דברי שאול דרשות נ

דאמר ר"ז אומר אפילו אחת אין בידו לא רישא אית לי' סיפא ולא סיפא אית לי' רישא ויש מפרשים דפירשו דשני' לא עלתה לו כלום והביאו ראי' דאל"כ ל"ל למיתני ואם תקע בראשונה והרא"ש דחי זאת דצריך למיתני ואם תקע בראשונה דמינה ידעינן דהאריך בשני' כשתים דאל"כ מנא ידעינן דהאריך דהא אין שיעור למעלה דכל מאי דבעי מאריך בה אבל מוכחת הראשונה על השני' שהוא כשתים הנה האיר עינינו הרא"ש דאף דאין שיעור לתקיעה אבל כל שתקע בראשונה מוכיח על השני' שהוא כשתים ולפ"ז שפיר מקשי הש"ס דאף אם נימא דתחלה בלי סוף לא יצא והיינו משום דאין שיעור לתקיעה ויכול להאריך כמו שירצה והכל כתקיעה אחת מ"מ כל שתקע בראשונה מוכיח על השני' שהוא כשתים ושפיר מקשה תסלק לה בתרתי וז"ב אמנם גוף דברי הרא"ש שיכול להוסיף כל מה שירצה צ"ב דהרי הרא"ש בעצמו הובא באות י"א בשם ראב"ן דאם תקע יותר מהצורך עובר על שבות דרבנן הן אמת שהטורי זהב סי' תקצ"ו חולק וכתב דאין בזה איסור אמנם זקני הח"ץ ז"ל הביא דברי הש"ס שבת דף קט"ז דתקיעת שופר אסור משום שבות ובשו"ת פ"מ מחלק בין ר"ה לשאר יו"ט דר"ה דהותר לצורך מצוה מותר לתקוע בחנם ולא בשאר י"ט ע"ש ואני מצאתי בר"ן ריש פ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור שכתב דתקיעת שופר לאו שבות הוא אלא עובדא דחול הוא ודבריו תמוהין מש"ס שבת הנ"ל ומחולין סוף פ"ד אמנם משמים אנהירנא לעינין מצאתי דבר נפלא ביראים מצוה קי"ז שכתב דלכך אם האריך בשני' כשתים יצא משום דכל שעסוק בתקיעה מותר לתקוע ביותר אבל אם כבר פירש אסור לתקוע בחנם ולפ"ז שפיר כתבו התוספת והרא"ש דיוכל להאריך בתקיעה כמה שירצה דהא כל שהתחיל לתקוע בהיתר מותר לתקוע יותר ובזה מיושב ג"כ הסברא דלכך היה מסתבר יותר לומר תחילה בלא סוף לא יצא כדי שיה' תקיעה אחת ולמה יחלל בחנם יו"ט וע"כ אמרו ממילא דהיינו כל שהתחיל לכך בהיתר יכול לתקוע יותר ובזה מיושב עוד הפעם דברי רש"י דשפיר מקשה תסלק בתרתי משום דמסתבר יותר לומר דתסלק בתרתי כדי שלא יהי' תקיעה בחנם ולא נצטרך לומר כיון שהתחיל בהיתר ודו"ק ובזה נלפע"ד מה שנחלקו הפוסקים גם הירושלמי וש"ס דילן במשך בשני' כשתים דפשטת הש"ס דילן משמע דעכ"פ אחת יש לו ובירושלמי משמע דאפילו אחת אין לו ולע"ד נראה יותר דיש בידו אחת עכ"פ דאל"כ יהי' תקיעה בחנם ויחלל יו"ט וכשיש בידו אחת עכ"פ התחיל בהיתר ויוכל להאריך כמו שירצה ודו"ק ומעתה מיושב היטב הקושיא הר"מ ב"ח הנ"ל דכל דמעל בתחילת התקיעה שוב דאי נימא כהס"ד דמצות להנות ליתנו ועבר ע"ז שתקע א"כ לא התחיל בהיתר לא הי' יכול להאריך בתקיעה א"כ לא יצא וע"כ לא אמרו דסוף בלא תחילה יצא רק שהתחיל בהיתר אבל כל שמעל ולא יצא שוב תקע בחנם ומחלל יו"ט ולא יצא