דברי שאול דרשות לו

בין כ"ש בעין וע"י תערובות ולפמ"ש א"ש דבכה"ג שאינו רק טעמו שנאבד ממשו בעה"ג יש נ"מ בין אם הוא בעין או שהוא ע"י תערובות ודו"ק היטב: עוד נ"ל בישוב קושי' דו"ז הגאון ז"ל עפמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ער"ב שהקשה לו השואל באשם תלוי האיך מביא והא א"א לצמצם דהאיך שייך חתיכה מב"ח וכיון דאא"ל מתבטל האיסור ברוב היתר וחשיב הרשב"א בין שאכל הגדולה בין שאכל הקטנה חייב והפרמ"ג בשער התערובות תמה עליו דקושית השואל היתה דאא"ל שמא הגדולה של היתר יבטל ברוב א"כ תירוצו של הרשב"א אינו מובן דכשאוכל קטנה למה יתחייב ממ"נ אם זו היתר הרי הכל היתר ואם זו של איסור הרי בטל בגדולה שהוא רוב ונהפך איסור להיות היתר וכתבתי בזה בתשובה דהד"נ דשי' הר"ש מאינבל"א שהובא בתוס' ובכמה מקומות שא"א לצמצם היינו דהשני צדדים לאיסור ולפ"ז שפיר חייב כאן דאם, הגדולה הוא של איסור בודאי חייב והוי איקבע איסורא ואם שניהם שוים מיקרי איקבע איסורא ג"כ וחייב ולא נשאר רק צד אחד שמא היתר הוא רוב ובכה"ג לא אמרי' דאא"ל ושפיר חייב ולפ"ז ג"כ הנה רבינו יקר דייק דמשרת איצטרך להמל"א כגון ח"ז יין שנבלע בח"ז פת ולפ"ז י"ל דוקא כשהוא שוה בשוה הוא דחידש רבינו יקר דלא מחייב בכ"ש לר"ש אבל כל מהאיסור מרובה בודאי חייב לר"ש אף בכ"ש אמנם לכאורה הא אא"ל ואולי האיסור מרובה אבל ז"א דיש ב' צדדים להיתר דשמא ההיתר מרובה וגם אם שניהם שוים ג"כ פטור ולא נשאר רק שמא האיסור מרובה והוי רק צ"א לאיסור ושייך אפשר לצמצם ולא לקי לר"ש דיש ב' צדדים להיתר ולפ"ז זה דוקא אם לא הי' כתוב משרת ולא היה המל"א א"כ הי' ב' צדדים להיתר אבל אם המל"א א"כ יש ב' צדדים לאיסור דשמא האיסור מרובה וגם אם הוא שוה הא המל"א שוב אא"ל ישוב לקי על כ"ש א"כ שפיר מקשה הש"ס צירוף כזית ל"ל דהרי אף בכ"ש לקי והיינו דיש ב' צדדים לאיסור ול"ל צירוף כזית ודו"ק: והנה בהא דאמרו ר"ע טע"כ מנ"ל יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא ואסור ה"נ ל"ש ורבנן מבב"ח לא גמרי' דחידוש הוא והקשו בתוס' תימה לרשב"א התינח לרבא אלא לאביי דאית לי' פ' כל הבשר דבשר בחלב לאו חידוש הוא אמאי איצטרך למילף מנזיר לטע"ב. והנראה בזה ד"נ דהנה הר"ש פ"ב דטבול יום הקשה במשנה ג' דאיך אפשר למילף כל איסורין שבתורה מנזיר הא לענין מלקות אין מזהירין מה"ד ואי לענין איסור בלא צירוף היתר נמי לענין נזיר וחטאת דהא ח"ש אסור מה"ת וכתב דההוא ק"ו לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא ועל גילוי מלתא מבואר ביבמות דס"ח דחייב אף דאין מזהירין מה"ד אף דעל טע"כ נמי לקי עיי"ש. ולפ"ז אני אומר דבר נחמד דהנה זה ודאי דבשר בב"ח אף לאביי דלאו חידוש הוא עכ"פ גילוי מלתא בודאי לא הוי דהא באמת י"ל דשאני בב"ח דעיקר לא נאסר הטעם אלא ע"י התחברות דהא כ"א בפ"ע שרי ורק הטעם והתחברות אסור ונהי דלאו חידוש הוא דמצינו כה"ג בכלאים עכ"פ גילוי מלתא לא הוי די"ל דשאני בב"ח דע"כ נאסר ע"י הטעם דהרי ממשו כ"א בפ"ע שרי משא"כ בשאר איסורים י"ל דרק ממשו אסור ולא טעמו. ולפ"ז צ"ב איך אפשר למילף כלל מבב"ח הא לא הוי גילוי מלתא ושוב אין לוקין אמנם באמת הדבר נכון דהרי אביי ורבא נחלקו בסנהדרין דע"ו ואביי ס"ל דלוקין ורבא ס"ל דאין לוקין ולפ"ז לרבא כיון דבלא"ה א"א ללמוד טע"כ אפי' מנזיר לענין ללקות רק איסור בעלמא א"כ שפיר יכול למילף גם בב"ח ואין לומר דלאו גילוי מלתא הוא דהא א"א ללמוד מבב"ח דז"א דהא גם מנזיר א"א למילף לענין