דברי שאול דרשות נז

אינו כל השנה דבכל השנה רק בעזרה ובהיכל לבד משא"כ ביום כיפור דבמיתה ולפני ולפנים. אמנם נראה דענין כרת דיומא דאמרו דרבי מודה בה היא משום כיון דלרבי אף בלא תשובה עצומו של יום מכפר והיינו משום דיו"כ הוא כשמו כן הוא וכל שעבר עליו עצומו של יום מכפר וא"כ זה כשעשה מצות יום כיפורים אבל כל שאכל או עשה מלאכה איך שיך לקרותו יום כיפורים דנימא עצומו של יום מכפר על כל דבר כיון דלא קיים עצות יו"כ כהלכתה לפ"ז אין נ"מ בין ביאה ריקנית ובין קטורת חסירה כל שלא קיים מצות היום ועשה עבירה ל"ש דיום כיפורים יהי' מכפר כיון שלא קיים מצותו כמשפטו א"כ לא מיקרי עצומו של יום מכפר וז"ב. אמנם אי קשי' הא קשי' לרב אשי דאוקים בדעייל שתי הקטורת ח"כ קיים מצות היום דהא עייל שלימה א"כ מה שמקטיר קטורת חסירה א"כ אינו ענין לכרת דיומא והיא קושיא גדולה. והנראה בזה דבר חדש דהנה לכאורה יש לעיין בכל קטורת דמריחין בבית המקדש אם חייבין עליהן כרת כמו דסך בשמן המשחה ואף לאחר שעלה תמרותו אין בו משום מעילה אבל קודם שיעלה תמרותו יש בזה משום מעילה וראיתי ברש"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת אין בו כרת משום דלית בי' מעשה ע"ש בהגהות הגאון מהר"ז באסקאוויץ לפ"ז כיון שהקטיר קטורת חסירה ואין לך מעשה גדול מזה א"כ שוב לרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה שוב חייב משום דאית בי' מעילה ואף לאחר שתעלה תמרותו כל שלא נעשה מצותו שוב חייב ודו"ק מיהו גם בזה צ"ע דגם זה הוא כרת דיומא בקטרת חסרה אינו חייב משים מריח והנה לכאורה קשה האיך משכחת לה כרת דיומא הרי הרמב"ן על התורה סוף פ' אחרי וכ"ה בשער הגמול שלו כתב דבר חדש וז"ל בכריתות שבתורה שלשה ענינים אחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא שני שנאמר בו ונכרתה הנפש ההיא מלפני שלישית שנאמר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה ונאמר ביום כיפורים והאבדתי הנפש ההיא מקרב עמה ואמרו בספרי לפי שאומר כרת בכל מקים ואינו יודע מהו כשהיא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאינה אלא אבדן וביאר הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההוא יכרתו ימיו וימות בימי הנעורים קודם שיגיע לימי הזקנה והם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק לעולם הבא שהוא עולם אחר התחייה ובזה אמר ונכרת האיש ההוא ואשר עם החטא החמור יהי' עונותיו מרובים מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגעת לנפש החוטאת אחרי שהעדר מן הגוף והנה נכרתת מחיי עולם הנשמות ובמחויבי הכרת ההוא רומז הכתוב והאבדתי הנפש ההוא מלפני וכתיב והאבדתי נפש ההוא מקרב עמה ואלו אין כרת בגופם ולפעמים יחיו עד זקנה ושיבה ע"ש ולפ"ז אכתי קשה כרת דיומא האיך משכחת לה הא ביום הכיפורים דכתיב והאבדתי הנפש ההוא והיינו במי שעונותיו מרובים מזכויתיו והרי ביו"כ דמכפר בלא תשובה וליכא שום עון רק החטא ההוא שעשה ביו"כ א"כ שיב ליכא עונות מרובים שיהיה חייב כרת דנפש אמנם נראה כיין דאיהו באמת לא שב על עינותיו רק דיום כיפורים מכפר בלא תשובה א"כ כיון דעבר והזיד על כרת דיומא א"כ מצטרף לזה שתהיה הנפש נכרת דכיון דלא שמר יום כיפורים כהלכתו א"כ אינו יום כיפור ואינו מכפר עליו לשים דבר ובזה ממילא מיושב קושית דו"ז הגאון דניהו דביאה ריקנית לא הוי כרת דיומא אבל כל שלא קיים יום כיפור ממילא לא נתכפר לו כל עונותיו וחייב כרת על כל העברות שעשה מקודם יום כיפור ובחידושי אמרתי בזה דעד כאן לא כתב הרמב"ן דבעי' עונותיו מרובין מזכויתיו רק בשאר כרת אבל ביו"כ דהתב"ש כתב