דברי שאול דרשות נד

דיתבטל ברוב דהא היתר מצטרף לאסור ואף דבמקום שהיתר יותר מפלגא כ"א היתר מצטרף לאסור כדאמרי בנזיר דף ע"ד דבנפישי היתר ל"ש זאת אמנם כאן ביבש ביבש דלא נבלל רק בנגיעה בעלמא ל"ש בטול דהרי אוסר בנגיעתו מה שנוגע בו ואין כח בשאר לעמוד כנגדו ולבטל א"כ ל"ש בטול בזה ושפיר אמרינין רואין ובזה י"ל הא דרמב"ם פסק בפגול ונותר וטמא שבללן חייב ומשמע דפוסק דאין אסורין מבטלין זא"ז והרא"ש והטור פסקו דמבטלין ולפמ"ש י"ל דדוקא בקדשים פסק כן ומאי דר"ל אמר דבטל י"ל דר"ל לשיטתי' דס"ל דאכילה במעי' בעינין כזית וכל שנתבטל בלעיסה ניהו דהיתר מצטרף לאסור בשעת הלעיסה לא נאסר ועיקר אזלינין באכילת מעי' ואז מיקרי נפישא היתר דהרי הוי בלילה גמורה ואף קמח בקמח מקרי בלילה מכ"ש לעיסה אבל לדידן דלא קי"ל כר"ל שפיר בקרשים היתר מצטרף לאסור ול"ש בטול ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה ובזה נלע"ד להבין דברי ר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין אסורים כו' וכבר כתבתי לעיל דמאוד תמוהים הדברים דמאי מדמי אסורין שתלוי בטעם למצות ולפמ"ש א"ש דהנה כל הטעם דבשר וחלב נ"נ ושאר אסורים לא נעשה נבילה הוא משום דבב"ח כל חד בפ"ע שרי ובהתחברם יחד נעשה נבילה משא"כ שאר אסורים א' אסור וא' מותר ולפ"ז נלע"ד דבאסורים שכל א' בפני עצמו אסור בוודאי דומה להיתר בהיתר דשניהם מין א' ובוודאי שייך נ"נ ומעתה זה דמדמה למצות דכשם דמצות כל חדא בפ"ע הוי מצוה בפ"ע ובהתחברם יחד אין מבטלין זא"ז היא הדין באסורין דשניהם כ"א בפני עצמו אסור נעשה נבילה וז"ב ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש שפסק דאסורין מבטלין זא"ז והקשה בשו"ת זקיני הגאון ש"א ז"ל ומנחת יעקב ז"ל הא אנן קי"ל כר"א דאסורין אין מבטלין כו' ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאסורין אין מבטלין דנעשה נבילה וזה שייך ביבש ביבש אבל בקדירה שנתבשל דבוודאי מבטל אם יש רוב וששים כנגדו בוודאי מבטלין זא"ז ודו"ק היטב: והנה בפסחים קט"ו אמרו אמר רב הונא כו' הכי אמר הלל משמי דגמרא לא לכרוך אינש מצה אצל מרור בזמן הזה וליכול משום דס"ל מצה בזמה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואפילו מ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאורייתא דאורייתא דרבנן דרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי מרור דרבנן ומבטל למרור דאורייתא. מאן תנא דשמעת לי' מצות אינו מבטלין כו' הלל הוא כו' אר"י חלוקין עלי' חביריו על הלל כו' דתניא יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ואפי' זה במ"ע וזה בפ"ע מתקיף לה ר"א א"ה מאי אפילו אלא אמר ר"א האי תנא הכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אלא א"כ כרכן בב"א ואכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכל' זה בפ"ע וזה בפ"ע והמתבאר מדברי תוס' ומרדכי שם דרבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין כ"א לבדו והלל מצריך לכרוך וע"ז הקשו בתוס' ומרדכי מנלן דסבר הלל דאין מבטלין דלמא שאני הכא דגלי קרא והנראה בזה דבר חדש דהנה בהא דאמרו חלקן מבחוץ פטור פירש"י הטעם משום דחדוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב והכא מחייב א"כ אימא אין לך בו אלא חדושו דדוקא אכלן בב"א ולפ"ז נלע"ד דבר נחמד דאם נימא דבכל מקום מצות מבטלות זא"ז רק דכאן גלתה התורה יאכלוה דצריך לאכול ביחד א"כ קשה הא באמת אין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים וצריך להיות מרוסק א"כ כל שחידוש הוא שחדשה תורה האיך יוצא אם נאכלם ביחד הא חלקן מבחוץ עכ"פ וע"כ דמצות אין מבטלות זא"ז וליכא שום חידוש וממילא מותר לאכלן מרוסק ודו"ק ובזה