דברי שאול דרשות נח

עובר על חולין בעזרה ועיין מלמ"ל פ"ב משחיטה שהאריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה כבר נתכפר דלא הוה כרת דיומא ובזה י"ל מ"ש בירושלמי דאם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה וא"ר זעירא דעובר משום הכנסה יתירה והקשו בתוס' ישנים דממנ"פ אם הזיד בביאה חייב בשביל ביאה ואם הזיד בהקטרה חייב משום הקטרה ואם לא הקטיר מה שייך הכנסה יתירה ע"ש שנדחקו ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דס"ל חולין בעזרה ראורייתא ועובר משום הכנסה יתירה שהכניס דבר שאינו ראוי ודו"ק. והנה במה שהארכתי למעלה בענין הריח אכתוב כאן בקוצר דברים דלכאורה ק"ל דביוה"כ דלא היה מתקן מבחוץ רק מבפנים שוב מהראוי שיתחייב משום מריח דהא היה בעין בעת ההבאה מבחוץ וכ"כ בשם רש"י פסחים דחייב משום מריח כל שהוא בעין ובשלמא מה דהיה מביא קטורת שלימה א"כ דרך מצותו בכך ואינו חייב דאי אפשר בלא"ה אבל מה דמביא קטרת חסירה והיה בעין למה לא יתחייב משום מריח אמנם בקטרת חסירה אפשר דלא חייבה תורה משום מריח רק כשהקטרת שלם ומריח מכל הקטרת כלו ובזה י"ל דטרם שנתן ע"ג האש א"כ מריח מכל סממן בפ"ע שוב אינו חייב משום הרחה רק כשנותן ע"ג אש וכמ"ש למעלה: והנה במה שהקשו דביאה ריקנית לא הוה כרת דיומא משא"כ קטרת חסירה וכ"כ בזה וכעת נראה לי דבר חדש דלפמ"ש לעיל מה שנסתפק המלמ"ל אם חייב על השהי' וכתבתי למעלה דחייב על השהי' א"כ שפיר מקשה דת"ל משום ביאה ריקנית דא"ל דע"ז מכפר דאינו כרת דיומא דזה אינו דכ"מ ששוהה הוה ביאה ריקנית א"כ כ"ז שעינו עליו אינו מכפר רק אח"כ כמו דמשני שם כגון דחנקתיה אומצא ולא הוה ליה שהות לכפורי ומכ"ש כאן דכ"ז ששוהה עובר עלי' וא"כ הוה כטובל ושרץ בידו דאינו מכפר וז"ב כשמש אך לפ"ז קשה על ר"ש דמשני דעייל שתי הקטרות דשם שוב הו"ל על הקטרת חסרה בכרת דאינו של יומא והיא קושיא נפלאה וצ"ל כמ"ש לעיל בישובו ודו"ק והנה מה שהקשיתי למעלה הלא מראש דלענין ביאה ריקנית לא שייך אהדריה לאיסורא קמא והארכתי כעת נראה עפ"י מה שהקשיתי בקידושין דף י"ג אלמה לא אפיקתי' ממיתה ואוקמתא אעשה מידי דהוה אפסולי מוקדשין אית בהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסורא והקשיתי הא שם בגיזה אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ אדרבא גם שם מהראוי לומר כן והנה גם מ"ש התוס' בחולין דף צ"ח ע"ב ד"ה רבא להשיג על ר"ת דהתם ודאי משמע דאהדרי' ומשום דכתיב תזבח ולא גיזה ע"ש א"כ מה מדמה כאן אמנם נראה דדברי התוס' בביצה ובחולין אחת הם והכלל הוא כך כל דבר שראינו בו חידוש שמצד הסברא הי' לאסור והתורה גלתה דמותר א"כ מהראוי לומר אין לך בו אלא חידושו ולפ"ז בפסולי המוקדשין דזה חידוש מה שהתירה התורה פסולי המוקדשין מידי מעילה אמרינן דמידי מעילה יצאו מידי גיזה לא יצאו והיינו שכתבו התוס' דגיזה לית סמך להתיר וממילא קיימא כמו שהיתה משא"כ בטעם כעיקר דמצד הסברא אינו מהראוי שתאסר רק מצד תעבירו לא שייך לומר דאהדריה לאיסורא קמא וזהו כוונתם בחולין שם ולפ"ז במיתת הבעל דההיתר כתוב בפירוש דהרי לכה"ג בלאו ועכ"פ ממיתה אפקי' בודאי ורק מדכתיב ושלחה משמע לי' ולא לאחרת כמ"ש רש"י א"כ שוב מהראוי לומר דעכ"פ אינו רק בעשה וז"ש מידי דהוה אפסולי מוקדשין דממעילה אפקי' וא"כ בגיזה נשארה באיסורא דלא מצינו סמך להיתר ואדרבא ההיתר במעילה היא דחדשה תורה ובזה מיושב היטב דברי הש"ס בבכורות דף ט"ו אהני קרא למעוטי מכרת דכי כתיב קרא בבהמה הוא דכתיב והקשו התוס' דמהראוי לומר אהדריה לאיסורא קמא ולפמ"ש אתי