דברי שאול דרשות מא

ולחדד השכל שיבין חלקי הסותר וחלקי הבונה ועי"ז יעמוד על האמת וז"ש פלפלה בחכמה הבנת דבר מתוך דבר אפ"ה יראת ד' היא אוצרו והיינו שעי"ז שלא יתכוין אל הפלפול לבד או אל המו"מ כדי להרויח או אל התשמיש בדי להתענג רק להתכלית לעבודת הבורא יתברך ובזה מיושב היטב הא דאמרו משל לאדם כו' עירבת קב חומטין א"ל לא א"ל מוטב לך שלא העלית תנא דבי ר"י מערב אדם קב חומטין ואינו חושש ונדפס בצידו בגליון הש"ס זה שייך לדיני מכירה ואינו מובן למאי נ"מ העתיקו הנה וגם קשה למה בתחילה במשל אמר מוטב אם לא העלית משמע דהיה צריך שיערב קב חומטין ואח"כ אמר שאינו חושש משמע שהוא רשות בלבד ולפמ"ש א"ש דבאמת החומטין בעצמם אינן כלום רק שמקיימים התבואה שלא יתליעו ונמצא שהתבואה היא התכלית והחומטין הוא הסיבה לקיים התכלית וא"כ לענין מכירה שלא יהי' בו דין אונאה אמרו רק שאינו חושש משום אונאה כיון שהוא עושה לקיים התבואה אבל כאן שכל הדברים הם רק מבוא להתכלית ובלא התכלית אינו כלום והם פעולות ריקנית ומגונות א"כ כל שלא נתכוין להתכלית מוטב לו שלא העלם ומה יקר בזה מה שאמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום שלכאורה הוא דבר זר ומבהיל שיגנה כל חכמי ישראל ופירש המוהרלב"ח בקונטרס הסמיכה שהכוונה הוא שע"י הקליפה של השום נתקיים החריפות של השום שאם לא הי' העלים מכסים לא היה קיום להחריפות וגם בן עזאי ע"י החריפות שלו לא היה מתקיים דברי תורה וה"ה כאן עיקר התכלית של הפלפול הוא כדי שיתקיים דברי תורה ודו"ק: ויש להמתיק הדברים עפ"י מה דאמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו והנה עיקר הכיון בתכלית הבריאה כתבו המקובלים כדי שלא יהנה מן נהמא דכסיפא והרב המסקאטי כתב בדרשותיו כי תכלית הבריאה היתה כמלאכת החאמיה שזכר בעל חובת הלבבות והיינו שמהפך העפר לזהב כמו כן כל הגוי הזה וכל העם הזה להפך החומר לצורה רוחניות ולפ"ז זה שאמרו שמערב קב חומטין והיינו כדי שיתקיים התבואה וכמו כן התכלית הטוב מהפך המגונה לנאה וזה שאמרו מוטב שלא העלית והיינו שנוח הוא לאדם שלא נברא משנברא ובזה נזכה להבין מ"ש אח"כ מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו ומשמע שיראת שמים הוא מפתחות החיצונית והתורה הוא הפנימיות אח"כ אמר חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד משמע שהיראת שמים הוא הדרתא והתורה הוא התרעא וכבר הקשה זה הרי"ף בחידושי אגדות ולפמ"ש א"ש דהנה בהא דאמרו חז"ל מי הקדמני ואשלם מי עשה מזוזה קודם שנתתי לו בית מי מל בני טרם שנתתי לו בן ופי' בסידורו של שבת בשם הרב הגאון מאפטא ז"ל דהנה דאמת דרך בני אדם אם בונה בית או שנולד לו בן עושה מזוזה ומל את בנו אבל מעולם לא ביקש אדם שהשי"ת יתן לו בן כדי שימול אותו או יתן לי בית כדי שיקיים מצות מזוזה רק שמבקש שיתן לו בית או בן לצורכו ואח"כ הוא מקיים מצות הבורא וז"ש מי הקדמני והיינו שהמצות יהי' קודמין להנאת העוה"ז ודפח"ח ואני הוספתי בזה דברים ע"ד מה שאמרו סוף מעשה במחשבה תחילה וכבר ביאר העקדה פ' מקץ על פסוק ויפקד המלך פקידים שזה היה חכמתו של יוסף שהראה בזה חכמתו וידיעתו בסדרי המדיני שהנה כשאדם צריך לעשות לו אוצרות לאסוף תבואות הנה בתחילה בונה אוצרות ואח"כ מצוה לזרוע ולאסוף ולכנוס את התבואה ונמצא שמה שהוא עושה בתחילה כוונתו הוא על הסוף וסוף המעשה היה במחשבה תחילה ע"ש וז"ש מי הקדימני והיינו שהמצות יהי' קדומין ולהוציא מכח אל הפועל צריך תחילה להקדים הפעולות ואח"כ התכלית והנה באמת כל תכלית הבריאה בעוה"ז היה התורה אמנם עיקר תכלית התורה