דברי שאול דרשות מד

הכוונה עפ"י מה דאמרו בילקוט תהלים על פסוק יתן לך כלבבך מעשה בר"ג שהלך ומצא חילפי בן קרוע אמר לו התפלל עלי אמר לו יתן לך כלבבך והנה בר"י אמר לא אמר כך אלא ימלא ד' כל משאלותיך אמר לו זו תפילה מה שאין מתפללין לכל אדם למה פעמים שיש בלב של אדם לגנוב או לעבור עבירה או דבר שאין ראוי לו מאמר יתן לך כלבבך אלא ע"י שהיה לבו שלם לפני בוראו התפלל עליו כך הנה תיקנו שלא לכל אדם ימלא משאלותיו דיש מי שמבקש דבר שהיא רע לו לכך לא ימלא ה' כל משאלותיו רק מי שמבקש לצורך נפש ובזה פרשתי מה שכתוב במלכים א' סימן ח' וגם אל הנכרי אשר לא מישראל הוא וכו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי והקשה רש"י בשם המדרש בישראל התפלל ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת בישראל רצה שלא יתן לו ככל משאלות לבבו שיוכל להיות מה שמבקש שהיא רעה לו ולזה אמר אשר תדע את לבבו היינו שמבקש דבר שהיא צורך הנפש אבל בנכרי אמר ועשית לו ככל אשר יקרא אליך הנכרי וכבר אמר בחובת הלבבות שביקש החסיד שאם יבקש דבר שלא טוב לו אל ימלא משאלותיו וזה שאמר אבא שאול תכין לבם תקשיב אזנך היינו שאתה תכין לבם שיבקש דבר שתקשיב אזנך למלא משאלותיו ומעתה נבא לביאור וזה שאמר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי התפלה והיינו בזמן שבית המקדש היה קיים והיה נפשם ורוחם אך לצורכי הנפש השכלי שישיגו במושכלותו יוכלו לתקן מצות ומעשים טובים הי' הקב"ה מקשיב לתפילתם ופתוח שערי התפילה לא כן לאחר שחרב בית המקדש ונפשם ולבם אטומה ואין יודעין לבקש על צורכי הנפש כי הם בצרה גדולה ובעניות ע"כ אמר מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי התפלה שאולי מבקשים דבר אשר יזיק להם וז"ש גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי שהיינו שתפלתי סתומה ולא אדע אם טוב לי הדבר ומשל לאב ששמע שבנו בוכה שיתן מאכלים המזיקין לו שבודאי אינה ממלא משאלתו אמנם זה כשמבקש בתפילתו שאפשר שמבקש דבר המזיק לו אבל מי שנפשו מרה לו ואינה מדבר בשפתיו רק שבוכה ומוריד דמעות שהקב"ה ירחם עליו א"כ זה לא ננעל שהקב"ה יוכל לרחם עליו וד' הטוב בעיניו יעשה באופן שלא יזיק לו וזה שאמר שערי דמעה לא ננעלו והביא מקרא שנאמר שמעה תפלתי ד' דהיינו שביקש מהקב"ה שישמור ויבן דבר תפלתו אם יכולים המה למלא בקשתו או לא שמעה היינו מלשון הבנה אבל אל דמעתי אל תחרש שאינה מפורש שום דבר רק שמבקש שהקב"ה ירחם עליו ובזה יש לבאר מה שאמרו בסוף סוטה כל ת"ח שלומד תורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם ישוב בציון וגו' חנון יחנך לקול זעקיך. ועיין במהרש"א בחידושי אגדות שכתב דבודאי הת"ח מבקש רק למען יוכל ללמוד מתוך הרחבה לכך הקב"ה מקבל משאלתו אך בראיתו מהקרא נדחק ולפמ"ש א"ש דהרי הטעם דבציון הקב"ה שומע תפילתם משום שנפשם ולבם היה לשם שמים וז"ש כאן כי עם ישוב בציון בכו לא תבכה היינו שאין צריך לשערי דמעה רק חנון יחנך לקול זעקיך זכה ומקובלת ת"ח בת"ח שאינם מבקש רק לצורכי נפש תפילתם נשמעת ומעתה נבוא למה שאמר לערבב השטן פי' רש"י שמתוך שרואה שישראל מחבבין את המצות היינו שבאמת בתפלת ר"ה ויו"כ אנו מתפללין על צורכי הגוף ועל פרנסה טובה וכבר אמרו בזוהר צווחין ככלבא הב הב אבל באמת עיקר כוונת' על צורכי הגוף רק לצורך הנפש ודוק. והנה אמרו במדרש על פסוק אשרי העם יודעי תרועה אמר ר' אושיעא וכי אוה"ע אינם יודעין להריע כמה קרנות יש להם אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה והיא הדבר אשר דברתי כי עיקר התקיעה היא לעורר האדם שיעשה תשובה וכמ"ש והנה