ושפיר מקשה הש"ס אימתי מעל לבתר דתקע וכו' והנה הרמב"ם כתב דלכך יצא בשופר של עולה שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצות לאו להנות ניתנו והל"מ תמה דבש"ס אמר אימתי מעל לבתר דתקע כי קא תקע באסורא קא תקע והרי אין בקול דין מעילה והיינו משום דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ודברי הש"ס תמוהין אמנם נראה דהנה בטעם דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה דהוא דענין מעילה הוא מה שנהנה מן ההקדש והוא שייך לגבוה אסור להנות ממנו ולפ"ז קול מראה וריח שהנאתו אינו מחסר להקדש שהרי לא הפסיד המקדיש כלום במה שגם הוא נהנה וגם אין ביד ההקדש למנוע זאת שלא יהנה אחרים מזה ולכך הוי כמו זה נהנה וזה לא חסר אין בו משום מעילה ובזה נראה לי ברור דכאן דע"י התקיעה שמעל יצא ההקדש לחולין וא"כ נפקע עי"ז פשיטא שיש בו משום מעילה דעי"ז שתקע בו נפקע הקדושה אין לך כילוי גדול מזה והרי טבל דמותר בהנאה מ"מ הנאה של כילוי אסור מן התורה וגם בתרומה נסתפק המשנה למלך בפ"ב מתרומות אם אסור בהנאה של הלוי וא"כ מכ"ש בהקדש דאסור בהנאה כל שנפקע מקדושתו עי"ז פשיטא שמחסר ופוגם להמקדש א"כ מעילתו ואיסורו באין כאחד וכעין מ"ש הר"ן בע"ז דאסורו וזכותו באין כאחד ושפיר מקשי אימתי מעל וכו' ובזה מיושב היטב מה שהקשתי דלשיטת הרמב"ם בפ"ו ממעילה דבקדשי מזבח יש מועיל אחר מועיל א"כ מאי קאמר כיון דמעל נפק לחולין הא בהקדש הגוף יש מועיל אחר מועיל ולפמ"ש א"ש דבאמת בקול לא שייך מעילה רק דע"י שנפקע הקדושה ממילא מעל וקמחסר ופוגם להקדש ולפ"ז א"א לומר דיש מועיל אחר מועיל דאיך אפשר דעי"ז שהתורה ריבתה מעילות הרבה בהקדש הגוף עד שיש מועיל אחר מועיל יצמח ע"י זה שלא ימעול כלל דכיון דיש מועיל אחר מועיל לא נפקע הקדושה ויהיה תוקע כל היום וזה אי אפשר לכך מוטב יותר לומר דמדמעל נפק לחולין וממילא אסור לתקוע ודוק ובזה מיושב היטב מה שהקשו ממה שכתב התוס' בקידושין דף מ"ג דאף דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אפ"ה חייב במעילה על הגבהה וא"כ מאי קאמר אימת מעל לבתר דתקע הא מעל תיכף כי אגבי' ולפמ"ש א"ש דבאמת הוא לא אגבי ע"מ לגוזלה רק ע"מ לתקוע וכיון דבקול אין בו משום מעילה א"כ עיקר המעילה הוא רק בשביל דיפקע הקדושה שיתקע בו א"כ כ"ז שלא תקע הרי יש מועיל אחר מועיל בקדושת הגוף ושוב לא שייך לומר דמעל דהא בקול אין בו משום מעילה ובזה יתיישבו היטב דברי הרמב"ם במה שכתב וא"ת הא נהנה בשמיעת הקול מצות לא להנות ניתנו והקשה הלח"מ דדבריו סותרים דהרי כבר אמר ואין בקול משום מעילה ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא מצות להנות ניתנו שוב מעל ע"י תקיעתו וא"כ שוב לא שייך אין