הוא תשובה ומע"ט ולפ"ז צריך אדם לחשוב בתחילת לימודו שהכוונה הוא בדי שע"י התורה ידע להכיר המעשה הטוב איך לעשות וא"כ היראת שמים הוא באמת ופתחות הפנימיות אבל אם ע"י התורה נכנס בו ערמימיות והוא מתחכם בתחבולות שונות אז נעשה לו התורה סם המות וא"כ באמת התורה נקרא תרעא ועל ידה בא לידי יראת שמים ומע"ט אבל אם נתקלקל הדבר ותהי להפך כי ע"י התורה נתקלקל חלילה אז חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד והיינו שהדרתא מביאו אדרבה חלילה לידי קילקול המעשים וא"כ באמת זה התרעא שהוא השער אשר בו יבואו צדיקים וע"י בעוה"ר הוא מתקלקל עוד יותר וזה מה שהשתבח ר' ששת בפסחים חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי ואמרו שם מעיקרא כי עביד אינש אדעתי' דנפשי' עביד והיינו שעל ידי שהיה בתחילה מחשב בהתורה בשביל תכלית הנפש וע"י כן שמח בתורתו לך קראי לך תנאי שהשיג התכלית הטוב: עוד נ"ל בביאור המאמר ע"פ מה שפרשתי מ"ד בברכות דף כ"ז אמרו לו רבינו ברכנו א"צ יה''ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד אמרו לו רבינו עד כאן ותו לא א"ל ולואי תדע כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני שום אדם וביארתי ע"פ מ"ש אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם וביאר הדברים דכבר נודע שיש אהבה עצמיות ואהבה החוזריות במיני אהבה וכמו כן יש יראה עצמיות ויראה חוזריות והיינו שמתירא שלא יקבל עונש ויתיסר ביסורים חלילה וזה מקרי יראה החוזריות וגם כשמתירא שלא יעדר הטוב שמקבל כמ"ש החכם ירא איוב אם אלקים הלא אתה שבת בעדו וכבר ביארתי מה שאמר הכתוב האותי לא תיראי ומפני לא תחולי אשר שמתי חול גבול לים ולעם הזה היה לב סורר ומורה ולא אמרו נירא נא את ד' אלקים הנותן גשם ומטר וכו' והיינו שאמר שאף אם אין להם השגה כ"כ שיראו מפני דהיינו מצד הכרה בגדולת הבורא יתברך ששמתי חול גבול לים עכ"פ היה להם לירא מפני מפני יראה העונש שימנע הטוב מהם והנה גם מי שמתירא שלא יליזו בני אדם עליו גם זה נקרא יראה החוזריות וזה לדעתי מה שאמרו בדבר המסור ללב נאמר ויראת מאלקיך והיינו שאם הוא דבר הגלוי לכל יוכל להיות יראה החוזריות שמתבייש מבני ארם אבל אם הוא רק מסור ללב ע"ז נאמר ויראת מאלקיך וזה לדעתי מ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך אה יחידך ממני והיינו שאם היה מצד יראה החוזריות איך שייך באברהם שעקד את בנו הניתן לו למאה שנים שהיה מתירא מפני יראה החוזריות הלא טוב לו מות מחיים וע"כ שירא אלקים אתה וזה לדעתי מ"ש אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם והיינו שלא יהי' יראה החוזריות רק מצד יראת שמים וזה מ"ש אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי והיינו שכולם הקשו למה היה מתירא אברהם אבינו שיהרגו אותו יותר ממה שיעשו עבירה ואם חשודים הם על שפיכת דמים חשודים הם ג"כ על גלוי עריות אך ביאר הדברים כי בכל עיר ועיר יש משפט המלכות שלא יעשו עול וא"כ אם לא יהרגו את אברהם יוכל אברהם לדון אצל השופטים אבל כשיהרגו אותו לא יחישו על עבירות שמי ידין עמהם ומי יקום עם מרעים וזה שאמר אין יראת אלקים במקום הזה והיינו שיראת העונש יש שם רק יראת אלקים אין במקום הזה וזה ע"ש כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו והיינו שכבר כתבתי שגם העתירא מפני הבושה ג"כ נקרא יראה החוזריות רק יש שני מיני בושה דיש שמתבייש שלא יראו אותו בני אדם ויש שמתבייש מצד העבירה עצמה וכענין שדרשו בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה והיינו שמצד יראתו הם מתביישים לא מצד בושה של בני אדם שזה מקרי יראה החוזריות וז"ש כל העושה עבירה ומתבייש בה מצד העבירה עצמה וזה שמסיים יצאתה ב"ק ואומרת בחיר ד' והיינו ששאול לא נתירא משום דבר רק מפני ד' ומעתה יותר נקל שיהיה מורא של בו"ד עליו יותר ממורא שמים וז"ש יה"ר שיהא מורא שמים עליכם במורא בו"ד ואחרי שעלה בידנו זאת נבא לביאור המאמר שיש שתי מיני יראה והיינו מצד יראה החוזריות יבא לידי לימוד התורה וקיים המצות ואחר שזכה לזה יוכל לבא ליראה הפנימיות ואם לא בא לידי י"ש דהיינו יראת הפנימיות ע"כ שלא היה לו תחילה יראה החוזריות והיינו יראת העונש וזה מקרי מפתחות החיצונית ותרעא לדרתא מקרי התורה שעל ידה בא לידי יראה הפנימיות ודו"ק. וזה מ"ש קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו: דרוש לשבת תשובה לבאר דברי הטור ה' ר"ה סי' תקפ"ה מ"ש וקודם שיתקע לברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע כי הא דתנן התוקע לתוך הבור לא יצא ומקירו מהרא"ש פרק בתרא דר"ה ור"ת כתב דיש לברך על תקיעת שופר משום דעשיתו הוא גמר מצותה והרא"ש הביא הירושלמי התוקע לתוך הבור לברך כול' לשמוע קול שופר וכ"כ בה"ג והא דמברכין לשמוע ואין מברכין לתקוע משום דבשמיעה קול שופר הוא יצא ולא בתקיעה כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' פעמים שהתוקע עצמו לא יצא כגון העומר על שפת הבור ותוקע לתוך הבור וכתב הב"י שסמ"ג כתב כדברי הר"ת ואין נוהגין כן ובמזרחי דחה ראיות הטור דיש לומר שאני העומדין על שפת הבור דלא תקעי אבל היכא דתקע אפילו לא שמעו יצא וכתב הב"י שלא ראה דברי הרא"ש שהרא"ש הביא ראי' מהתוקע בעצמו והנה יפה כתב דראית הרא"ש הוא מהא דאמרו בר"ה כ"ח כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשי' א"ה מאי למימרא מהו דתימא זימנין דמפיק רישא ותוקע לבור ומערב קלית קמ"ל הרי דאם הי' מפיק רישא ואכתי שופר בבור לא יצא אמנם לע"ז אינו ראי' גם מזה דבאמת י"ל בתוקע ולא שמע ג"כ יצא דעיקר הוא תקיעה אך זה בראוי לשמוע אבל בלא ראוי לשמוע כגון דמערבוב קלי' שוב הוי כדאמר ר' זירא כל הראוי לבילה וכו' וכל שאינו ראוי לבילה אינו יצא אמנם לפע"ד הי' כראה ראי' מהא דאמרו ר"ה י"ז ע"ב ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול ופירש הרמב"ן וכן היא בטור סי' תקפ"ו דהיינו דציפהו זהב במקום הנחת פי' אפי' באורך השופר אם היא חוד סמוך לראשי מצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס מקצתו בפי' ושפתו מכסה עלי' ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו ושופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו פסול כיון שאין השופר נוגע בפי' ואי נימא דהשמיעת הוא העיקר מאי איכפת לן שאין השופר נוגע בפיו הא שם ע"כ מיירי שלא נשתנה קולו מזה דאם נשתנה פשיטא דפסול לכ"ע כמ"ש הרמב"ן שם בהדיא א"כ כל שלא נשתנה קולו הרי שמע קול שופר ומאי איכפת לו אף כי אין השופר נוגע בפיו בע"כ דבתקיעה תלי' מילתא וכל שאין השופר נוגע בפיו הרי לא תקע בשופר מיהו יש לדחות דלהרמב"ן בעינן שיהי' התקיעה והשמיעה בשופר ועי' לח"מ פ"א משופר ובכ"א והם מעכב אמנם יש ראי' מהא דמבואר נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא אם קול חיצון שמע לא יצא ופירש הרא"ש והר"ן דמיירי כגון שהי' עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהוי לי' קול שני שופרות ע"ש ולפ"ז קשה אם נימא דתלוי בתקיעה מה מועיל אם שמע קול פנימי מה בכך ששמע קול הפנימי והפנימי עודף על החיצון הא עכ"פ תקע בשני שופרות ובשופר אחד אמר