דברי שאול דרשות נב

שכבר הי' נדלק ואנכי מבקש ד' אלקי יגיה חשכי מה שלא התחיל לדלוק כלל וז"ש כי בך ארוץ גדוד והיינו כדדרשו חז"ל כי תצא למלחמה זה מלחמת היצר אתה תעזרינו על זה ויתכן עוד להמתיק מ"ש כי בך ארוץ גדוד עפ"י מה שפירשתי מה דאמרו במדרש תנחומא פ' אמור הובא בטור או"ח ס' תקפ"א ולקחתם לכם ביום הראשון וכי יום ראשון הוא הלא יום ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עוונות ר' מני וכו' אומר משל למה דבד דומה למדינה שהיתה חייבת לו מס למלך והי' המלך משלח לגבותה ולא היתה נותנת שהי' שטר גדול פ"א ופ"ש הי' משלח לגבותה ולא הי' נותנים מה עשה המלך אמר לבני פלטין שלו עמדו ונלך אליהם עד שהן הולכין כמו עשר מילין שמעו בני המדינה התחילו גדולי המדינה יוצאין כו' אמר להם מה אתם מבקשים אמרו לו בבקשה ממך עשה עמנו חסד שאין לנו מה ליתן אמר להם בשבילכם אני מניח לכם מחצית עד שבא יצאו בינוני המדינה כו' בבקשה ממך התרחם עלינו וכו' בשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך יצאו כל בני המדינה לקראתו כו' בשבילכם אני מניח הכל אלא מכאן ואילך ראש חשבון כו' ערב ר"ה כו' מוותר שליש מר"ה עד יו"כ שליש וביו"כ מוותר את הכל והנה מלבד כל הדקדוקים שדקדקו הב"י והט"ז אני מדייק מה שבתחלה אמר אין לנו מה ליתן ובבינונים ובני העיר לא הזכיר זאת ולפע"ד נראה ע"פ מה שפרשתי הכתוב אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחי אל תעזביני ופי' רש"י לעת זקנה זקנת היצר ופירשתי עפ"י מה שנדפס בשם הגאון מהרא"ו ז"ל במ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ד' לא יעזבנו בידו ודקדק הוא דהוא חידש שהרשע כינוי ליצ"ה אבל מה שסיים אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו זה מפורש בקרא ד' לא יעזבנו בידו וע"ז אמר שהכוונה הוא שהקב"ה משער כמה יש לו כח לכבוש את היצר וכל כמה שיש בכחו אין הקב"ה עוזר לו אבל אם רואה שאין בו כח לסבול עוד אז הקב"ה עוזרו וזה שאמר יצרו של אדם מתגבר עלי' עד שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ודפח"ח וז"ש דוד אל תשליכני לעת שזקנתי ביצר שנשרש ונזדקן אצלי וז"ש ככלות כחי שאין בכחי עוד ללחום נגדו אל תעזביני וזה לדעתי השלשה ענינים שהגדולים שמתגברים על היצר כ"כ עד שאין בכחם לסבול עוד הקב"ה מוחל להם שליש וזה לדעתי מ"ש אין לנו מה ליתן והיינו שאין בכחם עוד לסבול והבינונים הם אותם שמדליקין את הנר אחר שיכבה ויו"כ מכפר על הכל וזה שאמר כי בך ארוץ גדוד והיינו שאפסו כוחותיו ולא אוכל עוד ועכ"פ אור נקרא מה שנדלק אחר שנכבה וז"ש משלי ד' אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום והיינו שהאור הולך ומתגבר עד שמגיע לגדר ישרי לב שנכון בעיניו לעשות כן וזה מה שדרשו במדרש ד' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביו"כ והיינו שע"י שהוא מתעורר בר"ה להדליק את הנר בזה נושע ביוה"כ וזה המליצה מ"ש בהעלתך את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו שתתגבר כ"כ שתהא עולה מאליה ומעתה ז"ש על כן יאמרו המושלים באו חשבון והיינו המתגברים על אדם בואו חשבון שמחשבין חשבונות של עבירה כנגד הפסדה שעי"ז יוכלו להתגבר על יצרם ויש לפרש בזה מ"ש בואו חשבון עפ"מ מ"ש הגאון מהרא"ו ז"ל בזה שאמרו דין וחשבון וביאר דין הוא מה שאדם עובר עבירה וחשבון הוא מה שהי' יכול לעשות מצוה בעת שעשה העבירה ע"ש וז"ש באו חשבון שמחשבין שכר עבירה כנגד הפסדה וז"ש תצא אש מן המחשבין והיינו שצריך לתת חשבון על זה שהי' יכול לעשות מצות ומעתה נבא אל הביאור דהנה ענין התקיעות כבר כתב הרמב"ם פ"ג מתשובה ה"ד אעפ"י שהתקיעות בר"ה גזה"כ רמז יש בדבר