוכרחת לשאול על. כל הכהנת דאל"כ היתה נכשלת וא"כ מוכרחת לשאול על כלם הוי כבא לשאל עליו ועל חבירו ומעתה זה דמשני התם וודאי איכא טומאה הכא מי ימר דאנומי' דבאמת שאני שני קדירות דאם תבא לשאול על עצמה בוודאי יתיר שלא כדין דהרי אנו מצרפין שני הקדירות אבל כאן דג"ז אינו טומאה בבירור דמי ימר דאטמי' א"כ עכ"פ אין כאן מכשול בברור ושוב הוי כנשאל עלי' ועל חבירו ומעתה מיושב היטב קושית המלמ"ל דשאני התם דלא הוי ב"א רק כבא לשאל עלי' ועל חבירו בזה אמרינן דבכה"ג שהוא ספק טומאה לא הוי כאלו באתה לשאול על חברות רק לצורך עצמה היא שואלת אבל כל שהוא באמת בב"א או בבא לשאול על חבירו בוודאי צריך בדיקה והנה המג"ש הקשה דמאי מדמה לשני שבילין דהרי בשני שבילין אילו הי' בר"ה בוודאי הי' טמא ובחמץ מקילין בכה"ג בלי בדיקה א"כ חזינין דחמץ קיל א"כ מאי מדמה חמץ לספק טומאה והנראה בזה עפ"י מ"ש המלמ"ל בפי"ט מאבות הטומאה ה"א דבשני שבילין ברה"י א' טמא וא' טהור ישרפו שניהם אף דבנזרקה טומאה ברה"י כתבו התוס' בנזיר כיון דע"כ אחד מהם טהור לא שייך עשה בו הכתוב ספק כוודאי היינו שם שנזרקה הטומאה א"כ בא הספק טומאה כאחד וכל שאי אפשר לטמא שניהם לא שייך נעשה ספק כוודאי אבל בשני שבילין דלא נתהוה הטומאה בבת אחת א"כ כל אחד מטמא מספק ונעשה כוודאי טמא ע"ש ולפ"ז לכך בשני שבילין ברה"י טמא משא"כ בחמץ דבחמץ הוי כנזרקה טימאה דהספק בא מחמת דבר אחד ואי אפשר לעשות כווד"י ומה דמדמה הש"ס חמץ לשני שבילין היינו שני שבילין בר"ה איברא דעדיין קשה לפמ"ש המלמ"ל דבר"ה בשני שבילין עדיף מנזרקה טומאה דבשני שבילין כל שלא בא לשאול בב"א שניהם טהורים דהוי ב' אנשים וב' שבילין וכל אחד יש לו חזקת טהרה משא"כ בנזרקה טומאה דאז הטומאה באה מכח דבר אחד וא"א לטהר שניהם ולכך שניהם טמאים א"כ קשה מאי מדמה חמץ לשבילין שם שפיר טהור בזאח"ז משא"כ חמץ דספק אם נכנס לבית זה או זה מהראוי שיהי' שתיהם צריכים בדיקה אמנם נראה דדוקא שם לענין טומאה כל שנולד בב"א אין חלוק דין ביניהם אבל כאן לענין חמץ אף שנולד בב"א משכחת לה חלוק הדין כגון שזה בטל כבר החמץ וזה לא בטל ושוב לא מקרי בא בב"א ובזה מיושב היטב דברי הה"מ שכתב בה' י"א לחלק דבשבילין א"א שלא יטמא עכ"פ א' מהן משא"כ כאן בביטול סגי לי' ותמה המלמ"ל דמאי טעם יש בדבר ולפמ"ש א"ש דכל דבבטול סגי לי' שוב לא מקרי בא בב"א וכמ"ש ודו"ק ואף דהה"מ כתב להיפך משום דא"א שלא יהי' אחד מהם טמא משא"כ כאן בביטול בעלמא סגי לי' ולפמ"ש בכוונת דברי' הי' לו לומר להיפך דלפי שא"א שלא יהי' אחד טהור לכך בזאח"ז טהור נלפע"ד דהה"מ כלל שניהם דלענין בב"א לכך טמא אף ברה"ר משום דכל שא"א שלא יהי' אחד מהם טמא א"כ א"א לומר דיהי' טהור לגמרי וחזקת טהרה ל"ש בזה וכמ"ש למעלה לכך בב"א טמא כרה"י עכ"פ מספק רק דק"ל להיפך דבבדיקה הוה כנזרקה טומאה וא"כ אף בזאח"ז מהראוי שיהי' טמא וכמ"ש המלמ"ל לכך אמר כיון דבביטול סגי לי' ואף שנתהוה הספק בב"א לא הוי כנזרקה טומאה דכאן יש חילוק בין ביטל ללא ביטל ודו"ק היטב כי נכון הוא: דרוש לשבת הגדול שנת תרכ"ג במדרש שה"ש על פסוק קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ר"י ור"נ ורבין ר"י אומר קול דודי הנה בא זה משה בשעה שאמר משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו האיך אנו נגאלים והלא נאמר לו לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבנותיכם. אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ואין הרים וגבעות האמור כאן אלא קיצים ועבורים מדלג על החשבונות ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר החדש הזה לכם. ר' נחמי' אומר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו האיך אנו נגאלים הלא אין בידינו מעשים טובים אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים ובמי היא מביט בצדיקים שבכם ובמעשיהם כגון עמרם ובית דינו מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות אין הרים אלא בתי דינין הה"ד ואלכה וירדתי על ההרים ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר החדש הזה לכם רבנן אמרי קול דודי זה משה בשעה שאמר להם לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו האיך אנו נגאלים והלא כל מצרים מטונפת מעכו"ם שלנו אמר להם הואיל והיא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעכו"ם שלכם אלא מדלג על ההרים הה"ד על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו בחדש הזה אתם נגאלים שנאמר החדש הזה לכם לבאר הדברים נבאר כל מאמר בפני עצמו במשנה דעדיות פ"ב הוא הי' אומר האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש אעפ"י דכתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ונאמר ודור רביעי ישובו הנה והראב"ד פירש דשני הקיצים הללו שניהם אחת הן ומה שנותן קץ לגלות ושעבוד נותן במספר השנים אבל מה שנותן לטובות ולנחמות במספר הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור וכן הי' בשעבוד מצרים אעפ"י שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישובו לשבת הארץ עד דורו של יהושע כו' וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב"ה לא יכנס עמהם מיד לארץ אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל סימן כ' וראיתי בהקדמת הנוב"י מהד"ת שהקשה דדברי הראב"ד הם סותרים לדברי המכילתא ובילקוט פ' בא רמז ר"י וז"ל רבי אמר כתוב א' אומר ועבדים וענו אותם ארבע מאות שנה וכתוב א' אומר ודור רביעי ישובו הנה כיצד יתקיים שני כתובים הללו עשו תשובה נגאלים לדורות ואם לא גואלם אני לשנה הרי שאין שני הקיצים הללו נתקיימו באחד ולדברי הראב"ד נתקיימו באחד ואני מצאתי בתוספות שאנצא על עדיות שהקשה קושיא זו על הראב"ד והנראה בזה עפ"י מה שפירשתי מה שכתוב בפ' כי תשא ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ד' אולי אכפרה בעד חטאתכם והקשו דהא כבר נאמר וינחם ד' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכבר מחל השי"ת והנראה עפ"י מ"ש תהלים