דברי שאול דרשות נא

בלי דחייה דזה אינו דהא הוי ליה שוגג ואין לומר דסוף סוף היה יכול להתקיים המצוה בלי הל"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"א דהא גם עתה הי' יכול להתקיים הל"ת שלא יתהנה מתקיעתו ואף שהוא שוגג הא ע"ז הוא שוגג לא שייך אפשר לקיים שניהם דכשם שהי' יכול להתקיים בשופר אחר היה יכול להתקיים גם בשופר זה ע"י שלא יתהנה ודוק היטב כי חריף הוא. ובחדושי אמרתי בזה דלכך יצא דהא כבר נודע מ"ש הפ"י בזה דאמרו בסוכה דף כ' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וכתבו התוס' דל"ל מצוה הבאה בעבירה במצוה דרבנן וכתב הוא דאינו מוכרח ואף אם נימא בדרבנן ג"כ מה"ב מ''מ כל שאפשר להיות בלי עבירה דהיינו כשהוא שאול א"כ המצוה לא באה ע"י עבירה ולכך יוצא גם בגזול וז"ש מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ע"ש ואף שדבריו לא נהירא דסוף סוף כעת עושה ע"י עבירה ולא יצא אמנם כאן שיכול לעשות בלי עבירה דהיינו אם לא יהנה בתקיעה שוב לא יהיה עבירה א"כ גוף המצוה הוא בלי עבירה וכיון שאינו ברור שיהנה בתקיעתו שפיר יצא ודו"ק היטב ובזה מיושב גם הקושיא שהובא למעלה דבשוגג נהנה פרוטה דר"י ולפמ"ש א"ש דכל דהיה משכחת לה בלי עבירה אם לא היה בא עני שוב לא מקרי מה"ב ודוק היטב: והנה בדברי הרמב"ם שכתב שאין בקול משום מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת קול מצות לאו ליהנות ניתנו ונאחזים בשבך ע' בלח"מ ובמ"ש לעיל כעת נראה ד"ח דהנה בטעם דרב יהודא דאמר בשופר של שלמים לא יצא משום דלאו בת מעילה הוא הנה כפי הנראה מפשטות הענין הוא מטעם מה"ב אבל תוס' גיטין כתבו דר"י לא ס"ל מה"ב אמנם הטעם מבואר ברשב"א יבמות ק"ג בשם הרמב"ן דלכך לא יצא כיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא לכך לא יצא דכשאתה אומר יצא הרי נהנה בזה לפ"ז קשי' לי טובא דהרי באמת קיי"ל דהמוכר דברים שאסורים מה"ת צריך להחזיר הדמים כשאכל בשוגג והטעם אמרו בירושלמי דנפשו של אדם קצה מן האיסור. ולפ"ז צריך ביאור במעילה דהוי בשוגג אמאי מעל דהא נפשו קצה מן האיסור וצ"ל דהתורה רבתה במעילה אף דקצה מן האיסור מ"מ במעילה רבתה תורה דבשוגג חייב לפ"ז קשי' לי טובא למה לא יצא הא כיון דלית לי' מה"ב רק דאמרי' דאי לא יצא א"כ לא יהנה מהאיסור הא באמת נפשו קצה מן האיסור רק דבמעילה רבי קרא וחייב א"כ מה בכך דנימא דאם לא יצא אינו נהנה הא סוף סוף נהנה בשעת תקיעה הוא חשב שמקיים המצוה ושוב מעל והוא קושי' גדולה אמנם נראה דבאמת אין בקול משום מעילה דקול מראה וריח אין בו משום מעילה אך כיון דיצא בזה המצוה יש בקול דין מעילה דעד כאן ל"א דאין בקול שום מעילה רק בשומע קול בעלמא אבל קול של מצוה ודאי יש בו דין מעילה כמ"ש האחרונים ולפ"ז אי נימא דלא יצא ידי מצוה א"כ שוב הוי קול בעלמא דאין בו משום מעילה. ובזה מבואר כל דברי הרמב"ם דז"ש אין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול ר"ל משום דהוי קול של מצוה לז"א מצות ליהנות ניתנו ודו"ק והנה כבר כתבתי לעיל מה שמקשים האחרונים לפמ"ש תוס' בשבועות דמשום פרוטה דר"י הוי הנאה רק משום דיכול לתקוע במקום שלא יבא עני לפ"ז בשוגג דלא ידע שהוא איסור ולא ידע שיעשה במקום שיבא עני א"כ שוב הוי הנאה והוא הנאת הגוף בהדי מצותו והנראה בזה ד"ח דהנה כ"כ לעיל מ"ש דליתי עשה דשופר ולידחי ל"ח דמעילה ונראה ד"ח דהנה בזבחים צ"ז אמרו אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו משום דבקודש לא אמרה תורה לידחי עשה ל"ת א"כ א"ש לפ"ז כיון דמצות לאו ליהנות נתנו רק דאיכא הנאה בהדי מצותו א"כ זה אינו ל"ת שבמקדש דהנאת