שפיר דשם ההיתר אינו חדוש דכרת רק בחלב בהמה הראוי לקרבן הוא דכתיב וכן אמרו בריש כריתות ולפ"ז כאן ההיתר הוא חידוש מה דהתירה התורה ביוה"כ לכנס (ועיין בס' ישרש יעקב ביבמות דף נ"ו) לפני ולפנים שוב מהראוי לומר דאהדרי' לאיסורא קמא ודו"ק: דרוש לשבת הגדול שנת תרכ"ג סוגיא דתשע צבורין פסחים י"ט פסחים דף ט' תשע צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידענו אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חניות פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא כו' והנה רש"י פירש דהאיבעיא הוא לענין בדיקה והתוס' הקשו על זה דהאיך מייתי ראי' מתשע חניות דהוי ספיקא דאורייתא וכאן אינו רק ספק דרבנן וכתבו דמיירי בלא ביטל אמנם הקשו דגבי תשע חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא לוקמא אחזקת בדוק דהכא בבדוק מיירי דאל"ה פשיטא דבעי בדיקה. והנה הפ"י הקשה דמה בכך דהוא בחזקת בדוק הא אתרע החזקה שהרי עכבר נכנס שם ואיכא ריעותא דהא נכנס עכבר והרי הככר אסור מספק כמ"ש התוס' בעצמם וא"כ איתרע החזקת בדיקה. ע"ש והנני יוסיף לתמוה דמאי קושיא דניזל בתר חזקת בדוק והרי רוב עדיף מחזקה ואפ"ה בקבוע לא אזלינן בתר רוב א"כ מכ"ש דלא ניזל בתר חזקה ואין לומר דיש רוב וחזקה דזה אינו דכיון דלענין רוב לא נחשב רוב דנקבע אסור א"כ מה מועיל החזקה דמ"מ נקבע איסור כאן ואין לומר דע"ז גופא אנו דנין כיון דיש חזקת בדוק אמרינין דלא נקבע אסור כאן ומרוב ההיתר בא דז"א דמה מועיל חזקת הבית שהוא בדוק לענין הככר והרי אם היינו מוצאין הכבר בפי העכבר או בבית היינו דנין לענין אכילה בוודאי היינו דנין כמחצה על מחצה דהא אקבע אסור כמ"ש התוס' בעצמם א"כ מה מועיל חזקת הבית לענין הבדיקה הא אין הספק נולד בעצמת הבית רק בשביל סיבת הככר ובהככר הוקבע אסור ומצאתי בפרמ"ג ריש ס' ק"י שהעיר בזה בקצרה ושמחתי והנראה בזה דהנה בהא דמבואר בס' ק"א לענין אם נחתך חתיכה אחת אין תולין לומר של אסור נחתך ונתבטל ויהי' כולן מותרות אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממנ"פ אם הוא של אסור אף כלן מותרות ואם אינה של אסור היא מותרת ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאסור מרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות וכתב מהרא"י הטעם דאף דבכל דוכתא תולין ברוב כאן כיון דנשתנה מקדמותו מן הרוב היא והוי כמו כל דפריש מרובא פריש וע"ז כתב הטו"ז דאין לומר הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דכאן יש לכל אחד שני קביעות הא' החלק הנחתך והשני החלק שלא נחתך א"כ הוי לן טפי לומר שהאסור בחלק שלא נחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני ודבריו תמוהים דהרי כל קבוע כמחצה על מחצה ולא תליא ברוב. ומצאתי בזרע יצחק על המשניות פ"א דערלה שנתקשה בזה. אמנם בגליון הש"ע כתבתי דדוקא אם אנו דנין על חתיכה זו דנימא שתהי' מותרת משום דרוב חניות כשרות אמרינן דאיקבע אסורא דגם אותו חניה של אסור ג"כ הוקבע כאן אבל שם אין אנו דנין על אותה חתיכה דזאת החתיכה מותרת ממנ"פ רק אנו דנין אם הוקבע אסור בחלק הנחתך או בחלק הנשאר א"כ יותר ראוי לתלות שהאסור בחלק שנחתך כיון דזהו הרוב והרוב נקבע כאן כמו המיעוט ואף דע"י זה נתיר השאר דאמרינן שנתרסק ובטל החשיבות מ"מ זה בא ממילא אבל פשיטא דיש לתלות ברוב דאין מוציאין הדבר מהקביעות וז"ב ולפ"ז כאן נמי בשלמא אם היינו צריכין לדון על הככר עצמו אם מותר באכילה שפיר אמרינן כיון דגם החמץ הוקבע כאן וקבוע כמחצה על מחצה אבל כאן שאנו דנין על הבית אם צריך