דברי שאול דרשות נה

לו קודם ולכך אמרו שאם רוצה להתאבל על ירושלים ולהרגיש חסרון הנחסר לו צריך להקדים מעלת ירושלים והמקדש כשהי' בנוי על מכונו ואז יודע איפה מה נאבד מאתנו וז"ש שישי אתה משוש כל המתאבלים עלי' והיינו שצריכין אנו להעלות על לבינו כל הפאר והיופי והשמחה שהי' לנו בעת היותה בשלותה ואז יודע להתאבל עלי' וזה לדעתי מ"ש זכור ד' מה הי' לבו הביטה וראה את חרפתינו והיינו שאדם אף שמעלה על לבו מה שהי' לו בכ"ז לא יוכל לזכור כ"כ בעת הצרה מה שהי' לו בשלוותו כי השכחה שולט עליו ולכך בקש זכור אתה השם מה הי' לנו לפניך נגלו כל המעלות והכבוד שהי' לנו ואתה הביטה וראה אה חרפתינו וזה לדעתי מה שתקנו לנו מצות ומרורים ולכאורה הם שני דברים הפכיים זה מורה על חירות וזה מורה על שעבוד אבל באמת הגאולה והשמחה השלימה לא ירגש לנו כשלא נודע מה הי' לנו מקודם ולכך אנו אוכלין מצות ומרורים למען ברע מה שהי' לנו בעת משועבדים היינו לפרעה במצרים למען נדע לשבח להקב"ה על שעשה אתנו נפלאות ובזה נלע"ד הטעם מה שמצה בזמה"ז דאורייתא ומרור דרבנן והיינו דהנה המרור הוא להעלות על לבינו כמה מררו את חיינו ועי"ז נרגיש בטוב הנס והשמחה ולפ"ז בשלמא בזמן שבהמ"ק הי' קים היינו צריכין להעלות על לבינו המרור שאל"כ לא היינו מרגישים העצבות והי' נשכח מאתנו לולא שנזכרנו ע"י המרור אבל בעוה"ר בזמן שאין בהמ"ק קיים ואכתי עבדי אחשורש אין אין אנו צריכין להעלות על לבינו התלאות אשר עברו ראשינו כי גם כעת הננו בשפל המדריגה ולכך מרור אינו מן התורה אמנם מדרבנן תקנו לאכול מרור שאל"כ כמעט היינו מוכחים את הנס הנעשה לנו שהרי אכתי עברי אחשורוש אנן ע"כ מחייבים אנו להעלות על לבינו שגם מקודם היינו עבדים לפרעה ועזרנו השם וכן יעזרינו השם כעת וזה לדעתי אמ"ש במדרש השבעני במרורים הרווני לענה השבעני במרורים ליל פסח הרויני לענה ליל ט"ב והיינו דבאמת בזמה"ז אין חייבים מן התורה במרור רק דרבנן חייבו אותנו כדי שלא לשכוח לגמרי הנס הנעשה לנו ולכך אמרו מה שהשבעני במרורים בלילי פסח הוא משום שהשבעני לענה לילי מ"ב שאל"כ היינו שוכחים הדבר ולכך כשהי' בהמ"ק קיים הי' כורך מצה ומרור ואכלם ביחד והיינו שעי"ז מגדיל השמחה שמצה מורה חירות ומרור שעביד ואוכל עם הפסח ועי"ז מרגיש השמחה הנעשה לנו וז"ש אין מצית מבטלות זא"ז דעיקר המצות שנזכור הנס ועי"ז בוודאי נזכור הנס וזה לדעתי מ"ש במגילה י"ט מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא י"ח ר"מ אומר כלו ר' יהודא אומר מאיש יהודי ר' יוסי אמר מאחר הדברים האלה ומפרש שם ר"י טעמא של כל הני והיינו שעי"ז שאנו מזכירים כל הספור מרגישין אנו הנס מותר כמו שמפרש הגאון יוסף לקח בעל מעשי השם שאל"כ היינו חולין הכל במקרה וכל פרט ופרט מהמעשה לא היינו מרגישין הנס והיינו תולין עפ"י טבע אבל מה שראינו דברים הפכיים שהרג את ושתי מפני אהבת המן ואח"כ הרג את המן מפני אסתר ראינו שהי' הכל עפ"י נס ויוצא מגדר הטבע וז"ש בתהלים ס' קל"ז תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי והיינו בשם בעת שישבנו על נהרות בבל וישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון שהיינו זוכרים כל הכבוד והגדולה שהי' לנו כמו כן להיפך בעת אשר יעזרינו השם שנהי' יוצאים לחירות אז נזכיר אה ירושלים מה שהי' בחורבנה כדי להרגיש השמחה יותר והנה לבאר הדברים יותר מה שאמרו בזה"ל אמרו עלי' על הלל הזקן ולמה דוקא הלל הזקן ומאי טעמא דאין מצות מבטלות זא"ז נלע"ד עפ"י מה דאמרו בסוכה דף י"ג תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל באן ואם איני כאן מי כאן הוא הי' אומר במקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תביא אל ביתי אני אבוא אל ביתך אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפיך וסוף מטופיך יטופין אמר ר"י רגלוהי דבר אינש אינון ערבין בי' לאתר דמתבעי תמן מובלין יתי' הנה על מאמר אם אני כאן הכל כאן נחלקו רש"י ותוס' שרש"י פירש שהי' הלל אומר בשמו של הקב"ה והתוס' הביאו בשם הירושלמי שהי' אומר על עצמו וכנגד ישראל הי' אומר וכתבו מיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה דהא דריש לי' מכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ולבאר הדברים וגם לקשור כל המימרות ביחד נראה עפ"י מ"ש בש"ע או"ח יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר וביאר הטו"ז שאין דומה העושה מצוה ע"י התעוררת אחרים לעושה ע"י עצמו ובזה מבאר מ"ש הטור אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי דהנה מצינו אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וכן הוא לענין התעוררות שיש ב' מיני התעוררת אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא ותחלה מתעורר אדם מלמטה ואח"כ בא עליו התעוררת עליון מלמעלה ושיבח דוד א"ע שהי' במעלה כ"כ שההעוררת שבו מלמטה גדולה כ"כ שאין צריך שום התעוררת מלמעלה וז"ש אני מעיר את השחר שאין צריך להתעוררת דלעילא ואין השחר מעיר אותי אבל אנו הלואי שנזכה ע"י התעוררת של מטה לבוא להתעוררת של מעלה לסייע אותנו ומעתה זה הי' הענין כאן דהנה שמחת בית השואבה הי' אתערותא דלתתא ועי"ז בא אתערותא דלעילא כדאמרו שם שחסידים ואנשי מעשה לא ראו שינת בעיניהם והי' מרקדין ושמחין וכבר אמרו בירושלמי למה נקרא בית השואבה שמשם שאבו רוה"ק עתוס' סוכה דף נו"ן ד"ה חד והנה זה שאמר הלל אם אני כאן הכל כאן והיינו כשאני מתעורר את עצמי אין צריך לאתערותא דלעילא כמי שהתפאר דוד אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי אבל אם איני כאן לא מועיל שום דבר מי כאן וז"ש בשם השכינה שאם אתה תבא אל ביתי היינו תתעורר בעצמו אז אבוא אל ביתך ויהי' אתערותא דלעילא אבל אם אתה לא הבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך וז"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ויתכן עוד יותר עפ"י מ"ש לפרש מה שכתב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ודרשו בתענית דף ז' לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה אבל פשטת הכתוב אינו מבואר וע' תוס' שם ולענ"ד נראה עפ"י מ"ש הרמב"ן על התורה על פסוק ולדבקה בו ופירש עפ"י מ"ש הכוזר כי אנשי המעלה והצדיקים והחסידים הם בעצמן כעסים מעון לשכינה יעו"ש וז"ש בקרבך קדוש שתזכה שתהי' בקרבך קדוש ולא אצטרך לבוא בעיר והנה כ"ז הוא זוכה ע"י התעוררת שיש לאדם בביהמ"ק ואח"כ יוכל לזכות שיהי' השכינה בביתו ג"כ וז"ש אם אתה תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתיך ותזכה להיות מעון לשכינה ובזה נבוא לקשור עפ"י מ"ש לפרש הפסוק שמואל ב' ט"ז וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב עליך השם קול דמי בית שאול אשר מלכה תחתיו ויתן השם המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתיך כי איש דמים אתה מה שסיים והנך ברעתיךן כי איש דמים אתה הוא לכאורה מיותר ופירשתי ע"פ מ"ש עתה ידעתי כי גדול השם כו' כי בדבר אשר זדו עליהם ואין לו מובן ואמרתי בזה דהנה הרמב"ן פ' לך ע"פ כי גר יהי' זרעך וז"ל ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בר"ה להריגה ל"ע לא ינוקה ההורג אותו בעבור מה שנגזר עליו הוא רשע בעוני ימות ורמו מיר הרוצח יבוקש וביאור הענין דאף מי שהוא מחויב מיתה למלך ואחד הרגו בל"ס