דברי שאול דרשות מז

יקשה לו מאד אבל האיש אשר מעולם הורגל במדות הממוצע רק לפעמים יצא חוץ לגדרו זה אין כבד כ"כ לנטות לקצה האחרון והנה רש"י פירש בשה"ש אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש שמי שהוא שחור בעצם זה קשה מאד שיוכל להתכבס ויהי' לבן אבל מי ששזפתו השמש בנקל יוכל להתכבס וז"ש משל לקווץ וקרח שהקיוץ בטבעו הוא מלא שער וכשיפול עליו המוץ נסתבך בשערו וקשה לצאת ממנו אבל הקרח אף כשיפול עליו מוץ בקל הוא מעבירו ולכך עשו שהורגל בפחיתות תמיד אין לו במה להתכפר אבל יעקב אף שנטה לפעמים לרע הי' רק במקרה שיוה"כ מכפר וז"ש הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם ותמה היפ"ת מי לא ידע שביוה"כ נתכפרו עוונות ולמה לי קרא ולפמ"ש י"ל דהיום גופא שמצוה להתרחק צורכי הגוף זה גופא כפרה לו והנה מ''ש ונשא השעיר זה עשו שנקרא איש שעיר את כל עוונותם עוונות תם זה יעקב שנקרא איש תם ביאור הדברים עפמ"ש המדרש ביה"כ נוטל הקב"ה עוונות ישראל ונותנם על שרו של עשו אמר רבש"ע מה כחי שאתה נותן עלי כל העוונות נוטלו הקב"ה ונתנם עליהם ונעשים אדומים שנאמר מי זה בא מאדום. והמאמר תמוה ומבהיל וביע"ד ח"א דרוש א' ביאר ח"א מהמאמר הוא דבאמת כאשר יחטא ישראל הקב"ה מליץ טוב בעדם שהגלות הוא בעוכרם. אבל זה לעבירות שהגלות גרם כגון בטול תורה ותפלה. יש להתנצל היותם טרודים במחיתם אבל מה נאמר ומה נדבר בעוונות זכות ושחוק וקלות ראש ובי' שזה אדרבה בשמחה מה זו עושה והי' לנו למעט במותרות ותענוג כו' וז"ש מה כחי לסבול כל העוונות כו' אמנם התשובה לנו נדחק ביע"ד ואני אומר על ד"א עפ"י מ"ש במדרש ויקרא נפש בי תחטא אמר הקב"ה אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואתה יוצאת וחוטאת הוי נפש כי תחטא ובאור הדברים עפמ"ש במדרש מג"א אם על המלך טוב שאמר משה לאליהו אם בטיט חתומה תפלתינו נשמעת ואם בדם מה שהי' כבר הי'. ובאה ביפ''ע שהטיט נרמז לחומר והדם הוא הנפש והיינו שאם נדונים בבחינת חומר והוא יצה"ר המטעה לאדם יש להם מחילה ואם בבחינת הנפש שיודעת וחוטאת אין להם מחילה ומעתה ז"ש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש והיינו שאם יחטא מצד הנפש שנמשל לדם אין לו תקנה ואתה הולכת וחוטאת הוי אומר ונפש כי תחטא שלא יחטא מצד הנפש והנה בעבדותינו יש לנו שני מיני חטאים מפאת החומר ומפאת הנפש והנה מפאת החומר יש לנו לתלות בשעבוד גליות אבל הנפש למה תתלכלך אבל הקב"ה אומר שמצד הגלות שרוצים לדמות חוטאים גם בנפש מדעת ולכך נוטל הקב"ה וניתנם על בגדיו שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים היינו שע"י אדום באים החטאים שהם אדומים וז"ש ונשא השעיר עליו את בל עוונות תם ששרו נושא כל עוונות תם. וד' ירחם