הגוף מה שיבא עני זה אינו שייך למקדש רק מה שמקיים המצוה ושוב עשה דוחה ל"ת ודו"ק עוד הקשו למה יצא בשופר של עולה ניהו דנפיק לחולין הרי איבעי' להו באשירה שביטלה אי יש דיחוי אצל מצות וכאן קודם דנפיק לחולין הוי לי' דיחוי ויש דיחוי אצל מצות. והנראה בזה ד"ח דעד כאן לא איבעי' להו אי יש דיחוי אצל מצות רק במה שהענין המצוה אינו ראוי לעשות מצד מעלת המצוה אבל כאן אדרבה הוא להיפך מצד מעלת הקודש אינו ראוי שיעשה בו מצוה והיינו מצד שהמצוה הוא יותר קל מן הקדושה א"כ כל דנפיק לחולין א"כ שפיר יוכל לעשות המצוה: תוכחת מוסר ד''ה דף ט"ז אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה. למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה. אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן ופירש"י שלא יסטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות נסתתמו דבריו. ודברי רש"י סתומים דבמה ניכר שישראל מחבבין את המצות וגוף דברי הש"ס תמוהין דבתחלה שאל למה תוקעין למה מריעין וע"ז אמר שרחמנא אמר כן ואח"כ סירס הקושיא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וזה לא הוזכר בתחלה כלל ולבאר הדברים נקדים מה דאמרו בב"ב דף ע"ח אמר רשב"ן אמר"י מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים באו חשבון המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואי ונחשוב חשבונות של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב כו' ערשב"ם ומהרש"א ורי"ף והמאמר כלו מקשו מאי הכוונה במושל ביצרו ובמחשבים והנראה בזה עפ"י מה דאמרו בתענית דף ט"ו אמר רמב"י אף אנו נאמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה עיין רש"י שפירש ישרי לב עדיפי מצדיקים וא"כ שמחה עדיפא מאורה אבל הרשב"א בעין יעקב פירש שאור גדול משמחה עמהרש"א ורי"ף ולכל הפירושים קשה כיון שעכ"פ א' מהם עדיף במעלה א"כ למה לא יזכה לשתיהם ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו המושל בנפשו שהפילוסופים אמרו שהחסיד עדיף שהמושל בנפשו אע"פ שעושה מעשים הטובים והחשובים הוא עושה אותם ומצטער בעשייתם שהרי מתאוה לפעולת הרעות ונכסף אליהם והוא מצטער וכובש את יצרו וע"ז אמר שלמה נפש רשע אותה רע וא"כ החסיד עדיף אבל חז"ל אמרו להיפך שאמרו לא יאמר אדם א"א לאכול בשר בחלב א"א ללבוש שעטנז. אלא אפשר ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי הרי שציוו להיות אדם מתאוה לעבירות ולכבוש את יצרו וע"ז מחלק בין מצות השכליות כגזל ורציחה ודומיהם זה אסור לאדם לכסוף אליהן. והנפש החשיבה לא תתאוה לא' מדברים האלו אבל מצות השמעיות כמו שעטנז וכלאים וכדומה שאלמלא נצטוה אדם ע"ז לא הי' רע בזה לכך מצוה שיכסוף אליהם וימנע מצד מצות השם זה תורף דבריו הנה למדנו מדברי' הקדושים שיש שני מדרגות יש מי שמצר טבעו נכסף לרע רק שמתגבר על יצרו ויש מי שטבעו מצד עצמו נוטה לטוב וזה נקרא לדעתי ישר לב שהוא טוב בעצמותו לא כן מי שמתגבר על יצרו זה יש לו התנגדות והלב חלק וזה לדעתי מה שאמרו בברכות דף ס' בכל לבבך בשני יצרך והיינו שחלק לבו ומתאוה לרע ועושה טוב בהתגברות יצרו ובזה פרשתי מה שאמרו בסוף מס' עוקצין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהב' יש ואוצרותיהם אמלא אמר רשב"ח לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום והנה התוי"ט דקדק מאי לשון כל צדיק וצדיק גם מה סמיכת המאמרים זה לזה ולפמ"ש א"ש דהנה יש שני מיני צדיקים ואף שבכל אחד נמצא טוב יותר מחבירו כי לענין מצות השמעיות יותר טוב המתגבר על יצרו ומצות השכליות יותר טוב החסיד. מ"מ לא יקופח