עורו ישנים מתרדימתכם כו' והנה כבר נודע שיש שני מיני תשובה מיראה ומאהבה ובוודאי תשובה מאהבה גדולה מתשובה מיראה שזה אינו עושה בשביל שום תכלית רק מאהבת המקום וזה לדעתי המליצה גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד והיינו שאינו עושה רק בשביל כסא הכבוד והיינו שאינו עושה רק בשביל כסא הכבוד לבד זה גדולה מאד אמנם תשובה מאהבה קשה מאד להגיע למדרגה הלזו וכבר שבחו חז"ל את אברהם אבינו שלא עבד רק מאהבה אך אם עושה תחלה תשובה מיראה יוכל להגיע בהמשך הזמן לתשובה מאהבה וז"ש פ' נצבים והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה וכו' ושבת עד ד' אלהיך וכו' ואח"כ כתיב ואתה תשוב ושמעת בקול ד' וזהו התשובה שנית והיינו מתשובה מיראה יבא לתשובה מאהבה וז"ש כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וזה הענין שני מיני תקיעות תקיעות מיושב ותקיעות מעומד שתחלה מתעורר מצד התקיעות לעשות תשובה מיראה ואח"כ יעזרהו השם לעלות לתשובה מאהבה ובזה יתיישב קושית התוס' שהקשו הא עבר על בל הוסיף ולפמ"ש שני ענינים חלוקים הם זה מרמז על יראה וזה על אהבה ומעתה נבא אל הביאור בתחלה אמר למה תוקעים בר"ה והבין המקשן ששואל הטעם וע"ז אמר רחמנא אמר תקעו ואין לך לשאול טעם ע"ז וע"ז אמר אם אין טעם בזה למה תוקעין כשהן עומדין וכשהן יושבין הא עבר על בל תוסיף וע"ז השיב כדי לערבב השטן וז"ש רש"י שיראה שישראל מחבבין את המצות והיינו שעי"ז יבואו לתשובה מאהבה וז"ש במדרש הובא בתוס' ובערוך שפעם ראשונה מתבהל ולא מתבהל פעם שני' מתבהל והיינו שתשובה מיראה אינו כ"כ מעולה כמו תשובה מאהבה כן יזכינו ד' לעשות תשובה מאהבה ובא לציון גואל אמן: וז"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ודרז"ל וכי אוה"ע אין להם כלי זמר אלא שיודעים לרצות ד' את בוראם בשופר והיינו שענין תרועה כבר כתבתי שהוא התעוררות תשובה וז"ש אשרי העם יודעי תרועה שיודעים כוונת התרועה והוא לרצות את בוראם: דרוש לשבת הגדול שנת תגר''ך זבחים ע"ח אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ אסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק ל"ש התראה מתיב רבא עשה עיסה מחיטים ואורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה אע"ג דרובו אורז מדרבנן א"ה אימא סיפא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אלא עמין בשא"מ בטעמו מין במינו ברובו ונשער מין במינו כמו בשא"מ דתנן נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים מאי לאו רואין אותו ליין כאלו הוא מים וכו'. תנאי הוא אח"כ בדף ע"ט אמרו ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין אסורין מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בב"א ואכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוה ע"כ והנה הרא"ש בתשובה כלל ד' דין ב' כתב וכן הוא בש"ע יו"ד ס' צ"ח ס"ט קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה שני זיתים א' של דם וא' של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו ודין זה מקורו מהרא"ש ומביא שני ראיות א' מימרא דזבחים כל אסורי' מבטלים זא"ז וראי' שני' מירושלמי מ"ג פ"ב דערלה ותמה הדגמ"ר וכבר קדמו הבית הלל שם וזקיני בשער אפרים דהרי הרמב"ם פי"ח מפסולי מוקדשין ה"כ פסק דהפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן חייב שאין האסורים מבטלים זא"ז אף שרובה מין חבירו לכן מה שהביא ממשנה דערלה מבואר ברמב"ב פט"ז ממאכלות אסורות הי"ט דדוקא היכא שכבר נתבטל איסור הראשון ונעשה היתר מבטל אסור השני אבל כל זמן שהוא אסור אין מבטלין זה את זה ע"ש ועיין בכו"פ ובאחרונים והנראה