דברי שאול דרשות מה

דל''ל עקירה צורך הנחה היינו משום דאפשר לעקירה בלא הנחה כגון קלטה כלב ולכך מקרי אינן באין כאחת אבל כאן כל שלא יגמור השחיטה א"א לחייבו דהו"ל מקלקל א"כ ע"כ צריך לבא לגמר השחיטה ושוב הו"ל באין כאחת לפטור ושפיר פריך ודו"ק והנה הש"ס משני בטובח ע"י אחר. והרא"ש נראה מדבריו דזה תירץ ג"כ על גנב וטבח ביוה"כ ורבנן פטרי משום דה"ל שחיטה שאינה ראוי' בשבת ולכך נקט גנב וטבח ביוה"כ והמהרש"א כתב דסוגית הש"ס אינה מורה כן ובאמת שכל הסוגיא אינה מורה כן וכן כתב היש"ש פ"ז ס' כ' ע"ש ובאמת שהסוגיא מורה כע"ש המוהרש"א ומורש"ל אבל הוא גופא תימא למה ל"מ הש"ס גם על משנה כאן אמנם נראת דהנה בהא דאמר דחכמים דפטרי אתי' כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה וס"ל כר"י הסנדלר י"ל מקום ספק ר"י הסנדלר דאסר מעשה שבת מן התורה אי גם ביו"כ אסור וראיתי ביש"ש דפשיטא לי' דגם יו"כ אסור ומטעם דאקרי ג"כ שבתון והו"ל כשבת לכל מילי ואין בין שבת ליו"כ כו' אמנם לפענ"ד הי' כראה כיון דר"י הסנדלר דאמר מעשה שבת מן התורה הוא מדכתיב ושמרתם את השבת והרי גבי הבערה דמותר ביו"ט ביאר הה"מ דאף דהבערה אינו באוכלין ומשקין ול"ש מתוך מ"מ כיון דכתיב ביום השבת אמרינין בשבת הוא דאסור הא ביו"ט שרי והביא דברי הירושלמי שאמרו כן לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת א"א מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט והש"א ס' ע"א נסתפק בזה לענין הבערת ביו"ה למאן דאמר הבערה ללאו יוצאת כמו דממעט ביו"ט אפשר דיו"כ ג"כ ראינו חמור כמו שבת ולפ"ז י"ל דזה שנחלק הש"ס דילן עם הירושלמי דלש"ס דילן דלא ממעט יו"ט א"כ א"א לומר כן א"כ ג"כ יו"כ הו"ל שחיטה שאינה ראוי' אבל לפי מאי דקי"ל כהירושלמי דממעט יו"ט א"כ ג"כ יו"כ יש למעט והו"ל שחיטה ראויה ודו"ק. והנה בהא דמשני כר"י הסנדלר וכמו דמבשל אסור בשבת כמו כן גם שחיטה אסור ק"ל טובא דהנה בהא דאמרו בערובין ס"ו ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה מצאתי בחדושי רשב"א שבת דק"ל בשם ר"י ז"ל כתב דשבות שיש בו מעשה היינו שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר כגון עשיית כלי או אפי' ובשול ולהחם מים שנתחדש הענין בגופו ודמי האי מעשה כמו דאמרינין לר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא והתם לא קרי מעשה שבת אלא מה שנתחדש ענין מגופו כגון אפי' ובשול אבל הבאת כלי לאוכלין מרשות לרשות בוודאי לא מתסרי שלא נתחדש הכנה בגופם ע"ש ולפ"ז קשה לי מה מדמה שחיטה לבשול שאני בשול דהיא פעולה בגוף הדבר אבל שחיטה אינו עושה פעולה בגוף הדבר דנהו דמכשירו לאכול היינו משום ארי' דאסורי' רביע עלי' אבל מצד הבשר גם כשהי' אבמ"ה הי' יכול לאכול ולא עשה פעולה בגוף הענין ול"מ מעשה שבת דלאסור והוא קושיא גדולה לפענ"ד והנה לענ"ד נראה דלשון חכמים מרפא דהנה הש"ס הביא מ"ט דר"י הסנדלר ובאמת כאן אינו מקומו רק בעיקר הפלוגתא וכאן ל"צ הש"ס רק להקשות הניחא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אלא למ"ד דרבנן מ"ט אמנם נראה דהנה התוס' בחולין ד' קט"ו ד"ה הוא הקשו לר"י ל"ל מקודש דמעשה שבת אסורה חז"ל מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם והניחו בקושיא וכאן כתבו קצת תירץ. אמנם לפענ"ד נראה דאי מכל אשר תעבתי הי' מקום לזמר דוקא במעשה בגוף הדבר כמ"ש הר"י והרי עדיפא מינה כתבו התוס' בחולין שם ד"ה חורש בשבת ל"מ כל אשר תעבתי דגוף הפעולה אינו נעשה בשבת א"כ מכ"ש כ"ש נשתנה גוף הפעולה וודאי ל"ש כל שתעבתי ולכך יליף מקודש הוא לכם מה קודש אסור באכילה אף כל מעשה שבת וזה אף מעשה שלא נשתנה דעכ"פ קודש מקרי ושפיר מדמה שחיטה לבשול ודו"ק ובזה מיושב היטב הא דאמרו מעשה שבת דרבנן אמאי פטרו רבנן והקשו בתוס' הא אף בדרבנן פטרינן שחיטה שאינה ראוי' ולפמ"ש שפיר כיון דעכ"פ דרשינן היא קודש ואין מעשי' קודש ואין אסור רק מדרבנן שוב יש לומר דאין אסור כי אם בשנעשה פעולה בגוף הדבר משא"כ שחיטה שלא נעשה פעולה בגוף הדבר וגם מדרבנן אינו אסור ושפיר הקשו מ"ט דרבנן ובזה יש לישב דברי הרי"ף שכתב פלוגת' דר"א ורבינא וקיי"ל בכל תורה כולה דר"א ורבינא הלכה כדברי המקיל ושמעינן מינה דליתא לדר"י הסנדלר וכתב הרא"ש דקצרה דעתו מהבין דהרי ר"א ורבינא לא נחלקו אלא בפי' דברי ר"י ראצ"ב מאי פריך לימא דחכמים סברי כר"י הסנדלר דאית לי' מעשה שבת דאוריית' וא"כ שוב אדרבא מהראוי לפסוק כר"י הסנדלר דפליגי אליבי' ולפמ"ש י"ל. דבאמת יש להסתפק בכונת ר"י הסנדלר דדוקא מעשה שבת שיש פעולת בגוף הדבר הוא אסור או דאוסר אף בלא עשה פעולה בגופו ומעתה כל דחזינן דמעשה שבת בעצמו נחלקו אי אסור מן התורה או מדרבנן שוב עכ"פ דר"י הסנדלר דאית לי' מעשה שבת דאורייתא לא נחלקו אלא בנשתנה גוף הדבר. ומעתה שפיר י"ל דנחלקו בסברת עצמן ואפ"ה שפיר מקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו משום דאף ר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסור י"ל דלא אסר רק בבישול ולא בשחי' ובזה מיושב היטב מה דקשיא לי טובא למה לא כתב הרי"ף ראיה דלא קי"ל כר"י הסנדלר מהך משנה דחולין דף י"ד השוחט בשבת שחיטתו כשרה ולפמ"ש א"ש דמשחיטה אין ראיה באמת כיון שלא נעשה בגוף הדבר ודוק וע"ד הפילפול י"ל בדברי הרי"ף דהנה מהא דמרבינן מאו ותחת לרבות השליח הקשה הנוב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ע"ה למאן דאית ליה דכל לאו בר חיובא מיחייב שולחו למה לי קרא דאו ותחת דהא כאן ג"כ השליח לאו בר חיובא דהא הוא לא גנב ומ"ש דמכל מקום מיקרי ב"ח אם היה הוא הגנב אמת נכון הדבר לשיטת התוס' ב"מ דבכהן לכהן הוה בר חיובא אבל להריטב"א דאף בכהן לא שייך ב"ח דמ"מ כעת אינו ב"ח ועיין משנה למלך פ"ח ממלוה הי"ד שהאריך בזה הדרא קושי' הנו"ב לדוכתא אמנם כראה ד"ח דהנה התוס' ב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל כתבו דאסור לאחר לקחת דבר הגזול מיד הגזלן שהוא צריכא לגזלן ליפטור מן הנגזל והנני יוסף כיון דהן שתי מצות חלוקות מצות השבת הגזילה בעצמו ומצות השבת דמים כשאין הגזילה בעין אדם כל שהוא בעין איכא מצות השבת הגזילה ולכך כל שלוקחו אחר מונע מצות השבת הגזילה ומבטל מזה מצות השבה א"כ כל שהוא טובח הבהמה ומבטל מצות השבה לבעליו מיקרי בזה ב"ח ואין שליח לדבר עבירה ושפיר אצטריך או ותחת וז"ב: ובזה יש ליישב מ"ש התוס' ב"ק דף ע"ט ד"ה נתנו דהוי מצי לשנויי דמיירי בקסבר שהוא שלו ולפמ"ש א"ש דכל דקסבר שהוא שלו ולא ביטל מצית עשה שהרי לא ידע כלל שהיא גנוב שוב בודאי חייב המשלח דהשליח לאו ב"ח דמאי קעביד ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דציינו התוס' אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כתבו דהו"מ למימר דלא דרשו או ותחת והדברי' תמוהין דא"כ ליפלגו בחול דר"מ מחייב דדריש או ותחת ורבנן פטרי וגם למה לא הקשו התוס' בתחלת הסוגי' אמאי דפריך מ"ט דרבנן דפטרו נימא דלא דרשו או ותחת ולפמ"ש א"ש דבתחלת הסוגיא אי אפשר לומר כן דשפיר יקשה ליפלגו בחול אבל למאי דמשני דרבנן ס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה והקשו בתוס' ד"ה בשלמא דבע"ז שייך לצעורי קמכוין וכתבו דלא שייך לצעורי דהשליח סבר שהוא של גנב א"כ כל דלא ידע שהוא גנוב שוב לא ביטל העשה ולא הוי ב"ח ואי אפשר דליפלגי בחול ויתכן יותר כיון דמ"ד מעשה שבת דרבנן הוא רבינא דכל היכי דפליגי ר"א ורבינא רבינא המקיל והוא ס"ל ב"מ דף י' דתלי אי השליח ב"ח ושפיר הקשו התוס' דאי אפשר בחיל. אמנם לישב קושית התוס' יש לומר דהש"ס אזיל אליבא דר"ס דלא בעי ב"ח ואין לומר דהרי מ"ד מעשה שבת דרבנן ע"כ רבינא היא דהא רבינא הוא תמיד המקיל דז"א דדוקא אי הלכה כר"י הסנדלר שפיר י"ל דזה דמקיל הוא רבינא אבל אי ליתא לר"י הסנדלר והם פליג רק בדר"י הסנדלר א"כ לא שייך האי כללא בהא דהרי אנן לא קיי"ל כר"י הסנדלר וא"כ שפיר מקשה מאי טעמא דרבנן ולא מצי לשנויי דלא דרשי או ותחת דא"כ ליפלגי בחול כיון דלא בעי ב"ח ומעתה זה כוונת הרי"ף דע"כ ליתא לר"י הסנדלר מדפליגי ר"א ורבינא במעשה שבת ובכל התורה הלכה כדברי המקיל והוא רבינא וא"כ לא הו"מ הש"ס להקשות כלל דנימא דלא דרשי או ותחת וע"כ דליתא לדר"י ודוק. והנה במ"ש התוס' דמיירי שהשליח סבר שהוא של גנב דלא שייך לומר לצעורי אני תמה על הרדב"ז ח"ג סי' תר"ז שנשאל במי שעשה את חברו שליח לשחוט לו בהמה