בקול משום מעילה דהרי נפקע קדושתו עי"ז וזה שאמר וא"ת הרי נהנה משמיעת הקול וא"כ לא שייך אין בקול משום מעילה ע"ז אמר מצות לאו להנות ניתנו שוב אין בקול משום מעילה ודוק: והנה מדברי הרמב"ם מה שכתב כאן ולעיל מיני' לענין שופר הגזול מבואר מה שנחלקו הסמ"ג עם הטור אי המצוה בתקיעה או בשמיעה ועיין בב"י סי' תקפ"ה מדברי הרמב"ם מבואר דאין התקיעה מענין המצוה רק השמיעה שהרי כתב שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול משום גזל ואי נימא דהמצוה בתקיעה קשיא דנהי דהשומע יצא בלי הגבהה היינו משום שזה התוקע עשה שליחותו והרי עכ"פ צריך לשמוע מפי התוקע א"כ יש בו משום גזל ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר המצוה השמיעה ולענין השמיעה גופא אין צריך שום גזל שלא גזל דבר במה ששמע א"כ ה"ה התוקע בעצמו שגזלו בענין גוף המצות התקיעה אינו נהנה מהגזילה והרי יוכל לשמוע בלי גזילה א"כ יצא וזה ששלל רבינו שאין המצוה אלא בשמיעת הקול והיינו לא בתקיעה רק בשמיעה לבד ובזה נלפע"ד ליישב גם דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה המהר"ם ב"ח הקשה דנהי דאין בקול דין מעילה היינו כששומע קול אבל אם לוקח דבר של הקדש ותוקע בו הרי עבד מעשה ונהנה בשל הקדש ולמה לא ימעול ואני הראתי שכן מבואר בהדיא במל"מ בפ"א מכלי מקדש ה"ז ובשו"ת רדב"ז חלק ג' והארכתי בזה וכעת נראה כיון דעיקר המצוה הוא בשמיעה נמצא עכ"פ השומע התקיעה משופר של עולה זה בודאי יצא א"כ גם התוקע יוצא במה ששומע ואף דעבד איסורא ונהנה משל הקדש מ"מ איסורא דעבד עבד ואין לומר דה"ל מצוה הבא בעבירה דז"א דהרי מצות לאו להנות ניתנו וזה שכתב רבינו וא"ת הרי כהנה בשמיעת הקול מצות לאו להנות ניתנו והיינו בשלמא אם היה המצוה בתקיעה הרי תקע באיסור והוי לי' מצוה הבא בעבירה דהרי נהנה מתקיעה גופא ולא שייך בזה אין בד"מ דהרי עבד איסור במה שלקח לתקוע כקושית מהר"מ ב"ח אבל כיון דגוף המצוה אינו רק בשמיעה א"כ גוף המצוה לא נתערב בה שום איסור דבהמצוה לא נהנה כלל דהא אין בקול דין מעילה ואף דנהנה בהשמעת הקול והרי עבד איסורא לזה אמר דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה שלקח השופר לתקוע בו זה כבר עבר ומה דעבד עבד אבל בגוף המצוה ליכא איסור. והנה בספר ישועת יעקב לדו"ז הגאון הקשה אמאי מותר לתקוע בשופר של עולה ושלמים מטעם דמצות לאו להנות ניתנו דהא התוס' בשבועות דף מ"ד הקשו דהרי קי"ל משום פרוטה דר' יוסף הוי ליה ש"ש והוי לי' נהנה א"כ למה הנודר הנאה מחבירו מותר לתקוע גו תקיעה של מצוה משו' דמצות לאו להנות ניתנו הא מתהני דע"י שתוקע פטור למיתב ריפתא לעניא וכתב דיכול לכוין לתקוע בעת שלא יבוא עני לשם ולפ"ז זה שייך שם אבל בשופר