בזה דהנה לכאורא הקשיתי בהא דאמר ר"ל אסורים מבטלין זא"ז דהרי בש"ס מוקמינן אח"כ דמיירי במין במינו דברובו בטל והרי בהא דאמרו בנדרים דף כ"ט אמרו לטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כלה ואמר רב חסדא היתר שבהן להיכן הלך וכו' ופריך אח"כ והרי לטרא מעשר טבל דקטרח וקתני הרוצה לתרום מעשר עלי' ממקום אחר לפי חשבון ומשני שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר התירא זרעי אנשי אסורא לא זרעי אנשי וביאר הר"ן דבדין הוא דליבטול היתר דזרעי אנשי לגבי גדולין דאסורא משום דהו"ל תערובות היתר באסור ודברים שאינן שוין מבטלין זא"ז אבל אסורא באסורא כלטרא מעשר טבל בגדולין דהוי אסורא כו' אינו ברין שתהא לה בטילה אע"פ שאין האסורין שוין מ"מ אסור באסור היא ודברים שהן שוין זל"ז לגמרי אין א' מהם מבטל חבירו וכמו שכתבתי בפ' הנודר מן המבושל וכוונתו למה שהאריך בדף נ"ב דהיינו טעמא דמין במינו לא בטל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אלא מחזקו ורבנן ס"ל דכיון דחד אסור וחד שרי אין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חלוקו באסור והיתר ובדשל"מ סופו להיות ניתר בוודאי הוי מב"מ ולא בטל ע"ש ולכך באסור ואסור דאין חלוקין בעצם ואין חלוקין באו"ה ושניהם אסורין ולכך אינו ראוי שיבטל ולפ"ז יקשה האיך אמר ר"ל אסורין מבטלין זא"ז וצ"ל דניהו דהוי מב"מ מ"מ יותר ממשהו בוודאי לא הוי דהרי כיון שא' מבטל את חבירו הוי כהיתר באסור ומב"מ ברובו בטל ורק כיון דהוי מב"מ ואסור באסור והוא במשהו וא"כ לא מבעיא לר"ל עצמו דס"ל דח"ש מותר מן התורה א"כ בוודאי ל"ש מלקות אלא אף אם נימא דגרסינן ר"י כמ"ש בשו"ת הרשב"א ס' ת"ל וכן בכ"מ פ"ח מפסולי המוקדשין וגם לפי מה שנראה מהירושלמי ותשובת הרא"ש דהגרסא ר"י ועיין הגהות הגאון מ' וואלף באסקאוויץ שהאריך בזה עכ"פ מלקות ודאי ליכא דנתינת טעם אין כאן ואינו רק משהו ול"ש מלקות וז"ב ופשוט איברא דעדיין קשה בהא דאמרו ופליגא דר"א הא י"ל דלא פליגי דהרי באמת לענין אסור גם ר"ל מודה רק דאינו חייב מלקות אמנם אחרי העיון ז"א דהרי ר"א אמר כשם שאין מצות מבטלין זו את זו כך אינו אסורין מבטלין זה את זה וא"כ הוא לא תלה לה במה שברובא בטל רק דמדמה למצות וע"כ דפליגא דר"א וזה פשוט אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי בהא דמב"מ נחלקו אביי ורבא בע"ז ס"ו בחמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנו"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הו"ל מין במינו ובמשהו רבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והו"ל מין בשא"מ ובנו"ט ולפ"ז כאן דהוי פגול ונותר וטמא ובתר שמא חלוקין בשמן וא"כ ל"ש כאן מב"מ ואף לפמ"ש הש"ך בס' צ"ח ובס' ק"כ דבדשיל"מ אזלינן בתר שמא אבל לא בסתם אסור הא כאן הוי מין במינו במשהו דהוי שני אסורים וכל דהוי יותר מששים אזלינן בתר שמא לא בתר טעמא והוא קושיא נפלאה אמנם נראה דהנה בע"ז שם אמרו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין ב' וג' שמות והם מין א' או מין ג' אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראוי למתק בהן את הקדירה ואי אמרת בתר שמא אזלינין האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר"מ הוא דתניא ר"י אומר משום ר"מ מנין לכל אסורין שבתורה שמצטרפים זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א"כ חזינין דבאסורים מצטרפים אף שאינן שוים בשמא ושפיר נקרא מב"מ ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א והש"ע דהנה בהא דאמר רבא הא מני ר"מ הוא הקשו בתוס' א"כ מאי ארי' מיני מתיקה דאמר חזקי' הלא בלא מיני מתיקה כמי