בסי' ב' דיום כיפור כשבת לענין חולין א"כ שוב הוי עונותיו מרובין מזכיותיו דהוי מומר לכל התורה כלה ובזה אמרתי דבר נפלא דבאכילה ביום כיפורים כתיב סתם ונכרתה מעמיה ובעושה מלאכה כתיב והאבדתי את הנפש ולפמ"ש דדוקא במלאכה דהוי חילול כמו חילול שבת והוי מומר לכל התורה לכך הוי עונותיו מרובין מזכיותיו וחייב כרת דנפש אבל באכילה לא הוי רק כרת דגוף לבד ודו"ק: עוד ק"ל בהא דפריך הש"ס ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית ומאי קושי' הרי בהא דאמרו ביומא ל"ב ובא אהרן אל אוהל מיעד למה הוא בא אינו בא אלא להוציא את הכף והמחתה שכל הפרשה כלה נאמרה על הסדר חוץ מזה ומפרש הש"ס משום דחמש טבילות והקידושין טבל וקדש כה"ג בו ביום ואי כסדרן איני משכחת רק שלש טבילת וששה קידושין ונדחק הרמב"ן עה"ת למה לא נאמר כסדר כמו שהוא באמת ונדפס בשם הגאון התנא מהראו"ו ז"ל שאמר ע"פ המדרש פרשה אחרי פ' כ"א על פסוק ואל יבא בכל עת אמר ר"י צער גדול הי"ל למשה אמר חוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצת כו' א"ל הקב"ה משה לא כמו שאתה סבור לא עה לשעה ולא עת ליום כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יבא ויכנס כסדר הזה א"כ משמע דאהרן מותר הי' תמיד ליכנס בכל השנה כסדר הזה לעביד עבידה ומעתה הכתוב בא על הסדר דדוקא ביום כיפור בעי ה' קידושין וה' טבילות משא"כ בכל הסנה די בשלש טבילות וששה קידושין ולפ"ז מאי פריך הש"ס ותיפוק ני' משום ביאה ריקנית הא בכל השנה הי' מותר לבא למשכן רק שיעשה כסדר הזה והוא תימא גדולה: והנה במ"ש למעלה בשם רש"י ריש כריתות דמריח ב כרת אין בי כרת משום דלית ביה מעשה. לכאורה אם נימא דריחא מלתא הוא כאביי דס"ל בע"ז ריחא מלתא וכתבו התוס' בדף ס"ו ע"ב דאף ללוי דס"ל ריחא לאו מלתא מכל מקום זה דוקא כשהריח נכנס למאכל היתר והוא אוכל ההיתר אבל במריח האיסור גופא הוה לגמרי כאלו שותה מן היין ע"ש ד"ה רבא וא"כ שיב הו"ל מריח בקטרת כשותה מן הקטרת והו"ל כעושה מעשה אמנם באמת לא קיי"ל כאביי ואף במריח מן האיסור עצמו ס"ל לרבא דריחא לאו מלתא היא וקי"ל כוותיה וא"כ שפיר הו"ל לאו שאין מעשה וז"ב ופשוט ובזה מיישב היטב מה דאמרו בספרי פ' ראה פסקא רק חזק לבלתי אכל הדם ר"א אומר ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו בב"ח שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו פיטום הקטרת יוכיח שחייבין על פיטומה ואין חייבין על ריחה וכו' וק"ל טובא דשאני ריח דאין בו מעשה ולכך פטור על הריח אף דחייב על פטימה שעושה מעשה והוא קושיא גדולה ולפמ"ש יש לומר דר"א ס''ל ריחא מלתא בכה"ג שמריח באיסור עצמו והו"ל לאו שיש בו מעשה וז"ב. ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה אותי מופלג אחד ר' יהודא גרשון מראזלע בשנת תרכ"ג י"ז אב בדברי הרמב"ם פ"ט מהמ"א לא שתק הכתוב בבב"ח איסור אכילה אלא מפני שאסר הבישול ושאל אותי דאיכא למימר פיטום הקטרת יוכיח ובשלמא הא דאמרו שם כלאי זרעים יוכיחו שחייבין על זריעתם ואין חייבין על אכולם זה נדחה בש"ס דילן בחולין דף קט"ו דאתקש כלאי זרעים לכלאי בהמה אבל פיטום הקטרת יוכיח ולפמ"ש אתי שפיר דשאני ריח דהו"ל לאו שאין בי מעשה וכמ"ש ודו"ק שוב ראיתי ברש"י פסחים דף כ"ו ד"ה וריח שכתב דריח יש בו ממש בסממנים וחייב ודקאמר ר"י פטור לאחר שתעלה תמרתו וברייתא דמחייב כגון שלקח סימנים בביתו שנותן ממנו על הגחלים: והנה ראיתי בספר אחד כת"י שהקשה דמשמע מדברי רש"י דדוקא בנותן על הגחלים הוא דחייב אבל שלא על אש פטור וע"ז הקשה דא"כ בהא דפריך בכריתות דף וא"ו ומי איכא מעילה בריח והאמר ריב"ל קול