של עולה בשוגג שלא ידע להזהר ולתקוע במקום שאין עני ושוב נהנה מפרוטה דר"י ולע"ד נראה דהנה גוף דברי התוס' צ"ב במה שהקשו דנהנה הא מצות לאו להנות ניתנו ומאי נ"מ אם נהנה פרוטה דר"י וצ"ל דהנאת הגוף בהדי מצוה הוא אסור כמו שכתב הר"ן נדרים דט"ו ע"ב ולפ"ז נ"ל ברור דזה כוונת התוספת בתרוצם דע"ז לא שייך הנאת הגוף בהדי מצותיה רק כשהנאת הגוף הוא מקושר עם המצוה וכמו הנודרים הנאה ממעין וכדומה אבל כאן דהנאת הגוף הוא מה שנהנה מפרוטה דר"י ואם לא עשו כאן לא יהא הנאת הגוף א"כ שוב המצוה אינה מקושר עם הנאת הגוף דיכול להיות בלא הנאת הגוף וממילא מצות לאו להנות ניתנו וזה ברור בכוונתם ומעתה אף שהוא שוגג עכ"פ גוף המצוה יכול להיות בלי הנאת הגוף א"כ אף שהי' ע"י הנאת הגוף לא איכפת לן דגוף המצוה אינה מקושר עם הנאת הגוף. עוד יש לי לומר דבר חדש דהרי לענין מעילה בעינן שיהי' שב מידיעתו ועיין בתוספת פסחים דף כ"ט ובמהרש"א שם ויש לי מקום עיון במהרש"א שם ואין כאן מקומו ועכ"פ דכיון דבעינן שיהיה שב מידיעתו וכאן אם הי' יודע שהיא של עולה היה תוקע במקום שלא עבר עני וא"כ ממילא הי' מצות לאו ליהנות ניתנו גם בשוגג לא היה מעל ושפיר לא מעל והנה האחרונים הקשו דאמאי לא יצא בשופר של עולה ושלמים למה לא יבא עשה של שופר וידחה עשה של הקדש וכתבו דאפשר לקיים שניהם ע"י שיקח שופר אחר ואינו דוחה ועיין בשער המלך ובטעה"מ לכאורה לפע"ד אינה ברור דכל הטעם דכל דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה הוא משום דלמה נדחה הא יכול לקיים בלא דחי' והראי' מה שדוחה אינו רק דחי' ולא הותר' ולכך אינה דוחה ולפ"ז זה כשעושה במזיד אבל כל שהי' בשוגג וכל דסבר דהיתר הוא הרי מקיים המצוה לדעתו וא"כ לא שייך דאפשר לקיים שניהם דכיון דלא ידע מאי נ"מ לו בשופר זה או באחר ושוב בכה"ג ראוי לומר דעשה דוחה ל"ת אמנם נראה לפי מה שכתב הרמב"ן פ' יתרו הטעם דעשה דוחה ל"ת משום דיותר חפץ ד' במי שעושה מצותיו ממי שאין עושה רק נזהר שלא לעבור ע"ש ולפ"ז כל דאפשר לקיים שתיהן מה לו לעבור ועשי' היה יכול להתקיים בלי עבירה וכל שלא אמרה התורה שידחה אם עבר ודחה נשאר הל"ח בתקפו ומעתה נהי שהיה שוגג אבל מ"מ היה יכול להתקיים הל"ת בלי דחי' ע"י שופר אחר ושוב לא אמרה תורה שידחה ובזה מיושב היטב מה שהקשה היש''יעי לשיטת הכלבו דאם נודר הנאה מתקיעה אסור הוא לתקוע דיש בני אדם שנהנה מתקיעותיו ולפ"ז קשה למה בשופר של עולה יצא הא כל מי שתוקע בו עכ"פ נהנה מתקיעתו והוי ליה הנאת הגוף בהדי מצותה ואסור ולפמ"ש א"ש דהנה המהר"ם ב"ח כתב דמה שאסור הכ"ב אינו בודאי שיתהנה בתקיעת רק יש ספק שמא יתהנה ואינו דבר ברור ולפ"ז כאן שוב יקשה הא עשה דוחה ל"ת ואין לומר הא אפשר לקיים