מש"כ תהלים יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה וכו' סורו ממני כל פועלי און כי שמע ד' קול בכיי שמע ד' תחנתי ד' תפלתי יקח והיינו כי מקודם שמע ד' בכיי ואח"כ התפלל שיקח ד' תפלתי שיהיה תפלתי זכה וכאמור ולפע"ד הטעם שתוקעין בר"ה דהנה כבר נודע שכל הראשונים צוה הקב"ה לתת לו כמו ראשית ובכורים ובתרומה והנה גם בהשופר צוה הקב"ה שהראשון שבשנה יהיה לו לבדו ולכך צוה, לתקוע בר"ה שישובו ויתעוררו לעשות חיל לעבוד את ד' ויהיה היום הזה של השי"ת כביכול ולכך כל השנה שאין תוקעין בתחילתה והיינו שאף שתוקעין לא התעוררו בתשובה מריעין לה בסופה ומדוקדק מש"כ כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה והיינו שהתקיעות הן בשביל השנה דהיינו ראשית השנה ודוק: דרוש לשבת תשובה תר"ך בסוגיא דגנב וטבח ביוה"כ ב"ק דף ע"א. זה יצא ראשונה. בש''ס אמרו נהי דקטלא ליכא מלקות מיהו איכא וקי"ל דאין לוקה ומשלם וכתבו התוס' בד"ה והא ה"נ פריך אמתני' דא"נ ותימא דהא בקנס משמע דמודי כ"ע דלוקה ומשלם דילפינן ממוצא ש"ר כדמוכח בפ"ק דמכות דהוי גמרינן בכל דוכתי ממוצא ש"ר אי לאו דאיכא למיפרך מה למוציא ש"ר שכן קנס עי"ש שנדחקו בזה ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דבקנס דקי"ל מודה בקנס פטור אפי' באו עדים אח"כ א"כ הו"ל כחייבי מלקות שוגגין דחייב וה"ה כאן דכל דאי בעי מודה ומיפטר א"כ לא נתחייב בתרי אך ז"א דשאני חייבי מלקות שוגגין דבאמת לא נתחייבו מלקות כלל א"כ אינו מחייבן רק משום רשעה אחת ושפיר ראוי שיתחייבו ממון ואדרבא בחייבי מיתות שוגגין אי לאו דרבי קרא הו"א דחייבין אבל כאן אדרבא מלקות הוא חייב בודאי אלא דעל ממון יכול לפטור צמו בהודאתו וכל שלא הודה בודאי ראוי שהמלקות יפטור אותו ואפ"ה בקנס לוקה ומשלם והד"ק התוס' לדוכתא אמנם אחר העיון הדבר נכון דהנה רש"י כ' בב"מ דף צ"א דכל קילב"מ תשלומין רמי עליו אלא שאין כח בב"ד לעונשו שתים ולכך לצאת י"ש חייב ע"ש ולפ"ז כל דהיה יכול להודות וליפטר א"כ תו לא מחייבי לי' ב"ד רק הוא בעצמו שלא הודה ובכה"ג לא שייך קלב"מ דכיון דתשלומין רמי עליו אלא דב"ד אין בם כח לחייבי שתים וכאן באמת הב"ד לא חייבי' ליה רק מה שלא הודה וכעין זה כתב הרמב"ם בפ"ט משבועות ה"ד דלכך המשביע עדי קנס וכפרו פטורים משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס פטור מלשלם ואע"פ שבאו עדים אח"כ והעירו עדים לא חייבו זה בעדותן לבדן אלא עדותם עם כפירת הנתבע היא מחייבת אותו והואיל ואם הורה לא הועיל עדותם אם כפרו בה ונשבעו פטורין ע"כ וכן מבואר בתוס"י כריתות י"ב מה אם ירצה לומר מזנה הייתי כלומר דלא דמי לעדים המעידים על המיתה שהם גמרו הדברים שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג היה ע"כ והיינו דכל דיכול לומר מזיד הייתי לא בא ע"י עדותן החיוב ומעתה ה"ה כאן לא בא החיוב ע"י ב"ד וזה ברור כשמש בטעמא דבקנס לוקה ומשלם ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דזה דוקא למ"ד חייבי מלקות שוגגין חייבין והיינו משום דכל דאין הב"ד מחייבן רק משום רשעה אחת חייב ה"ה כאן אבל למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ הוי ק"ו ומה שם שלא נתחייבו כלל מלקות ואפ"ה כל שאם היה מזיד היה מתחייב וקלב"מ גם עכשיו פטור מכ"ש בזה שכמו שהוא לפנינו הוא חייב מלקות ותשלומין והוי כ"ש דפטור. ולפ"ז הרי בתוס' כתובות דף ל"ב כתבו בס"ד דמקשה דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין וגם כאן כתב הרש"ל דקושית הש"ס למ"ד חייבי מלקות פטורין א"כ שפיר מקשה דאף בקנס אינו לוקה ומשלם כמ"ש ודוק היטב: והנה בגוף קושית הש"ס קשה לי מה פריך דקיי"ל אינו לוקה ומשלם והרי הדרישה בחו"מ סי' ש"נ עמ"ש הטור הטובח בשבת או לע"ז פטור כתב אף דאינן באים כאחד דמיד כששוחט סי' אחד בשבת נתחייב מיתה למ"ד דשוחט משום צובע חייב גם למ"ד משום נטילת נשמה הא אמרו בירושלמי דאכל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה ובזביחה דחייב עלי' ד' וה' אינו אלא בשוחט לגמרי אפ"ה פטור דמיד שחלל נתחייב מיתה בהאי מעשה תו לא מחייב ממון אהאי מעשה דקלב"מ וכמו שכתיב בסמוך ס' שנ"א ובאמת שכתב כן בס' שנ"א לדעת ר"י וכן כתב הש"ך שם סק"א דשאני מחתרת דמיד שיוציא מהמחתרת לא מחייב מיתה אבל הכא יש לומר כיון דעדיין עומד בחיוב מיתה דשבת פטור עיי"ש ובאמת שיש בזה עקולי ופשורי הרבה ועיין שעה"מ ה' גניבה פ"ג שהאריך בזה. והביא דברי הירושלמי פ"ג דכתובות דאמרו הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין לית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התראת מיתה ואני הבאתי ראי' לזה מהא דאמרו בכתובות דף ל"ב ע"א וצריכא דאי אשמעינן שבת משום דאיסורו איסור עולם אבל מחתרת דאיסור שעה אימא לא ועיין רש"י ותוס' שנדחקו בפירושם ולפמ"ש י"ל הכונה דבשלמא בשבת תמיד יש חיוב מיתה אבל במחתרת מיד כשיצא ליכא חייב מיתה אימא דלא לפטר מממון במחתרת קמ"ל דכל דהוי במעשה אחת אף שכבר נפקע חיוב מיתה מ"מ פטור מממון ולפ"ז ג"כ לענין מלקות וממון ג"כ קשה. דכבר נתחייב מלקות על התחלת הטביחה וחויב תשלומין הוא בגמר טביחה כקושית הדרישה וכאן ל"ש תירץ הדרישה דע"כ לא כתב הדרישה סברא זו רק בחייבי מיתה ואף דהי' שוגג ולא נתחייב מיתה מ"מ כיון דבחייבי מיתה וממון לכ"ע פטורי אף בשוגג אף שנתחייב מכבר אמרינן דהמיתה פוטרתו אבל במלקות וממון דלר"י וכן קיי"ל איני פוטר כלל ואף במזיר ואף לר"ל דמחייב והארכתי במק"א והיינו כשהמלקות וממון באין כאחת אבל שיפטר מה שכבר נתחייב מלקות מנלן דלא יליף רק הכאה הכאה ושם לא מיירי בבאו החיובים בב"א אבל כשכבר נתחייב מלקות והוא שוגג מנלן דפטור בכה"ג והארכתי בזה במק"א ואין כאן מקומו וא"כ לפמ"ש בשם רש"ל דכאן אזיל הש"ס למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ מאי מקשה הש"ס והוא קושיא נפלאה אמנם נראה דהנה דברי הדרישה תמוהין לכאורה דמאי שהקשה דלמ"ד משום צובע נתחייב תיכף בתחלת השחיטה ובאמת אנן לא קי"ל כמ"ד משום צובע וכמ"ש זקיני הח"ץ ז"ל סימן צ"ב משום דאין צביעה באוכלין ע"ש אמנם אפילו למ"ד משום נטילת נשמה מבואר בתוס' חולין דכ"ט ד"ה כגון דבסי' א' לא מחייב משום שבת שלא תקן כלל עד שיגמור הס' השני ע"ש והיינו משום דהו"ל מקלקל ופטור אמנם דברי הדרישה יתכנו לשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה רפ"ק דחולין שכתב דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה הוא יחלל שבת קודם שישחט שום דבר מהוושט ומהגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחט קצת השחיטה קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת עיי"ש ואליבי' שייך קושית הדרישה אמנם נראה דבאמת הר"ן בחדושי חולין דחה דברי הרמב"ם דהוי לי' מקלקל בחבורה ועדיין לא תיקן אמנם הכרו"פ ס' י"א והקצוה"ח ס' נ''ב בארו דהוי לי' מקלקל ע"מ לתקן כיון דדעתו לגמור השחיטה ומקלקל ע"מ לתקן חייב ומעתה אני אומר דבר נחמד דשפיר מקשה דהוי' לי' קלב"מ וא"ל דחיוב מלקות נתחייב בתחלת השחיטה דז"א דהרי עד שיגמור השחיטה הו"ל מקלקל וניהו דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן עכ"פ א"א לחייבו מלקות עד שיגמור השחיטה שוב הו"ל כעקירה צורך הנחה דפטור ואף למאן