דברי שאול דרשות מו

סק"ט על הלבוש דס"ל דהא דאדם אוסר דשא"ש היינו מדרבנן והקשו עליו מסוגיא זו דפריך בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט פטרי רבנן ואמאי לא פריך זה בשוחט לע"ז ולפי דברינו ניחא דבע"ז אף שאין אסור מה"ת רק מדרבנן אפ"ה לאו דמריה קטבח והוא מחתך בעפר בעלמא משא"כ מעשה שבת דהתורה גלתה בהדיא היא קודש ואין מעשי' קודש ובזה יש לישב קושית דו"ז הגאון מהר"ש האלבערשטאם בהא דמשני בחצי קכה פגום דכולהו בהדי הדדי קאתינן והקשה הוא לפמ"ש הר"ש ממנפייל בחולין דף כ"ח דכל דאיכא שני צדדים אי אפשר לצמצם א"כ כאן הי' שני צדדים ליפטר ושייך אי אפשר לצמצם ולמה יתחייב ולפמ"ש א"ש כיון דמדאורייתא אינו נאסר רק דמדרבנן נאסר א"כ כל שיש צד אחד עכ"פ מותר ובזה י"ל קושית הכו"פ לשיטת הרמב"ם דעוף לא נאסר אבר מה"ח לבני נח שוב יקשה מאי תיקן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ תיקן מה"ת דמה"ת לא נאסר (ובגוף קושית התב"ש לענ"ד ע"כ לא כתב הלבוש דאינו רק מדרבנן רק להדיוט אבל לגבוה ודאי אסור מה"ת עיין כו"פ סי' ד' וא"כ אחי שפיר): עוד הקשה התב"ש שם מאי פריך בחולין ד"מ אשחוטי חוץ לא ליחייב הא מה"ת לא נאסר ונראה דע"כ ל"ה הלבוש דאינו אלא מדרבנן אלא להדיוט אבל לגבוה גם הלבוש מודה דהוי מה"ת ועיין כו"פ סי' ד' ושפיר פריך אשחוטי חוץ לא ליחייב. ומה שהקשה מכאן נלע"ד דבאמת התב"ש כתב שם די"ל דרבנן עשו הפקר להוציאו מרשותו והתב"ש מפקפק דמנ"ל זאת אמנם נראה דכבר נודע מ"ש הג"פ סי' ק"ך דהפקר ב"ד אינו עושה קנין רק הפקר בלבד א"כ לענין שיוכל לאסור דהוי כאלו ברשותי לא מועיל דאינו עושה קנין אבל לענין טביחה דתלי רק באפוקי מרשות בעלים ולאו דמריה קטבח וזה בודאי יכול לעשות ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו בהא דפריך הש"ס כיון דשחט בה פורתא אסרה איסורי' הנאה ולאו דמריה קטבח והקשו התוס' ל"ל טעמא דלאו דמרי' קטבח תיפוק ליה דלאו שמה טביחה דמחתך עפר בעלמא היא כדפריך בשחוטי חוץ בחולין ולפמ"ש א"ש דבאמת אינו רק מדרבנן ואינו קנין רק הפקר ולא שייך מחתך בעפר רק דלאו דמריה קטבח אבל בחולין שם דקאי לגבוה ונאסר מה"ת שפיר פריך מחתך עפר היא ודו"ק. והנה בהא דאמרו שור הנסקל אסורי הנאה היא לאו דמרא קטבח ומשני דסבר לה כר"י דאמר כר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי וקשיא לי טובא לפמ"ש הצ"צ סי' ל"א דע"כ ל"א דהגלכ"ד דוקא כ"ז דליתא בעינא לענין שיתחייב בהיזקו כיון דע"י היזק זה נפסדו הבעלים ממון אבל כל זמן דאיתא בעינו לאו ממון הוא כלל ועיין קצוה"ח סי' שפ"ו א"כ אכתי קשה הא לאו דמרא קטבח דס"ז שלא טבח לא היה שוה ממון כלל דהי' אסורי הנאה אמנם נראה דהנה זה רבות בשנים הקשיתי מאי פריך הש"ס שור הנסקל אסורי הנאה הא שיטת ר"ת בתוס' סנהדרין דף פ' דשור הנסקל נאסר מחיים וא"כ מאי אמר כאן שור הנסקל לאו דמרא קטבח הא קודם שנסקל עדיין לא נאסר. אמנם נראה דהכי קא קשיא לי' דעכ"פ משהתחיל לשחוט פורתא ודאי נאסר א"כ לאו דמרא קטבח וכדפריך על ע"ז ולפ"ז שפיר משני דה"ל דהגל"מ דהרי כל זמן שלא התחיל לשחוט הו"ל ממון גמור ומשהתחיל לטבוח נעשה דבר הגורם לממון ושפיר נתחייב ובזה מיושב היטב קושית התוס' ד"ה וסבר דל"ל דסבר כר"ש דלימא דטעמא כר"מ דדאין דינא דגרמי וכ"ש דבר הגורם לממון ולפמ"ש א"ש דר"מ אינו מחייב רק מדיני דגרמי בדבר הנ"ל וזה פשיטא דלא חשיב ממון ממש ולאו דמרא קא טבח אבל לר"ש דמקרי ממון ממש שפיר חייב ודוק ועתה אתחיל דברי מוסר ותוכחת חיים במדרש רבה פי' ס"ה שני גדיים טובים ר' חלבו אמר טובים לך שע"י אתה נוטל את הברכות וטובים לבניך שע"י היא מתכפר להו ביוה"כ דכתיב כי ביום הזה יכפר ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק גבר שידין כמה דאת אמר ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמה דאת אמר כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו. ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהי' עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראש והעבירו. כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות כל השנה ואין לו במה לכפר אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ובא יוה"כ יש לו במה לכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר ר"י אמר וכו' ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עוונותם עוונות תם שנאמר ויעקב איש תם. המאמר סתום וחתום ולבאר הדברים טרם יהי' כל שיח אבאר מהיכן יצא לו שני גדיים טובים קאי על שני השעירים והנה עפ"י מה דאמרו יומא דף ס"ב ע"ב קח שני שעירי עיזים מעוט שעירי שנים מה ת"ל שני שיהי' שניהם שוים. ג"כ הי' קשה לו להמדרש מעוט גדיים שנים מה ת"ל שני וע"כ דצריך שיהי' שוים כמו השני שעירים שהי' שוים ומרמז לזה. אמנם לבאר הדברים למה באמת הי' שניהם שוים במראה וקומה מה ענינו גם לבאר מה דאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ואינו מובן למה צוה על האכילה ובמדרש הובא ברא"ש סוף ר"ה יש טעמים הרבה לזה ולפענ"ד נראה עפ"י מה שפרשתי מ"ש בנשא פ' נזיר ואחר ישתה הנזיר יין חז"ל דרשו מזה דרשת לאיזה צורך כתוב זה אבל עפ"י פשוטו אינו מובן ופרשתי בזה עפ"י מה דאמרו בתענית דף י"א כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר כי הוא תנא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שצער עצמו מן היין ר' אלעזר אומר נקרא קדוש וכו' ור' אלעזר הא נקרא חוטא האי דכאב נפשי' והוא תימה דמשמע דנזיר טהור נמי נקרא חוטא רק מה דכתיב בקרא בנזיר טמא מפני ששנה בחטא כדאמרו בנזיר ד' י"ט ובנזיר דף ג' משני דנזיר טהור לאו חוטא מקרי עיין תוס' ב"ק דף צ"א שנתקשה בזה אמנם באור הענין עפ"י מה דאמרו בסוטה דף ב' למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ובאור הדברים דכבר נודע מ"ש הרמב"ם בה' דיעות פ"א ופ"ב שדיעות הרבה יש לכל אחד מבני אדם זו משונה מזו יש אדם שהוא בעל חימה וכועס תמיד יש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל יש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח יש שהוא בעל תאוה ויש לב טהור מאד ולא יתאוה וכו' יש בעל נפש רחבה ויש מקצר נפשו וכו' יש מסגף עצמו וקובץ ע"י ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול יש שהוא מאבד כל ממונו וכו' ויש בין כל דיעה רחוקה ממנו בקצה האחר דיעות בינונית וכו' שתי קצוות הרחוקות זמ"ז שבכל דיעה ודיעה אינה דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן וכו'. הדרך הישרה מדה בינונית שבכל דעה ודעה והוא הדיעה שרחוקה מב' קצוות רחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפכך צוו חכמים הראשונים שיהא שם דעותי' תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך אמצעית ובפ"ב ביאר שאם הי' נוטה הרבה לקצה אחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג כך זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה ע"ש. ומעתה באמת הנזיר הי' נקרא חוטא קצת שציער עצמו מן היין ונטה הרבה מדרך הממוצע אמנם אולי מצא בעצמו שנטה הרבה לקצה הרע ע"כ הי' מוכרח להטות עצמו להצד וקצה שכנגד וזה מאמרם כל הרואה סוטה בקלקולה והיינו שמצא עצמו נוטה לקצה הרע כמו הסוטה בקלקולה ע"כ צריך להטות עצמו לקצה האחרון ויהי' נזיר והנה אם הי' גומר הדרך בטהרה