דברי שאול דרשות מג

ולא הוי מצה"ב וז"ב ובזה מיושב הא דאמרו בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא כיון דלאו בר מעילה הוא נפק לחולין והקשה רבא אימת הוא מעל כי תקע וכי תקע באיסוריה הוא תקע והקשה המהר"ם ב"ח הא אין בקול דין מעילה והאיך מעל ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שלוקח הקדש ותוקע בו מעל ורק כיון דעל שמיעת הקול אין בו משום מעילה ומה שנהנה מהשמיעה מצות לאו ליהנות ניתנו אבל להס"ד דמצות ליהנות ניתנו שפיר מעל דנהנה במה שמעל וז"ב ובחידושי אמרתי ע"ד הפלפול דהנה מה שכתב הרמב"ם דאין בקול משום מעילה נלפע"ד דהנה ענין מעילה הוא מה שנהנה מהקדש ומחסר מהקדש או שמוציאה מרשותה וע"ז אסרה התורה ליהנות מהקדש ומעל ולפ"ז קול ומראה וריח דבהנאתו אין מחסר להקדש כלל רק הוא נהנה ולא מוציאה מרשותה ולא מחסרה וא"כ זה נהנה וזה לא חסר למה ימעול ולפ"ז כיון דעי"ז נפקע ההקדש דלאחר שמעל יצא לחולין א"כ ע"י זה שתקע בו ועשה בו מעשה נפקע הקדושה אין לך כילוי גדול מזה והרי בטבל שמותר בהנאה כל שאין בו הנאה של כילוי אבל הנאה של כילוי אסור מה"ת וא"כ מכ"ש בהקדש שאסור בהנאה א"כ במה שתוקע יצא לחולין וה"ל מעילתו ואיסורו בא כאחד וזה שמקשה רבא אימת הוא מעל כשתקע וכי תקע באיסורו היא תקע ובזה מיושב היטב קושית האחרונים דלשיטת הרמב"ם פ"ו ממעילה דבקדשי מזבח יש מועיל אחר מועיל א"כ איך נפק לחולין הא הוי הקדש הגוף ויש מועיל א"מ ולפמ"ש א"ש דבאמת בקול אין בו משום מעילה ורק ע"י שנפקע הקדושה בזה מעל ומחסר ולפ"ז דאם נימא יש מועיל אחר מועיל שוב לא ימעול כלל ולפ"ז בא לידי קולא במה דאמרינן דיש מועיל אחר מועיל לא ימעול כלל וע"כ דמעל ויצא לחולין ובזה מיושב מה שהקשו אחרונים לפי מה שכתבו התוס' דף מ"ג דאף דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב מ"מ חייב במעילה בהגבהה וא"כ אמאי קאמר אימת קא מעל וכו' הא תיכף מעל כי אגבי' ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא לא אגבה וגוזלו רק לתקוע בו וכיון דבקיל אין דין מעילה אם כן עיקר המעילה הוא רק במה שנפקע הקדושה ע"י שעשה בו מעשה חול בתקיעה א"כ בהגבהתו הא עדיין הקדש הגוף ויש בי מועיל אחר מועיל ול"ש לומר דמעל דהא אין בקול משום מעילה ובזה יתיישב דברי רבינו כמין חומר במ"ש שופר של עולה לא יתקע ואם תקע בו יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת קול מצות לאו להנות נתנו ותמה הלח"מ הא כבר כתב דאין בקול דין מעילה ואיך שייך לומר הרי נהנה בשמיעת הקול ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דמצות להנות נתנו הרי עי"ז שוב נפקע הקדושה ושייך גם בקול דין מעילה דהא חיסר להקדש וגם הוציאה מרשות ההקדש ויצא לחולין וע"ז משיב דמצות לאו להנות ניתנו ושוב לא נפיק לחולין וא"כ שוב אין בקול דין מעילה ודוק היטב: והנה במ"ש למעלה מדברי התוס' סוטה הנ"ל כעת נ"ל דבר פשיט בכוונת התוס' דהנה אם היה נותן גט או מגלת סוטה ואח"כ היה נותן עוד א' אז היה בו חששא הא כבר נתגרשה וכבר נמחקה המגלה וא"כ כל שנותן שני גיטין או שני מגלות סוטה ביחד ודעתו שלא תתגרש או שלא תועיל מחיקת מגלה אחת רק בשתים בב"א א"כ מה נ"מ כותב בשני דפין דאינה מגורשת משום דצריך דוקא ספר א' ולא שני ספרים ה"ה אם אינו רוצה שיועיל רק שתי מגלות או שני גיטין א"כ צריך שיהיה הגט ע"י שני גיטין והוה ככותב בשני דפין דלא מהני וז"ב כשמש וע"ז שפיר הביאו מכופר א' דהנה באדם אחד אם היה כבר נותן כופר אחד המועיל מה שיתן עוד כופר הלא הוא רק מתנה בעלמא וע"כ מדנתן שני כופרין דעתם שלא יועיל ולא יתכפר בכופר אחד דאל"כ למה נותנם שניהם והלא די בכופר אחד וא"כ כל שדעתם שלא יתכפרו רק בשתים א"כ אינו מועיל דהתורה אמרה כופר אחד ולא שני כופרין וכן נימא בפרי אחד אם נימא פלפלין ולא מנכר בפלפל אחד וצריך שנים והרי התורה אמרה פרי אחד וז"ב כשמש ובזה יש לישב גם כוונת התוס' בב"ק דאמרו דבכופר למה ירוויח זה עוד כופר אחד והיינו דלמה נותן זאת וע"כ שנתכוונו שלא יתכפרו רק בשתים והרי כופר א' אמר רחמנא ולא שנים והרי כאן ע"כ לא נתכפרו רק בשנים דאל"כ למה נתנו שנים ורוק היטב ומיושב גם דברי התוס' בב"ק שלא יסתרו דברי התוס' סוטה ודוק: ועתה אתחיל בדברי מוסר ותוכחת חיים והנה. כבר דרשתי במה שכתב ר"ת דמברך על תקיעת שופר משום דהוא גמר מצותן והטור כתב לשמוע קול שופר ולדעתי נראה בזה ליישב ולבאר דברי הש"ס בר"ה בהא דאמרי דף ט"ז אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו וכו' אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן והוא תמי' בתחלה פריך למה תוקעין הרי לא ידע דרחמנא אמר תקעו ואח"כ הקשה למה תוקעין ומריעין וכבר דברו בזה המפורשים אמנם נראה דהנה במה שכתב ר"ת דמברכין על תקיעות שופר דהוא גמר מצותה הקשה הפ"ח הא עכ"פ אחרים חייבין לשמוע ולא נגמר עדיין מצותה אבל זה לא קשה דהתקיעה והשמיעה באין כאחד אמנם נראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"ג הלכה ד' וז"ל אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורי ישנים משנתכם ונרדעים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אילו השוכחים את האמת בהבלי הזמן בשוגם כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מהם דרכו הרע ומחשבתו אשר לא טובה עכ"ל הזהב הנה לפ"ז ענין התקיעה אינה עדיין גמר המצוה רק ע"י זה יתעוררין לעשות תשובה א"כ עיקר הוא השמיעה וזה לדעתי מה שכתבו הנסחי לשמוע בקול שופר והב"ח כתב שאין לומר בקול דלא מחייב לציית בקול שופר ולפמש"כ אתי שפיר דקול השופר מעורר על התשובה ומחייבין לשמוע בקולו וזה לדעתי מה שאמרו בר"ה דף ס"ז כל שנה שאין תוקעין לה מתחילתה מריעין לה בסופו. וכתבו התוס' בשם בה"ג לאו דמקלע בשבתא אלא דמתילד אונסא וכבר כתבתי במקום אחר דעדיין קשה למה מריעין לה הא הוה אונס אמנם באמת הדבר נכון דכל שלא יתעוררו בתשובה ע"י השופר זה הוה כלא תוקעי' לה וזה מש"כ אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהי' רעה בעיר ה' לא עשה דהיינו כל שלא מתעורר בתשובה א"כ הקב"ה לא גרם להם הרעה כי אם בעצמן עשו להם הרע הזאת ומה נכבד בזה דברי הפסיקתא הובא בילקוט משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות והיה שם זקן אחד והיה מזהיר לכל בני המדינה כל מי שהיה שומע קולו היה יוצא ומי שלא שמע לו היה הגייסות הורגין אותו כ"כ בן אדם צופה נתתיך וכו' כך אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אלו ישראל אם יהיה רעה בעיר ה' לא עשה אין הקב"ה חפץ במיתתם שנאמר לא אחפוץ במות הרשע והיינו כדברי שהקב"ה לא גרם לו ואדרבה היא רואה מזהירים שישמע בקול שופר והנה בזה נבוא אל המאמר דהנה יש לנו תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד על סדר הברכות וכבר כתבתי דעת הר"ן והטור דעיקר התקיעות היא על סדר הברכות ונרחק הוא במה שאנו מקדימין בתקיעות דמיושב עיין שם ולפמש"כ אתי שפיר דתקיעות דמיושב הוא מזהירין שיתעוררו בקול השופר ואח"כ על סדר הברכות אנו מזכירין מלכיות וזכרונות ושופרות כדאמרי בר"ה שם מלכות כדי שתמליכוני עליכם וכו' ובמה בשופר והענין ע"י השופר תתעוררו על התשובה ותקבלו עול מלכות שמים ולפ"ז שפיר מקדימין תקיעות דמיושב וזה ששאל