שכר כל צדיק וצדיק לפי מדריגתו וזה עתיר הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות והנה לע"ל יבער הקב"ה היצר מקרב הארץ והיינו שהיצר יתבטל וכ"א יהי' מוכן מצר טבעו להטוב א"כ יהי' שלם שהוא היפך ההתנגדות וזה ענין ברכת השלום שיתן הקב"ה שלא יצטערו על עשיית הטוב וזה לדעתי הקישור סוף המשניות עם מסכת ברכות שהרגילו הדרשנים לדרוש סמוכין דהנה שם מתחיל מאימתי קורין את שמע בערבית ומפרש שם דהתנא אקרא קאי ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד והיינו שהלילה ויום שהם שני הפכיים נעשה מזה יום אחד והוא ג"כ ענין השלום עושה שלו' במרומיו עי"ש ומעתה נבא להמאמר דכבר כתבתי דהישר לב הוא הטוב בעצמותו וזה יש לו שמחה שאינו מצטער במה שנמנע מעבירות ועושה מצות וזה שאמר ולישרי לב שמחה אמנם הצדיק שהוא בטבעו נוטה לרע ומתגבר על יצרו זה לפענ"ד נמשל לאורה והיינו כמו שענין אורה כל מקום שיותר חשוך יותר תתראה בו פעולת האורה וכדאמרו שרגא בטיהרא מאי מהני וכל הקרוב יותר לאור היום לא תוכר בו האורה כ"כ כמו מי שיושת בחשך ולכך הצדיק נמשל לאור שהיא ענין ההתנגדות ויותר ניכר מעלת הצדיק באם נכסף אל הרע ומתגבר על יצרו וזה המליצה אור זרוע לצדיק והיינו כמו ענין הזריעה שמשתרש בארץ והזריעה עד שלא שלא כלה בארץ שורשה א"א שלא תצמח מזה וההעדר קודם להויה והוא ענין התנגדות כמו כן הצדיק נמשל לאור זרוע ולכך יפה אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה שהם שני ענינים חלוקים זה נוטה בטבעו לטוב וזה מתגבר על יצרו ויתכן עוד יותר לבאר לשון אורה בהקדם מ"ש רבינו יונה החסיד ז"ל בשערי תשובה אות מ"א וז"ל אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו פירש מעשה הטוב שעשינו כדאמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה ובעת התשובה יתהפכו העוונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיה אורה לפני התשובה וכן אמר איוב ס' ח' אם זך וישר אתה כי עתה יאיר אליך ושלם נות צדקך אמרו ז"ל אם זך וישר היית לא נאמר אלא אם זך וישר אתה שעשית תשובה כי עתה יאיר אליך עתה אחרי התשובה יאיר אליך כל הצדקות שעשית לפניו אשר מקודם לא הי' צדקתו גנת עליך עכ"ל הזהב. הנה האיר עינינו החסיד כי אחר התשובה נתעורר האור להדליק אחרי שנתכבה קודם התשובה ובזה נלע"ד לפרש מ"ש בתהלים סי' ח"י כי אתה תאיר נרי ד' אלקי יגיה חשכי כי בך ארוץ גדור ובאלהי אדלג שור דהנה לעיל מני' אמר יגמלני ד' כצדקי כבר ידי ישיב לי כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור מני ואהי תמים עמו ואשתמר מעווני וישב ד' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיניו וביאור הדברים דהנה דוד המלך ע"ה בתחלה הי' לו מלחמה כבדה נגד היצר עד שנתגבר עלי' ואף המשפטים שהם מצד השכל הי' לו התנגדות וזה שבקש דוד שיגמלהו ד' כצדקו כאלו הי' צדיק בעצמותו כבור ידי ישיב לי וזה שאמר כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלקי היינו שהי' בעזרו השי"ת שיתגבר על יצרו וז"ש כי כל משפטיו לנגדי שאפילו המשפטים שמצד השכל הי' לנגדי ומכ"ש חקותיו ואעפ"כ וחקותיו לא אסור מני ואהי תמים עמו כדרך שדרשו בנח שהי' צריך סעד לתומכו ואמר ואשתמר מעווני שהי' צריך לשמור עצמו מעוונות והנה זה שאמר כי אתה תאיר נרי ד' אלהי יגיה חשכי והיינו שהנר הנכבה קודם התשובה אח"כ כשעשה תשובה יעזור לו השי"ת שיאיר נרו וז"ש כנשא אלינו אור פניך ד' והיינו שיעזרהו ד' לעשות תשובה ויהי' האור מתגבר והולך והנה נודע שיותר קשה להדליק נר שלא נדלק מעולם מנר הנכבה שכבר דלק ולזה בקש כי אתה תאיר נרי זה