ומראה וריח כו' ולימא דריב"ל מיירי בריח שלא ע"י אש אבל ע"י אש יש בו משים מעילה. ולפענ"ד לא הבין הכוונה דבאמת גם שלא ע"י אש חייב ואדרבא שלא ע"י אש יש ממש בסימנים וא"כ חייב ג"כ והרי ברייתא קתני והמריח בה פטור אלא שמעל וא"כ לכך פירש"י דמ"ש המריח פטור אלא שמעל היינו לא שלקח הסממנים בידו שלא ע"י אש דאז יקשה אמאי המריח פטור והא עושה מעשה כמו בסך בשמן המשחה דחייב ולכך פירש"י שנותן ע"ג אש דאז אין בו ממש ולכך פטור אבל מכל מקום מעל בעת שנותן ע"ג אש אבל ההרחה באה בשכבר ע"ג אש דאז אין בי עונש ולכך פטור. ובזה מיושב מ"ש רש"י בריש כריתות דמריח פטור דריח אין בו משום מעילה והקשה המשנה לחם דהא מוקי דוקא לאחר שתעלה תמרתו אבל קודם מועלין ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י מיירי במריח ע"ג אש דאז אין בי ממש ולכך אין בו משום מעילה דהיינו לאחר שתעלה תמרותו ומקודם פטיר דאין בו ממש אף שמעל ודברי הספרי מוקשים יותר דממנ"פ במה מיירי אם שלא ע"י אש אז חייב באמת על ההרחה ואם בניתן ע"ג אש אז שיב אין בו מעשה וצ"ל כמ"ש למעלה איברא דגוף הדבר אם חייב כשלקח בידו הסממנים שלא ע"י אש לפענ"ד צ"ע דהרי התורה לא אסרה רק במריח כל הקטרת וכל שלא ע"ג אש הרי מריח מכל סממנים בפ"ע והתורה לא חייבה רק מכל הקטרת ביחד ולכך בעי שיתן ע"ג אש דאז הריחות מתערבות ומכלן ביחד מריח והנה אם נימא דאינו חייב כשליקח סממנים בידו כל שלא נתנם ע"ג אש יש ליישב מה דקשה לי טובא למה לא פריך לרב אשי דמוקי כשהביא שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה ולמה לא יתחייב בשביל שמריח בקטרת ואף אם נימא דעל הקטורת שחסר לא שייך לחייב בשביל ההרחה שהרי הריח חסר ואנן בעינן שיריח מכל הסממנים אבל במעלה עשן דאינו מהקטורת שוב ניהו דבשאר ימות השנה לא שייך לחייב משום מעלה עשן דאינו מענין הקטרת אכתי למה לא יתחייב בשביל שמריח בקטורת שפסול ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ביוה"כ לא היה מתקן מבחוץ ומסתמא גם בשאר ימות השנה לא היה מתקן מבחוץ רק בפנים וא"כ שוב איני חייב על ההרחה וכשמכניס מבפנים שוב אין בי ממש ולא חייב ודו"ק: והנה בהא דהקשיתי למעלה במה דמקשה ותיפוק ליה משים ביאה ומשני ר"א כיון דעייל שתי הקטרות אחת מלאה ואחת חסירה דהא זה שהקטיר חסרה לא הוה כרת דיומא והנה בפשיטות יש לומר דגם זה הוה כרת דיומא שהרי כאן הביא לפני ולפנים קטרת חסרה וזה מקרי כרת דיומא שלפני ולפנים אין כל השנה רק ביוה"כ אמנם העיקר נראה דכבר הבאתי קושית הש"א דלמה לא מקשה מהבערה שבא לצורך ומ"ש בזה דנ''מ לשתי מנקיות עדן קשה דהא לא אמר רק משים קטורת חסירה ולא בשביל הבערה אך נראה דהנה המלמ"ל פ"ב מה"מ הקשה דמה פריך ותיפוק לי' משים ביאה ריקנית והא איכא נ''מ לענין שתי מלקיות אך נראה דהקושיא הוא כיון דכבר נאסר משום ביאה ריקנית היאך יחול איסור דקטרת חסרה דהא אין איסור חל על איסור הקרום ואיסור ביאה קדום ולפ"ז לענין הבערה ל"ק דבאמת כל שלא עבר על ביאה ריקנית חל שני איסורים עג' משום הבערה ומשים קטרת חסרה ולפ"ז לק"מ דניהו דלענין קטרת חסירה לא הוה כרת דיומא אבל חייב משום הבערה שלא לצורך דזה הוה קטרת חסירה הבערה שלא לצורך דבשלמא אם הי' שניהם מלאים משכחת לה דבאו שניהם כאחד דהבעיר שתיהן כאחת ולא נודע מי הי' לצורך ומי שלא לצורך אבל אם הבעיר קטרת חסירה שוב הי' שלא לצורך בבירור ועבר על הבערה ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דמשני קטורת חסירה וא"כ למה לא חשיב ג"כ דעובר על חולין בעזרה למ"ד דאורייתא ועיין תוס' מנחות דף פ' ד"ה וכי דכל דבר שהוא כעין עבודה