והלך ושחטה לע"ז לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעותי וכתב דהיכי דעבר במזיד ושחטה לע"ז אדעתא דנפשי' קשחיט ונתבטל השליחות ואסרה וחייב לשלם אבל היכי דשחט בשוגג ולאו אדעתי' קעביד מצי למימר לתקוני שדרתיך כדאמרי' בנדרים ל"ה אי אמרת כהני שלוחי דידן אמאי פגולן פגול מצי למימר ואני תמה דא"כ מה יענה לקושית התוס' דממ"נ במאי מיירי כאן אי מיירי דהיה מזיד אם כן נתבטל השליחות מכל וכל ואמאי חייב בטובח ע"י אחר ואי מיירי בשוגג א"כ יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעותי ולא אסר הבהמה כלל אמנם יש לומר לפי מה שמחלק הרדב"ז בין פגול דהמעשה בעצמו היא ראוי אלא שחשב עליו חוץ לזמנו והמחשבה אין בכלל מעשה לאסור בהמת חברו אבל השוחט לעכו"ם המעשה בעצמו ששוחט לעכו"ם היא מעשה גדול ואוסר בהמת חברו א"כ לא שייך לתקוני שדרתיך כו' א"כ יש לומר דמיירי בשוגג ולא שייך בזה לתקוני שדרתיך ובזה מיושב היטב דברי התוס' שכתב דהסוגי' קאי למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש בעשה בה מעשה וע"ז הקשו הא למ"ד אדם אוסר הנ"מ עכו"ם או ישראל מומר אבל ישראל שייך לצעורי ודבריהם תמוהין והאמת שכן שיטת הראב"ד פ"ח מעכו"ם הל' א' אבל הכ"מ תמה בזה דאותן חילוקיה נאמרו לדעת ר"כ אבל לא לדעת ר"ה. וכבר תמה בזה הגאון מוה' ל"ב ז"ל ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דהרי הרדב"ז בעצמו כתב אם שחט סתם אלא שחשב לעכו"ם אין חשובה לאסור כיון שהמעשה היה ראוי מצד עצמו ולפ"ז כיון דיש לומר דלצעורי קמכוין א"כ אף דחשב באמת לשם עכו"ם כיון דהמעשה בעצמו לא הוי לשם עכו"ם ל"ח לאסור ודוק היטב כי היא עצה עמוקה: והנה. כבר הבאתי לעיל קושית התוס' במאי דפריך אלא למ"ד דרבנן מ"ט פטרי רבנן הא אפילו בדרבנן פטור ג"כ שחיטה שא"ר והכני יוסף דכל שהוא מדרבנן אסור שוב אסור מה"ת כמ"ש המשנה למלך פ"ז מתרומות וביותר ביאור בפ"ה מהל' נערה ואני כתבתי שם בגליון ראיה ברורה מש"ס יומא דף ע"ד אמנם לענ"ד לחלק עפ"י מ"ש בחידושי ליישב דברי הרמב"ן דכתב דאי מכירת שטרות דרבנן לא שייך שתהא מקודשת מן התורה והקשה הפנ"י דא"כ במעמד שלשתן דודאי אינו רק מדרבנן ואפ"ה מקודשת ואמרתי בזה דשאני מעמד שלשתן דלא מבואר בתורה כלל א"כ כל דרבנן חידשו קנין יש לומר דנעשה קנין מה"ת דהפקר ב"ד הפקר אבל מכירת שטרות דמה"ת נתמעט שטרות שאין גופן ממון א"כ נהי דרבנן אמרו דהוי קנין בשטרות אבל איך אפסר לומר דהוי מה"ת כיון דהתורה מיעטה בהדי' ומעתה גם כאן י"ל קושית התוס' דבאמת בעלמא קי"ל דגם בדרבנן פטור משום שחיטה שא"ר כיון דלא מפורש בקרא ההיפך אבל כאן דמפורש בקרא היפך מזה הוא קודש ואין מעשיו קודש אין שייך לומר דהוי מה"ת ושפיר הקשו מ"ט פטרי רבנן ובזה יש לישב קושית התב"ש סי' ד'