מיושב היטב הא דקאמר מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלות הלל והקשו בתוס' ורמב"ן במלחמות הא לרבנן נמי אינן מבטלות דהא גם לרבנן אם כרכן בב"א יצא ולפמ"ש א"ש דלרבנן ל"מ די"ל דשא"ה דגלי קרא ובאסורין דלא גלי לא גלי וא"ל דא"כ איך אכלן ביחד הא אין בית הבליעה מחזיק דז"א דלרבנן דס"ל דיכול לאוכלן בפ"ע ג"כ א"כ אדרבא אי לא יכתב כלל קרא הי' מצוה דוקא לאוכלן בפ"ע שוב עכ"פ במרוסק כשר אבל להלל דס"ל יאכלוה דוקא בב"א א"כ חידוש הוא שחדשה התורה שוב יקשה האיך מצי לאוכלן במרוסק ודו"ק כי קצרתי והנה התוס' תרצו מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדעבד נפק כי לא כרך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ אצטרך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלה והלכך לרבנן דמוקי קרא בדעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושא"ה דגלי קרא הקשה המהרש"א דמי יכריחם לומר להלל דלא גלי קרא רק לכתחלה אימא דאף לעכובא אמר הלל והנראה בזה וטרם יהי' כל שיח נבאר סברת התוס' עפ"י דאמרו בזבחים ס"ה ע"ב שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל אמר לי' ר"א ברי' דרבא לר"א אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות וכתבו התוספות מכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכל כל נבילה לא תלבש שעטנז לא קשי' לי' למאי כתבינן אם לא ללאו אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ קאמר וגבי בור נמי מסברא ה"א דחייב לכסותו וכי כתב לא יכסנו א"צ לכסותו קאמר וביאור הדברים ביאר הרמב"ם בספר המצות בשרשיו שכל שיש סברא לומר שהוא חייב אף שכתב בלאו י"ל דאינו רק שלילה לא חיוב והארכתי בזה הרבה בקונטרס דין וחשבון שלי ולפ"ז זהו סברת התוס' דע"כ סבר דאין מבטלות ואז שפיר יצא אי לא כרך דאי ס"ל דבעלמא מצות מבטלות זא"ז שוב אין להוכיח דבעי לכתחלה כריכה מדכתיב יאכלוה די"ל דלמא אתי לומר דרשות הוא לכרוך דה"א דאסור לכרוך כיון דמבטלות זא"ז ואתי קרא לגלות דרשות היא לכרוך אבל חיוב אינו וע"כ דמצות אין מבטלות וא"כ למאי אתי קרא וע"כ לחיוב אבל לרבנן דס"ל דמבטלות אתי קרא דמותר לכרוך דה"א דאסור. ובזה מיושב מה דקשה מנ"ל להלל דיאכלוה שיאכלם בכריכה דלמא להפך וכדאמרי רבנן ולפמ"ש א"ש דזה תלוי בסברת חוץ במה דנחלקו הלל ורבנן אי מצות מבטלות אי לא דלהלל דס"ל דאין מבטלות א"כ א"א לומר דקרא אתי לחייב בכריכה אפילו בדעבד דשוב יקשה ל"ל קרא מה"ת לא יאכלם ביחד הא מצות אין מבטלות זא"ז וע"כ דקרא אתי לכתחלה ולאורויי דמצות אין מבטלות דסד"א דמבטלות ואסור לכרוך קמל"ן דיאכלוה ביחד וא"ל דלמא להפך שיהי' כ"א בפ"ע דא"כ ע"כ דמצות אין מבטלות ושוב יקשה למה לי קרא דיאכל כ"א בפני עצמו דהא אסור לכרוך דע"כ מצד הסברא מחוץ מצות אין מבטלות דאל"כ איך נילף מיני' דלמא להיפך וכיון שמצד הסברא מצות אין מבטלות בוודאי מסתבר שיאכלו ביחד ולחכמים דס"ל דמבטלות ע"כ כאן גלי קרא דמותר דאל"כ נימא להיפך ודו"ק. והנה בהא דאמרו מ"ש לי' דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הלל היא וכבר הבאתי קושית התוס' דמנלן דמצות אין מבטלות זה את זה דלמא לקח הרבה מכ"א ובאופן שלא בטל המצה. נראה בזה דהנה כבר הבאתי קושית המרדכי האיך אכלו פסח מצה ומרור ואכלם ביחד הא אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים אמנם נראה דבר חדש דהנה הרא"ש כתב בהא דאמרו אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי א"פ וכתב הרא"ש בפ' ע"פ ס' כ"ה דהטעם משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית ע"ש משמע מדברי הרא"ש אלו דמדינא מרור בכ"ש סגי אלא שמזכיר לשון אכילה בברכה צריכה כזית וצ"ל דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוה האי יאכלוה קאי על פסח לחוד לא על מצה ומרור וכבר האריך בשו"ת שאגת ארי' ס' ק' לתמוה עליו וגם אני הארכתי בתשובה והעלתי דעכ"פ להלל שהי' כורכן בב"א ואכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו י"ל דיאכלוה קאי על הפסח אבל לא על מצה ומרור ורק במצה כתיב שנית בערב תאכלו מצות וצריך אכילה בכזית אבל מרור ודאי לא בעי כזית ולפ"ז ניהו דמשום הברכה צריך שעור אבל עכ"פ לא צריך שיאכל כזית מרור בב"א וסגי בשיאכל משהו מרור עם פסח ומצה בכזית ואח"כ ישלים המרור ומעתה ל"ק קושית המרדכי דהא באמת אין צ"ל כל הכזית מרור וכל דלא הוה שלשה כזיתים אף דהוה יותר מב' זיתים מחזיק כמ"ש בשו"ת נו"ב מהדו"ק חא"ח סי' ל"ה וע' מ"א סי' תפ"ו ולפ"ז מיושב היטב קושית התוס' דאם יאכל הרבה באופן שיהי' כזית מצה ופסח נשאר בטעם שוב הי' צריך שיאכל עכ"פ כזית שלישי בין הכל וזה אין הבליעה מחזיק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו השתא דלא אתמר הלכתא מברך כו' כו' והקשה המרדכי הא אף אי ס"ל כהלל בזמה"ז דמרור דרבנן מבטל לי' לדאורייתא ולפמ"ש א"ש בזמה"ז דליכא פסח א"כ הי' יכול להלל לאכול מצה הרבה שיהי' רוב נגד המרור דהא לדידי' לא בעי שעור אבל לרבנן דיאכלוה קאי אכל אחד בפ"ע א"כ גם המרור צריך שעור וא"כ כשהי' צריך לאכול המצה שיהי' רוב נגד המרור ויהי' שלשה זיתים ואין בית הבליעה מחזיק ובזה מיושב היטב מאי דקשיא לי לשיטת הרא"ש הא דאמרו שם לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וליכול דס"ל מצה בזמה"ז דאורייתא ומרור דרבנן וקשה הא גם בזמן שבה"ע קיים מחמת המרור בעצמותו א"צ רק כל שהוא ומאי דבעי כזית רק משום ברכה וז"א רק דרבנן א"כ ביטל המצה ולפמ"ש א"ש דבזמן דמצות דאורייתא אין מבטלות זא"ז א"כ הי' יכול לאכול רק מרור כל שהוא והמותר ישלים אח"כ ושוב לא ביטל המרור המצה ובזה מיושב היטב דברי רבינו פ"ח ממצה שכתב דבזמן שבהמ"ק קיים רצה אוכל ביחד רצה אוכל בפ"ע ובזמן שאין בהמ"ק קיים צריך לאכול בפ"ע ולאכול אח"כ ביחד ותמה הלח"מ דהא גם בזמן שבהמ"ק קיים הי' צריך לקיים שניהם כמו בזמה"ז ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבינו לשיטתו שכתב בזמן שביהמ"ק קיים לא אכיל רק מצה ומרור ואח"כ קרבן פסח ועיין בלח"מ שם ואפשר דלרבינו יצא לו מכח הקושיא הנ"ל דאין בית הבליעה מחזיק יותר א"כ הי' יכול לאכול מצה הרבה ומרור כ"ש ואז ממנ"פ יצא להלל סגי בזה ולרבנן דבעי במרור שעור הא לדידהו יכול לאכול בפ"ע ואח"כ בלע היתר של המרור בפ"ע ויצא ידי שניהם אבל השתא דלא ידענא הלכתא כמאן א"כ יוכל להיות דקי"ל בזה כרבנן דמרור צריך שעור ובזה קי"ל כהלל דצריך שיאכל בב"א א"כ לא נוכל לקיים כ"א בשאוכל שני פעמים כמו שאנו עושים ודו"ק ועיין ש"א ס' נ"ד: דרוש לשבת הגדול שנת תבר"ך אמרו עלי' על הלל שהי' כורכן בב"א ואכלן (פסחים דף קט"ו) שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו לבאר הטעם בזה וגם מה דאמרו אפילו למ"ד מצה בזמה"ז דאורייתא מרור בוודאי דרבנן בזמה"ז הענין בזה נראה עפ"י מה דאמרו בדף קט"ז מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש. מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כלה ובש"ס מפרש מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי ע"ז הי' אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו לבאר הדברים למה צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח והנראה בזה עפ"י מה שפרשו המפרשים הא דאמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי' וביארו המפרשים שלעולם אין אדם מרגיש ההעדר עד כמה חסר לו אם לו שיקדים לו בזכרון מה שהי'