ויכפר על כל עוונותינו ויסלח לנו על כל פשעינו ויתמו חטאים מן הארץ אמן: דרוש לשבת הגדול שבת אכתיר סוגיא דמעמיד בקיבה של נכרים חולין קמ"ז ע"ז דף ל"ה תוס' ורא"ש ור"ן כל המפרשים. והנה זה יצא ראשונה הטור בס' הל"ב כתב מעשה בא' שהעמיד גבינות בחלא דשכרא ואסר רבינו אב"ן להשהותו בפסח כיון דאקומי מוקים חשיב כמו בעיניהו והיינו דדבר המעמיד חשיב כאלו הוא בעין ואפילו באלף לא בטיל והב"י כתב ע"ז דכן כתב המרדכי וכן כתב הרמב"ם דהמעמיד גבינה במה שהוא אסור בהנאה הכל אסור בהנאה אעפ"י שהוא מין בשא"מ ואעפ"י שהוא כ"ש והנה דברי הטור סותרים זא"ז דבטוי''ד סי פ"ז כתב דאם מלח הקיבה בחלבה נאסר משום בשר בחלב ואם העמיד בה גבינות אם יש בה משום נ"ט אסורות. משמע דוקא אם יש בנו"ט אבל אם אינו נו"ט מותר אף דהוא דבר המעמיד וכבר נתקשה בזה בד"מ שם וכתב בזה שני תירוצים והנה התירוץ הראשון תמוה לענ"ד דמ"ש דלפי מה שהביא הב"י הרבה פוסקים שס"ל דבדבר המעמיד בשאר אסורים לא בטיל אפילו ביש ס' משא"כ בבשר בחלב דבטעמא תלה רחמנא דבבשול אסרה תורה א"כ בעינן נתינת טעם. ולכך בס' פ"ז דמיירי מבשר בחלב ולכך בטיל והוא תמוה לענ"ד דמקור הדברים הם מהר"י הלוי שכתב אהא דאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות הגוים שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה והקשה הוא למה נקט דוקא עור קיבת נבילה ולא נקט עור קיבת כשירה ומטעם בשר וחלב וע"ז כתב דעור קיבת כשירה מאחר שהוא מותר בפ"ע ולית בי' אסורא אלא משום חבורו עם החלב כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הו והאי באפי' קאי והאי באפי' קאי אבל בקיבת נבילה שהיא בעצמו אסור כיון דאקומי אוקים לא בטיל ע"ש אמנם זה דוקא כשאנו דנין על גוף העמדה שהי' מתחבר בשר וחלב בזה שפיר כתבו דכל שאין בו נתינת טעם ל"ש ענין בשר וחלב דדרך בשול אסרה תורה ובעינן נתינת טעם דוקא אבל כאן דכבר נאסר א"כ שפיר שייך דבר המעמיד אפילו בבשר וחלב ואם כוונת הד"מ כיון דאינו רק מדרבנן ל"ש דבר המעמיד כמו שנדחק הש"ך בס"ק למ"ד הי' לו לבאר וגם אין ענינו להך דר"י הלוי וצ"ע: אמנם מה שכתב בתירוץ השני דכאן כיון שהעמיד מחלב הקיבה ויש בזה צלול וקרוש ואין רגילות שיתנו רק מהצלול ויש בו גם מהקרוש ולפעמים מהקרוש יותר הו"ל זוז"ג ושרי כמ"ש רבינו ברוך במרדכי ובזה צדקו דבריו ועד בשחק נאמן שבראשית השקפה קימתי כן מעצמי לישב קושית הש"ך ס"ק למ"ד דלכך לא מקרי דבר המעמיד משום דזוז"ג ולכך בל שיש בו ששים מותר והרמ"א לשיטתו דפסק כר"ת דקרוש מותר אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מאי קאמר הש"ס ע"ז דף ל"ה תרווייהו תנינא מדקאמר לי' מפני שהן מעמידין בקיבת נבילה וקא מהדר ליה והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה מכלל דאסורי הנאה שרי פרשייהו ומדקאמר לי' מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע''ז וקא מהדר לי' א"כ למה לא אסרוהו בהנאה מכלל דע"ז אסור פרשייהו וקשה מהיכן מוכח זאת דלמא לעולם לא ניחא לי' בנפחי' וחשיב פרשא. ורק בקיבת נבילה חיישינן דלמא העמידו בקיבה שהי' קרוש וצלול ומסתמא כן הוא דעיקר העמדה בקרוש ועיין תוס' שם ד''ה חדא דאין הנכרים בוררין שלא ישאר מן הצלול וא"כ הו"ל זה וזה גורם ולכך קיבת נבילה משום דקריש בעלמא והו"ל זוז"ג ומותר אבל אחר שחידש דמעמידין אותו בעגלי ע"ז הרי נודע שיטת הרמ"ה ביו"ד ס' קמ"ב דאפילו למ"ד זוז"ג מותר גבי אליל בפת. שנאפה בעצי אסור ובגד שנארג בכרבור של אליל אסורים משום דבע"ז אפילו זה וזה גורם אסור וע"ש בב"י וטו"ז וש"ך שם שהאריכו בזה א''כ לכך אסרוהו בשביל זה אבל לעולם דקרוש חשיב פירשא וכשיטת ר"ת ובע"ז ל''ש זוז"ג וזה קושיא נפלאה. והנראה בזה דהנה צריך להבין איך התיר המג"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' באם העמיד בשמרי שכר עם שירי דבש משום דהו"ל זוז"ג ועיין בטו"ז שם והרי המג"א בעצמו חידש בסי' תמ"ה ס"ק ה' דכל דאסור במשהו אפילו זוז"ג אסור וכתב שזה עיקר טעמו של רמ"ה דאוסר בע"ז משום דהוא במשהו. וא"כ למה התיר בשמרים דהו"ל זוז"ג הא בחמץ הוא במשהו דמ"מ משהו מיהו איכא אמנם נראה כיון דאי לאו דהוי דבר המעמיד הוי בטיל בששים כיון דנתחמץ קודם הפסח וע' טו"ז שם ס"ק ד' ורק משום דבר המעמיד ולפ"ז בעינן שיהי' כל העמדה מדבר האיסור אבל כל שגם ההיתר מסייע שוב לא מקרי דבר המעמיד דכל טעם שמעמיד אסור משום דפעולתו ניכרת ונרגשת וכל שאינו מעמיד לבדו רק עם גרמת אחר לא מקרי דבר המעמיד והמעיין בד"מ יראה שכיון לזה דכל שזוז"ג שוב ל"מ דבר המעמיד ועיין במק"ח שהאריך בקושיות על דברת המג"א שם ולפמ"ש א''ש ודו"ק. ולפמ"ש הט''ז ס' קי"ב ס"ק ד' לחלק בדברי הרמ"ה א"ש טפי וגם הוא ע"כ ס"ל כחלוקו של הט"ז דאל"כ קשה קושיתו מגנתא דע"ז ובזה אמרתי לישב מ"ש הרמ"א ס' פ"ז סי"א בהגה דאם הי' שם גם מעמיד היתר הו"ל זוז"ג והקשו הטו"ז והש"ך דכל שהאסור יכול להעמיד לבדו בלא היתר לא מקרי זוז"ג וכמו גבי שאור דאם יש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ אסור ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל טעם דדבר המעמיד לא בטיל הוא משום דנרגש פעולתו וכל דאקומי מוקים הו"ל כבעין ולפ"ז כל דהעמיד בהיתר ג"כ אינו נרגש פעולת האסור דאפשר שהיא מההיתר ול"ש זוז"כ ושאני מחמץ דאינו מטעם הרגש הפעולה ועיין בפר"ח ס' צ"ח שהאריך בחקירה זו ומעתה מיושב קושיתי ג"כ דגם בע"ז כל דהוי זוז"ג ל"מ דבר המעמיד ובטול בששים מן התורה וז"ב ואף דבע"ז אסור