יקבל שכר מהמלך אבל זה כשנתכוין לקיים מצות המלך אבל כשלא מתכוין רק להרגו חנם לא ינקה ומעתה ז"ש הכתוב דהנה הרמב"ם מקשה בס' הי"ד והאריך בזה במה שנתחייבו המצרים עונש אף שהקב"ה צוה שנהי' במצרים ארבע מאות שנה אמנם זה אם הי' המצרים מתכוונים לקיים מצות השם אבל הם לא נתכוונו לכך וז"ש ברוך השם אשר הציל אתכם מיד מצרים וכו' עתה ידעתי כי גדול השה מכל אלקים כי בדבר אשר זדו עליתם והיינו שהיו מתכוונים להזיד ולהרשיע לא לקיים מצית השם וז"ש שמעי בקללי צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב עליך השם קיל דמי בית שאול ואף שהקב"ה לא רצה שיהי' שאול מלך אבל אתה לא נתכוונת לזה והנך ברעתיך כי איש דמים אתה וזה לדעתי הענין של ערי מקלט שמעולם נתקשתי בזה שבכל מקים מצינו שהשוגג אף שאין ענשו חמור כמו מזיד אבל מ"מ עונש יש עליו וש"ד שחמורה מכל עבירות חפשה התורה זכות ועשו ערי מקלט אמנם היא הדבר אשר דברתי כי באמת זה שנהרג בדין הי' לו להרג עפ"י גזירת השמים ל"ע רק שכל העונש הוא מפני שזה לא נתכוין לעשות רצונו של מקום א"כ זה כשהרג במזיד אבל כשהרג בשוגג שלא נתכוין כלל לכך חפשה התורה זכות לגלות לעיר מקלט וז"ש ובו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום ע"כ אנכי מצוך לאמר שלש ערים הבדיל לך ומעתה זה הענין שאמר לו על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופין עפ"י מה שפרשתי הענין עגלה ערופה שכתב ונגשו הכהנים בני לוי וכו' וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה כו' כפר לעמך ישראל כו' והש"ס אמר וכי ס''ד שב"ד ישפכו דם אמנם הענין הוא כך שבאמת זה הנרצח בל"ס משפט מות הי' לו וא"כ אם הי' הרוצח מתכוין להורגו בשביל קיום מצות המלך הי' מגיע לו שכר רק שלא כיון לזה וזה שהתנצלו ידינו לא שפכו שבאמת אם הי' יודעין בדין הי' להורגו שמשפט מות לו רק לא ידעו ע"כ בקשו לכפר להם שלא יהי' דם נקי שא"כ הי' בראה כאלו בחנם נהרג ובאמת בחטאו מת ולכך אמר ונכפר להם הדם ובזה פירש אבי מורי הרב הגאון ני' מה שאמרו אף היא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים ואמר לה על דאטפת אטפוך דבאמת אם הי' מביאין עגלה ערופה הי' מכופר להם הדם ולא נצטרך שיהרג זה אבל כאן לא הביאו עגלה ערופה שהרי דרשי בסוטה כי ימצא חלל על פני האדמה ולא שצף על פני המים וכיון שלא הביאו עגלה ערופה על כן אמר על דאטפת אטפוך ואני הוספתי בזה דברים עפ"י מ"ש מה דאמרו במדרש וירא את העגלות אשר שלח יוסף שנזכר שלמד עמו פרשת עגלה ערופה כשיצא ממנו דהנה ענין עגלה ערופה עפ"י מה שאמרו לאתר דמתבעי רגלי' מובילין יתי' א"כ בל"ס שזה מת כאן מסתמא הי' נצרכין אנשי המקו' לו וזה שנזכר יעקב שלמד עמו עגלה ערופה שמסתמא הי' נצרך יוסף להיות במצרים כי לאתר דמתבעי רגלי' מובילין יתי' ומעתה זה שאמר כשראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה דעל דאטפת אטפוך וכיון שלא הביאו עגלה ערופה סוף מטיפיך יטופין וז"ש רגלוהו דבר כש מערבין בי' מעתה נבא לענין זה הענין מ"ש דרבנן ס"ל מצות מבטלות והיינו שבאמת כל המצות אין לאדם בו רק הרצון וכמו שאמר חלקי ד' אמרתי לשמור דבריך ופרש"י שחלקו הוא רק מה שאמרתי לשמור דבריך אבל טעם המצוה הוא בשמים ומרומז לשורשה וסודה ולפ"ז כיון שכל מצוה יש לה סוד ושורש בפ"ע בשמים האיך אפשר שיעשה בב"א הא המצוה מבטלות זא"ז שזהו יסודה בחכמה וזה בתפארת וזה בבינה אמנם זה כשצריך לאתערותא דלעילא צריך להתעורר אותו המרה שהמצוה מכוונת לו אבל הלל הזקן שלא הי' צריך לשום אתערותא דלעיל' ושוב אין מצות מבטלות זא"ז והבן בי קיים המצוה כמו שנצטוה וזהו מאמרם אמרו עליו על הלל