בדיקה א"כ שפיר אמרינן כיון דיש לפניך שני קביעות של מצה ושל חמץ והמצה היא רוב מהיכא תיתי לתלות דלקח מן החמץ טפי יש לתלות דלקח מן המצה כיון דאין אנו מוציאין מהקביעות וממילא יש לומר דהבית בחזקת בדוק: ובזה מיושב היטב קושית הפ"י הנ"ל דכל הטעם דהככר אסור הוא משום קבוע א"כ זה כשאנו דנין על הככר אבל כשאנו דנין על הבית, הרי יש לפניך שני קביעות וטפי יש לומר דמחלק הרוב בא דאין מוציאין מהקביעות כלל ושפיר שייך חזקת בדוק ובזה מיושב היטב הא דאמרו שני צבורין א' של מצה וא' של חמץ ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ואתו שני עכברים ושקלו א' שקל מצה וא' שקל חמץ ולא ידענו הי להאי עייל היינו שני קופות ותמה המהרש"א בדף יו"ד בתוס' ד"ה ספק על למה לא נוקמה בחזקת בדוק ומה שכתב בזה לישב ומדמה למ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב דל"ש חזקת היתר באסור שנתערב באמת אינה דומה דשם בשביל האסור שנתערב לא נשתנה ההיתר מכמות שהי' וכמ"ש הר"ש פ"ז דתרומות אבל כאן החזקת בדוק אתרע דאם נימא שהכניס חמץ הרי נשתנה החזקת בדוק מכל וכל דהרי יש באותו בית חמץ. אמנם לפמ"ש א"ש דבשלמא בט' צבורין כיון דיש כאן רוב מצה שפיר מצטרף הרוב לחזקת בדוק דאין אנו מקלקלין הקביעות אבל בשני צבורין הוקבע אסור ואין כאן רוב מה יושיעיני חזקת בדוק ואתרע בזה דהכניס עכבר חמץ וכקושית הפ"י ובזה מיושב גם קושית התוס' בהך דספק על כיון דראינו שנטל חמץ רק שלא ידענו אם הכניס לבית אבל בעת שנטל הי' יכול להכניס להבית א"כ עכ"פ אתרע חזקת הבית וכמ"ש האחרונים בביאור דברי התוס' כתיבות דף כ"ב לענין זרק ספק קרוב לה והנה התוס' הקשו בד"ה ספק על לעיל דימה אותו לספק טומאה ברה"ר והכי מדמה לספק טומאה ברה"י וכוונתם דבצבור א' של חוץ ולפניו ב' בתים בדוקים מדמה לה לשני שבילין והיינו לר"ה וכאן מדמי לה לרה"י וע' מהרש"א והנראה בזה עפ"י מ"ש התוס' נזיר דף כ"ז דא' שמעיד שראה טומאה שנזרק ביניהם והקשו התוס' דא"כ הו"ל ספק טומאה ברה"י וכתבו דלא דמי לסוטה דא' מהם ודאי טהור וע"ז הקשו ע"כ גבי ר"ה נמי דא' מהם ודאי טמא ואין דומה לסוטה וכתבו דבר"ה שייך חזקת טהרה ומעתה מה דרצו לדמות כאן לרה"י הוא משום דיליף מסוטה דעשה הכתוב כוודאי ולפ"ז ה"ה במקום דעשו חז"ל כוודאי ג"כ דמי לסוטה ומעתה כיון דבדיקה נתקנה תחלתה על הספק כמ"ש הרא"ה א"כ אף שביטל ואינו רק ספק דרבנן אפ"ה עשאוהו כוודאי ולכך מדמה לה לרה"י דהרי גם בטומאה דרבנן כל שהוא ברה"י טמא כמבואר פי"ט מאבות הטומאה ומעתה זהו כשיש לומר שהוא כוודאי אבל בשני בתים דע"כ לא' לא נכנס א"כ עכ"פ כוודאי איננו שוב מדמי לה לשני נזירין דגם ברשות היחיד טהור וזה ברור ומצאתי במג"ש שכתב ג"כ דכל שנתקנה על הספק הוי כמו ספק טומאה ברה"י ומה יקרו בזה דברי הרב המגיד בה' י"ב שהקשה ג"כ על הרמב"ם כקושית התוס' וכתב לחלק דהתם איכא ודאי חד בית שלא יכנס בו ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם דאיכא חד ודאי דלא יכנס בו משא"כ כאן דאיכא רק חד בית והבדיקה נתקנה על הספק והוא הדבר אשר דברתי והטו"ז ס"ק ג' תל"ט נתקשה בזה והוא הדבר אשר דברתי ובזה נלענ"ד לישב מ"ש הה"מ והכ"מ לישב דברי רבינו דבש"ס מדמה לה לשני שבילין ורבינו סתם ולא חילק בין באו בבת אחת לבין באו בז' אח"ז והמלמ"ל תוסיף להקשות מהא דפסק רבינו בפרק י"ט מאבות הטומאה דאף בטומאה דרבנן כל שנשאלה בב"א טמאין ע"ש ולפמ"ש מיושב דהנה באמת הדבר צריך ביאור דמה חילוק יש בין באין בב"א לבאין בז"א או בבא לישאל עלי' ועל חבירו ומה טעם יש בדבר ולפענ"ד נראה דטעם