באמת הי' נקרא קדוש לחד דעה אמנם זה דוקא אם הי' גומר הדבר בקדושה אף שנטה מעט מהממוצע בכל זאת נקרא קדוש לפי שכוונתו הי' שיבא מתוך זה לדרך אמצעי אבל אם לא נגמר הדבר ונטמא באמצע אז ממילא חטא על הנפש גם במה שמונע עצמו מן היין וזה מ"ש מפני ששנה בחטא. והיינו מה שנטמא גם שמונע עצמו מן היין שלא הגיע לתכלית המכוון ומעתה ז"ש ואחר ישתה הנזיר יין היינו אחר שכלה הזמן נזירות ונטה הרבה להקצה האחר אז בא לתכלית המכוון ושוב מוכרח שישתה יין בכדי שיגיע לדרך הממוצע כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה כראה לענ"ד מ"ש תשובה מאהבה זדונות נעשית כזכיות תשובה מיראה זדונות כשגגות והיינו שאם עשה תשובה מאהבה ונטה הרבה לקצה האחרון עד שהגיע להקצה האחר. לכך נעשים לו זדונות כזכיות וזה שהביא ראי' מן הכתוב בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם והיינו שלא די ששב מרשעתו רק שעוד הכריע יותר על כף מאזנים ועשה משפט וצדקה ע"כ חי' יחי' דנעשים לו כזכיות אבל בשב מיראה הוא לא נטה לקצה האחרון רק ששב מרשעתו בלבד ובזה זדונות נעשה לו כשגגות וזה לדעתי מ"ש בברכות דף ס"א אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על ב' מפתחי הלב שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח שמואל אמר דומה לחטה שנאמר לפתח חטאת רובץ והדברים סתומים ולפענ"ד הכוונה שבאמת שני הקציות אינו טובים לאדם זה עליצתם יושב על ב' מפתחי הלב והיינו שגם קצה טוב אם נוטה ביותר אינו טוב כ"כ ועיקר דרך הממוצע ושמואל אמר כמין חטה היינו החטה הוא סדוקה והיא ג"כ דמות מפתח הלב וזה שהביא ראי' לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו והיינו אפילו אם נוטה לקצה הטוב כל שאיני עומד בדרך הממוצע תיכף חטאת רובץ וזה לדעתי מה שאמרו בכל לבבך בשני לבבך ביצ"ט וביצה"ר והיינו שגם היצ"ט אם ירצה להטות יותר מכפי המשוער גם זה לא טוב לאדם וזה לדעתי מה שהי' שני השעירים שווים בקומה דהנה השעיר הפנימי והחיצון הי' לרמז שצריך האדם שיהי' בדרך הממוצע ולא יטה לאחד הקצוות ולכך הי' שווין בקומה ובמראה והחיצון הי' לכפר על אולי נטה לחומר ביותר והפנימי לכפר אולי נטה לצד הטוב ביותר וזה מ"ש בפסיקתא שיעקב בקש על פנימי וחצון והיינו שבקש שלא יטה לא' מקצוות רק יהי' ממוצע לכך בקש שלמה רש ועשר אל תתן לי ששתי אלה מביאים לאדם להיות נוטה ביותר לקצה הרע ולא יהי' ממוצע וזה מ"ש כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי והיינו ששני הימים האלו זה ברבוי אכילה ושתי' וזה בענוי וצום וחסר מכל צרכי הגוף זה מורה שאדם צריך להיות ממוצע ולא יטה לא לזה ולא לזה וכל שנטה ביותר לא' מקצוות צריך לאחוז קצה השני וזה לדעתי מ"ש קהלת ז' אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם אל תרשע הרבה ואל תהי סכל מעתה נבוא לענין הנה לדעתי מה שיצחק רצה לברך את עשו ורבקה רצתה שיברך את יעקב הוא כי באמת יצחק לא רצה לברך את יעקב כי נתיירא פן ע"י זה יבעט בהבורא יתברך ורבקה חששה להיפך כי אולי ע"י עניות ימרוד ח"ו וז"ש שני גדיי עזים טובים לך וטובים לבניך שכבר נודע מ"ש הרמב"ם כי יעודים הגשמיים אינו רק מבוא להשגת השכליות ולכך אמרו טובים לך שע"י תאות להברכות והיינו שלא יזיקך שלא תהנה מהם רק כפי הצרכת לצורך הגוף כמבואר בטוש"ע או"ח גם לבנך טובים שע"י יהי' מתכפרים ביוה"כ והיינו כמ"ש שהשני שעירים רומזים שיהי' בדרך הממוצע ומעתה נבא אל הענין ז"ש במדרש משל לקווץ וקרח דהנה באמת מה מאד יקשה אל האדם אם נוטה אל הפחיתות ביותר שיהי' יוכל להכריע עצמו לקצה האחרון אמנם זה במי שהרגל עצמו להפחיתות ביותר תמיד והרגל נעשה לו טבע שני' זה