למה תוקעין בר"ה היינו להבין הטעם של התקיעות אם היא גזירת הכתוב ואם רמז יש בו. וע"ז אמר רחמנא אמר תקעו וגזירת הכתוב וע"ז אמר א"כ למה תוקעין כשהן יושבין ולמה תוקעין כשהן עומדין למה מקדימין תקיעות דמיושב כקושית הר"ן וע"ז אמר כדי לערבב השטן כמ"ש התוס' בשם הערוך דמתחלה בהול ולא בהול ולבסוף בהול והיינו דבתחילה בהול שמא יעשו תשובה ולא בהול כ"כ שמא לא יעשו תשובה אבל אח"כ על הסדר הברכות שמקבלין עול מלכות שמים אז בהול והנה רש"י כתב כדי לערבב השטן כשישמע שישראל מחבבין את המצות כ"כ וביאור הדברים נראה עפ"י מה שאמרו בברכות דף ל"ב אמר ר' אליעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי התפלה בם כי אזעק ואשוה שתם תפלתי ואע"פ ששער התפלה בנעלו שערי דמעה לא בנעלו שנאמר שמעה תפלתי ד' ודמעתי אל תחרש עיין רש"י שנדחק בזה דמנלן מקרא דאל תחרש דשער דמעה לא ננעלו והנראה בזה לפי מה דאמרי' בברכות דף ל"א תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך ואיך מובן מה סימן לדבר ומה כוונה בזה ובמהרש"א בחידושי אגדה הקשה מהא דאמרי ביבמות דף ק"ה ר' חייא ור' שמעון ב"ר הוה יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיה עיניו ולבו שם כל הימים וחד אמר עיניו למעלה שנאמר נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים נראה דלודי מונשא לבבינו אל כפים דלבו למעלה וכאן אמרו מקרא אחר עיין בתלמידי רבינו יונה ונראה בזה בטרם יהיה כל שיח. לבאר המחלוקת במה פליגי דהנה האדם מורכב מחומר וצורה והחומר בשפלותו צריך להעריך את עצמו בצד שפלותו שהיא מורכב מחומר עכור וכמו שאמרו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת מטפה סרוחה וכו' וכך כשרוצה להתפלל לפני הש"י צריך שיעריך את עצמו לפי שפלותו לכך צריך שיתן עיניו למטה ובזה מובן מה שמביא ראיה מעיניו ולבי שם כל הימים ושם דבריו של הקב"ה ועיין מהר"ש בחידושי אגדת ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הקב"ה כביכול הכתיב על עצמו אני אשכון את דכא וירד מכבודו מלמעלה להיות עיניו ולבו במקדש של מטה א"כ מכ"ש אדם צריך שישפיל עצמו עיניו למטה אמנם באמת מצד הנפש המשכילי חציבי משמי מעל אם יהיה בשפלותו ובעצבות רוח לא יוכל להשיג במושכלות וכבר פרשתי מה שכתוב בתהילים פ"ו שמח נפש עבדיך כי אליך ד' נפשי אשא דהיינו שביקש שישמח בעבודתו ויהיה לי נשיאת נפש ואמר הטעם כי אליך ד' נפשי אשא שהנשיאת נפש צריך לי בשביל ד' יתברך לעבור עבודתו ולכך אמר כאן שצריך שיתן עיניו למעלה כדי שיהיה נשיאת נפש וע"ז אמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבי למעלה כדי שיתקיים שני מקראות הללו וכן מבואר בטור ש"ע ואו"ח סימן צ"ה דיערוך קודם התפלה רוממות אל ותהלתו ושפלותו לנגדו עי"ש. והנה מבואר בש"ע או"ח סימן רל"א בשם רבינו יונה ופרקי אבות ויהיה כל מעשיך לשם שמים אפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה וכדומה לא יעשה להנאת גופו רק שיאכל כדי חיותו כדי לעבוד בוראו עי"ש. והנה מי שמתפלל להש"י שיהיה לו פרנסה וכדומה לא יחשוב בשביל הנאת גופו אלא בשביל שיהי' לו מנוחת הנפש שיוכל לעבוד להש"י וכן פירש בספר נזר הקודש בהא דאמרו כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו הכוונה שצערו הוא שע"י שאין לו כדי סיפוק יהיה לו מניעה מלהשיג השלימות לכך כופלין לו פרנסתו וזה מה שאמרו המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים דהיינו מה שמבקש לא יהיה כוונתו בשביל הנאת גופו רק לשמים אמנם מה שאמר אבא שאול סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך