דברי שאול דרשות מ

י"ל דכל דיש לה חזקה בודאי מהראוי שתתיבם ודוק שוב אנהירא לן עיינא ומצאתי דבר נפלא בחי' הרמב"ן והר"ן לנדה דף ל"ו בהא דאמרו שם ר' יצחק אמר המקשה אינו כלום והקשו לרבא לר"י אמאי לא חיישי' שמא תפיל והא חיישי' שמא תבקע הנוד וחיישי' נמי שמא ימות וכדתנן הר"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד י"ל דהתם הוא שסופו למות וסופו של נוד להבקע אבל כאן אדרבה כל שמתקרבת לידתה דרכה להקשות יותר והנה מי יעלה עפר מעיני הנו"ב והבית מאיר והי' רואים הדבר מבואר כמ"ש הנו"ב וזכה לכוין מעצמו לדברי הרמב"ן והר"ן דהחשש שמא ימות הוא משום שסופו למות. ובזה אמרתי דבר נחמד מה שהקשה בשו"ת נו"ב מהדו"ת סי' ר"ז הרב השואל שם על מה שכתב הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת מטעם דהוי ס"ס שמא נפל ושמא נקבה והקשה מהא דיצאתה מלאה חוששת הרי דלא משגחי' בספק שמא הפילה ולחשבי' לס"ס ומטעם דרוב ולדות בני קיימא נינהו ורצה הרב השואל לומר דדוקא יצאה מלאה היינו שמלאו ימי' ללדת הוא דחוששת אבל קודם שמלאו ימיה ללדת אף שהוא מעוברת אמרי' ס"ס שמא תפיל ורצה להעיר כן בדברי הנמ"י הנ"ל. וע"ז תמה הנו"ב דאם הנמ"י כוון לזה האיך כתב דלשמא מת לא חיישינן והרי שם מבואר דלשמא ימות חיישי' א"כ גם לשמא תפיל ניחוש ולפמ"ש א"ש הרי כל עיקר דחיישי' שמא תפיל הוא כמ"ש דכל שהוא מעוברת ולא יצא לאויר עולם חיישי' למקרים שמא תפיל כל עוד שאין לה חזקת חיות ולפי"ז מבואר היטב החילוק דזה דוקא בעודה מעוברת ולא מלאו ימיה ללדת אבל כל שמלאו ימיה ללדת כל שמתקרבה לצאת לאויר עולם בודאי לא חיישי' שמא תפיל מדנתחזק יותר הולד וכמ"ש כל שמתקרבת לידתה הוא מתקשת יותר ודוק היטב: ובחידושי כתבתי בביאור דברי הנמ"י לישב מה שנתקשו שם הרב השואל והנוב"י דנהי דלאחר שעברו ימי לידתה הוי שמא הפילה ולא חיישי' אבל כל עוד שהיא מעוברת דהוי שמא תפיל וזה חיישי' ונוכל להתירה וכתב הנוב"י כיון דלאחר כך הוי שמא הפילה האיך נוכל להתירה כעת ואח"כ תחזור לאיסורה אין זה דרכי נועם אבל זה דחוק דכיון דחיישי' שמא תפיל ואין לה חזקת חיים עדיין ממילא מהראוי להחזיק שתפיל ולא תחזור לאיסורה כלל אמנם לפע"ד היה נראה דבר חרש דהנה ביבמות דף מ"ט אמרו הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר וכו' סוטה דהא תפסי בה קדושין ופירש"י דהא תפסי בה קדושין לאשה דאף לאחר שזנתה לא פקעי מינה קדושין הראשונים והמתבאר מדברי רש"י דאי נימא דאין קדושין תופסין בסוטה מהראוי להיות פקעי קדושין מכי נעשית סוטה אף שהיה מתחילה בהיתר כיון שאח"כ נעשית חייבי לאוין פקעי קדושין הראשונים ולפי"ז גם ביבמה לשוק דלרב לא תפסי בה קדושין בודאי ולשמואל הוי ספק ולפי"ז גם בעודה מעוברת וחיישי' שמא תפיל א"א לחול הקדושין רק כל עוד שהיא מעוברת אבל לאח"כ יהיה חשש שמא הפילה ולא תפסי בה קדושין דהוי חייבי לאוין א"כ גם בעודה מעוברת לא הוי קדושין רק לזמן והוי כאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא הוי קדושין כלל וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ומטעם דקנין הגוף ל"ש לזמן וקנין דמים באשה לא אשכחן וז"ש הנמ"י דשמא תפיל נמי לא חיישי' כיון שיצאתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה ולא סיים אין אומרים שמא תפיל ורק דכל דלא חיישי' שמא הפילה שוב ממילא גם שמא תפיל לא מועיל ועיין בא"מ סי' ח"י שכתב לישב קושית התוס' יבמות בענין זה ודוק. נחזור לענינו דדברי התוס' בקדושין וביומא מבוארים היטב לשי' ר"ת וכמ"ש אמנם להר"מ עיוני נשאר קושית התוס' במקומו למה לא ניחוש לשמא ימות והנני יוסיף להפליא דמה מדמה הש"ס הך גזירה דחטאת שמתו בעלי' להך דהשולח חטאתו למדה"י דהרי בב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד הביא קושית הט"ז אמאי לא אמרי' בספק בתוך ג' ימים דנוקי בחזקת חי וכתב הב"ש דכאן דחיישינן שנשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעי' אותו ל"ש לומר דאוקמי' אותו בחזקתו ואמרי' זה שהיינו מכירין הוא באמת חי וזה שאין אנו מכירין ל"ש לאוקמי' בחזקת חי ודבריו תמוהין דגם זה שאין מכירין הי' לו חזקת חי וכבר האריך בזה הנו"ב מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ל"א וכתב שם דהוי' חזקה שלא נתבררה וז"א כמ"ש באריכות במ"א אמנם באור הדברים הוא בפשיטו' כמ"ש התוס' בשבועות דמ"ו דל"ש לומר דרובא לאו גנבי הוא כל דאין אנו דנין על איש פרטי ואטו ליכא גנבי בעלמא ועיי' בש"ך ח"מ סי' קל"ג וה"ה לענין חזקת חי דוקא כשאנו דנין על איש פרטי שנודע לנו שייך לאוקמה אחזקת חי אבל זה שאין אנו מכירין אטו ליכא מתים בעולם ובכל יום מחים בעולם וכ"כ האחרונים ולפ"ז בשלמא שם שאנו דנין על איש פרטי מוקמינן אותו בחזקת שהוא חי אבל כאן דגזרי' משום חטאת שמתו בעלי' ולא מיחדין איש פרטי למה לא ניחוש שמא מת ומכ"ש דיש לחוש שמא ימות והוא קושי' גדולה לכל השיטות והנראה דהנה בהא דאמרו משום חטאת שמתו בעלי' הקשה המ"ל פ"ז ממעילה דליבטל ברובא דמטבע יש לה ביטול והרי רוב בודאי דהתירא ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש המ"ל בעצמו שם דכל היכי דניכר האיסור אין לו ביטול וכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הוי כניכר האיסור וכמ"ש בבד"ה דכל שאפשר בהגעלה הו"ל כניכר הא סור ואין לו היתר עיי"ש ולפ"ז הרי הש"ס מקשה דניברור ד' זוזי ונשדי בנהרא והנך לישתרי ומשני דר"י ל"ל ברירה והרי כבר נודע דאין ברירה הוא רק ספק וכל שיש לומר להחמיר דיש ברירה אמרי' א"כ שוב ל"ע להתבטל דשמא יש ברירה ונוכל להוציא איסור ולשדום במיא א"כ כל שאפשר להוציא איסור שוב לא בטיל וז"ב. ולפ"ז זה לפי המסקנא דמסקי' דחטאת שמתו בעלי' ודאי א"כ אפשר לשרות במיא אבל להס"ד דלא ידעי' רק דחיישי' לחטאת שמתו בעלי' שוב בטיל ברוב ולא חיישי' ומוקמינן בחזקת חי כמו דמוקמינן שם ול"ש לומר דעכ"פ יש מתים בעולם כיון דהרוב בודאי אינם עתים וא"כ בטל ברוב וכל דלא אתחזק איסור בודאי מטבע בטיל וכמ"ש המ"ל שם וכ"ש שאתחזק היתר כמו כאן ושפיר פריך ונוקמה בחזקת שהוא קיים ובזה מיישב היטב קושי' התוס' דגם לשמא ימות ל"ש כאן דהא מטבע בטיל ברוב כל דיש לו חזקת חי ובזה מיושב היטב קושי' התוס' ד"ה והא תנן למה לא ניחוש שמא יש דהגיע לגבורות וחיישי' שמא ימות ולפמ"ש א"ש דכל דמה"ת בטיל ברוב שוב לא חיישי' לשמא ימות דהא בטל ברוב ובחי' אמרתי בזה דבר נחמד דהנה בגוף קושי' המ"ל הנ"ל דיתבטל ברובא לכאורה לפמ"ש המרדכי דכל דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וכמו ביבמה שרקקה הדם א"כ גם כאן לפי המסקנא דחטאת שמתו בעלי' ודאי א"כ אם אנו הולכין וקונין מהמעות הלז קונין הרי בא האיסור בתערובות ולא ניכר ובכה"ג ל"ש ביטול דהרי האיסור בא לעולם ולא ניכר היתר והאיסור בפ"ע ולפ"ז מיושב היטב קושי' התוס' הנ"ל דהרי בדברי המרדכי הנ"ל נתקשו האחרונים הכו"פ סי' ק"ב והצל"ח בפסחים מהך שכתב המרדכי ביין שזב לתוך הגיגית בשבת דבטל אף שבא לעולם בתערובות וכתבו דש"ה דההיתר הי' ניכר בפ"ע קודם שבאו בתערובות ולפי"ז שפיר מקשי הש"ס דנוקי בחזקת שהוא קיים וא"ל דניחוש שמא ימות אח"כ או שמא הגיע לגבורות דז"א כיון דמוקמינן בחזקת שהוא חי א"כ הרי ניכר ההיתר בודאי מקודם דכל שעה אנו מעמידין בחזקת שהוא קיים ואף דיש לחוש שמא ימות אח"כ שוב בטל ברוב דההיתר מבורר מקודם ודו"ק היטב שזה חריף: עוד יש לי לומר דהרי בבכורות אמרו נבלה בטלה בשחיטה אמר ר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא וביאר הדברים דוקא באכילה שייך ביטול עשים דכל מה שירד לבית הבליעה אמרי' דבהתירא נחית וכן טומאת מגע דהדבר דנוגע בזה אינו נוגע בזה אבל כל שהוא בב"א כגון טומאת משא ל"ש ביטול ברוב. דהרי איתא ביחד ועיין מ"ל פ"א מטומאת משכב ומושב הי"ד ולפי"ז ג"כ ל"ש ביטול ברוב דהרי אנו דנין על לקיחת המעות מהשופט דלקחו מהן קנים והרי יש כאן אחת שהוא חטאת שמתו בעלי' והמעות צריך להוליך לים המלח ול"ש כאן ביטול ואיך יכולין ליקח בעד המעות הזה קינים ולפי"ז זה כל דנודע שמתו בעלי' אבל לחוש שמא ימות והרי כל החשש הוא דנאכל אותן הקנים שעתו בעלי' על כל משהו ומשהו שיורד לבית הבליעה בטל ברוב ומיושב קושי' התוס' ודו"ק היטב כי חריף: עתה אתחיל בדברי מוסר תוכחת חיים בשבת דף ל' ע"ז אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עיתים לתורה עסקת בפרו ורבו צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר אפ"ה יראת ד' הוא אוצרו אי איכא יראת ד' אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשליחו העלה לי כור חיטים הלך והעלה לו א"ל ערבת בהם קב חומטין א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העלית תנא דבר"י מערב אדם קב חומטין בקב של תבואה ואינו חושש אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצונית בהי עייל מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לדרתא עביד להבין כל המאמר ננתח המאמר לחלקים דהנה בש"ע או"ח סימן רל"א מבואר שכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו כי אם לעבודתו יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתי' והליכה ושינה והתשמיש יהיו כולם לעבודת הבורא יעו"ש וזה לדעתי מה שחשיב כאן נשאת ונתת באמונה שאם עוסק במו"מ כדי שירויח ממון אינו רק ענין רשות לבד אבל אם התכלית הוא כדי שיוכל לקבוע עיתים לתורה זה המו"מ הוא ג"כ מצוה וזה ששואלין נשאת ונתת באמונה קבעת עיתים לתורה והיינו שאם היה נושא ונותן באמונה שלימה אז היה קובע עיתים לתורה ובזה מיושב קו' התוס' בסנהדרין שהקשו דכאן משמע ששואלין על מו"מ באמונה ושם משמע דתחילת דינו של אדם אינו אלא על דבר תורה ולפמ"ש א"ש דעיקר השאלה הוא על דברי תורה שעל ידי שהאמין בד' ונשא ונתן באמונה ע"כ קבע עיתים לתורה שאל"כ היה ירוט על המחי' ועל הכלכלה כל היום וכל הלילה ולא היה עוסק בתורה וכן אם עוסק בפו"ר אם הכוונה להשלים תאותו בלבד זה מגונה אף אם מתכוין שיהיה לו בנים לשמשו ג"כ אינו לטוב רק כשעיקר הכוונה הוא שיהיה לו בנים לעבודת הבורא זה הוא טוב וזה ששואלין אותו עסקת בפו"ר צפית לישועה והיינו על דרך שאמרו בנדה אין משיח בא עד שיכלו נשמות שבגוף ואמרו ביבמות הרי שנמצא עולם חסר אחד לא נמצא מאבד את כל העולם וע"ז אמרו עסקת בפו"ר צפית לישועה שיהיה תכלית על ידי זה שתשרה השכינה על ישראל וגם פלפל בחכמה זה אינו לכאורה כ"כ צורך ללימוד התורה רק שעל ידי הפלפול במה שמבין דבר מתוך דבר יוכל להבין דברי התורה וכבר אמרו בעירובין ובסנהדרין על ר"ע שהיה יכול לטהר את השרץ בק"ן טעמים והקשו התוס' דמה לו בפלפול של שקר אך באמת לא כיוונו ח"ו לטהר את השרץ רק להבין עומק דברי תורתינו הקדושה