במשהו משום ולא ידבק מ"מ הרי במוריס לא אסרו כל דליתא בעינא וא"כ משום מעמיד אתינין עלה ודו"ק ובזה מיושב היטב דברי התוס' בחולין דף קט"ז ד"ה המעמיד שהקשו מאי ארי' נבילה אפילו כשירה נמי ותמה הלח"מ פ"ח ממ"א הט"ז דלפי מ''ש הר"י הלוי והרמב"ם הנ"ל לא קשה דשאני דבר המעמיד שבאסור דאפילו באלף לא בטיל משא"כ בבשר וחלב כל שיש בו ששים ל"ש דבר המעמיד ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דניחוש שמא העמידו בקיבת כשירה שנמלחה בחלבה וכבר נעשה בשר וחלב וא"ל דהו"ל זוז"ג דזה אינו דהרי קודם חזרה גם בקרוש אסור לר"ת וכמו שכתב מהר"ם מלובלין בע"ז דף ל"ה דשיטת התוס' בחולין דקודם חזרה גם בקרוש אסור אף לר"ת א"כ ממילא לא הוי זוז"ג דגם בקרוש אסור ושפיר הקשו למה חשו משום עור נבילה אף בקיבת כשירה נמי ניחוש שמא כבר נמלחה בחלבה והוי דבר המעמיד וע"ז כתבו דמשום בשר וחלב לא מיתסר מספק דליכא אלא אסור דרבנן ודוק ולפ"ז מיושב היטב קושית המהרש"א בהא דמסקינן והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה וע"ז הקשה דכאן נשאר קושית התוס' למה נקט נבילה ול"ש תירץ התוס' דדוקא לענין דנחוש שמא העמידו הוי ספק דרבנן אבל כאן דוודאי העמידו אף השירה אסור משום בשר וחלב ולפמ"ש א''ש דלפי המסקנא לאחר חזרה דקריש פירשא בעלמא שוב בקיבת כשירה הוי זוז"ג ובטיל בששים משא"כ בעור נבילה דאפילו באלף לא בטיל ודו"ק והנה כל זה לשיטת התוס' בחולין וכפי הבנת מהר"ם מלובלין דקודם חזרה ס"ל לתוס' שם דאף לר"ת אסור בקרוש אמנם בע"ז שם ביארו התוס' ד"ה חדא דלר''ת אף קודם חזרה הי' מותר בקרוש ולכך הקשו דמאי פריך משמואל לשני כאן בקרוש כאן בצלול דהעמדה הוא דוקא בקרוש וראיתי בכו"פ ס' פ"ז שהקשה דאמאי לא מקשי התוס' קושיא גדולה מזו דאיך אמר ר"י במשנה הטעם מפני שמעמידין בקיבת נבילה והא בקרוש מעמידין וקרוש אף קידם חזרה פירשא בעלמא הוא והוא תימה גדולה ולפענ"ד י"ל דמהמשנה לא קשה דהי' מקום לומר דהחשש הוא שמעמידין בקיבת נבילה שנמלחה בעורה וא"כ אף דפירשא בעלמא הוא מ"מ ראוי ליאסר דקבל' הטעם מעור הקיבה וכמה נדחק בזה הש"ך ס"ק ל"א וזה השיב לו מקיבת עולה דכיון דפירשא הוא אינו יכול לאסר וכמ"ש הש"ך בטעמו שם אבל משמואל שפיר מקשה דשמואל נתן טעם בשביל עור נבילה אבל קיבה גופא שריא והיינו בקרוש ובצלול אסור ול"ק דשמואל אדשמואל אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י דגם קרוש אוסר והא דקאמר פירשא הוא לא למפקע שם חלב מינה רק להורות דאינו מגופה א"כ מאי השיב מקיבת עולה דלמא בעולה שפיר שורפה חי' דאין קדושה חלה עלי' אבל לענין שתאסר להעמיד שפיר תוכל לאסור אף בקרוש לשיטת רש''י והוא קושיא גדולה וצ"ע שלא נתעוררו בזה המפורשים וצ"ל דגם לרש''י ניהו