מלקות וע"כ דלא יליף רק לענין איסור ואף דח"ש אסור י"ל בתערובות לא אסור כמ"ש הרשב"א בעצמו אח"כ וכיון שלענין איסור גרידא ילפי' ממילא נוכל למילף גם לבב"ח אבל לאביי דהוא ס"ל דעל גילוי מלתא לוקין וא"כ שוב לא מצי למילף מבב"ח לענין ללקות דהא לא הוי גילוי מלתא ואיצטרך למילף מנזיר ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד: והנה הפ"י הקשה דאיך אפשר למילף מבב"ח לשאר איסורים הא י"ל מה לבב"ח שאסור אם בישלו בהנאה משא"כ שארי איסורים דאינו אסור בבישול ומכ"ש הנך דלאו איסורי הנאה דא"א למילף ועוד דהך פרכא דאה"נ לאו פרכא דקולא וחומרא רק פרכא מעיקרא דדינא דאפי' את"ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאלו אוכל גוף האיסור ממש אפ"ה יש לאסור באה"נ כיון שאיסור נ"ט בהיתר והוא נהנה מטעמא אין לך אה"נ גדולה מזו וכתב שחזר על כל צדדים ולא מצא לישב קושיא זו ולפע"ד במחכ"ת אין כאן התחלה לקושיא כלל דהנה אם נימא דבכל איסורים טע"כ לאו דאורייתא א"א לומר דבב"ח יהיה טע"כ דאורייתא מפני שאסור בהנאה דהרי באמת כל חדא בפ"ע שרי רק דשניהם ביחד נעשה גוף האיסור והיינו טע"כ דאינו חייב רק דרך בישול כשנתן טעם זה בזה א"כ זה כשכבר נודע דטע"כ בכל איסורים שפיר בב"ח נאסר בבישול ובהנאה אבל אם טע"כ לאו דאורייתא איך אפשר לומר דבב"ח יהי' דאורייתא דאסור בבישול ובהנאה הא זה דוקא כשנעשה בב"ח אבל אם הטעם אינו כעיקר לא התחיל להיות איסור בב"ח דהא ממשו לא נאסר דכל א' בפ"ע שרי ורק ע"י הטעם נאסר העיקר וכל דנימא דטעם לאו כעיקר שוב לא התחיל איסור לשם בב"ח וממילא לא נאסר בהנאה דאיך אפשר שיהי' אסור בהנאה ולא באכילה וא"כ ע"כ דטע"כ אסור וממילא ילפי' לשאר איסורים ומיושבי' ב' קושיות של הפ"י דל"ש לומר דבב"ח דין הוא שיאסור לפי שנהנה ונאסר בהנאה דז"א דאם טעם לאו כעיקר תרי לא נאסר בהנאה דאינו בב"ח וז"ב מאד. ובזה י"ל קושי' התוס' הנ"ל דלאביי למה איצטרך למילף מנזיר ולפמ"ש א"ש דהנה באמת צ"ב לאביי דאמר טעם כעיקר בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש אפי' כי ליכא נ"ט נמי וקשה דלמא הא דלא יליף מבב"ח כקושית הפ"י דשאני בב"ח דאסור בהנאה וא"ל דכל שטע"ב לאו דאורייתא שוב לא הוי בב"ח דז"א דלאביי דאמר דאפי' כי ליכא נ"ט נמי והיינו דלא בעי דרך בישול דרבא הוא דמשני לי' דרך בישול אסרה תורה א"כ דלמא באמה חידוש הוא שחידשה תורה בב"ח אפי' כי ליכא טעמא וא"א למילף מבב"ח דשאני בב"ח דאסר אף בהנאה כקושית הפ"י והוא קושיא נפלאה. וצ''ל דבאמת לא מסתבר כלל לאביי דהא באמת בב"ח חידוש דכל חדא בפ"ע שרי ומה"ת להוסיף עוד חידוש דאפי' כי ליכא נ"ט נמי וע"כ דטע"כ בעלמא דאורייתא א"כ שוב א"א למילף מבב"ח דאם נילף מבב"ח הי' מקום לומר כקושי' הפ"י דשאני בב"ח דאסור בהנאה וא"ל דהא לא התחיל בב"ח כלל כל שטע"כ לאו דאורייתא דז"א דלאביי באמת י"ל דבב"ח אסור אפי' כי ליכא נ"ט וא"א למילף מבב"ח ובזה מיושב דברי הש"ס דלכאורה אריכות שלא לצורך הוא דהו' לי' לומר טעמו ולא ממשו דאורייתא דיליף מבב"ח ועיין פ"י שם ולפמ"ש א"ש דבאמת מבב"ח א"א למילף טע"כ כקושי' הפ"י וע"כ צ"ל דאם לא נימא טע"ב דאורייתא שוב ל"ש בב"ח לאסור בהנאה דהא כל חד בפ"ע שרי וא"כ זה שאמר מבב"ח ע"ט לא גמרי דחידוש הוא דכל חד במ"ע שרי א"כ שוב א"א למילף מבב"ח די"ל דבאמת בב"ח אסור אף כי ליכא נ"ט א"כ שוב א"א למילף מבב"ח די"ל כקושית הפ"י דשאני בב"ח דאסור בהנאה ובזה מיושב מ"ש רש"י דכל חד בפ"ע שרי והקשו התוס' הא זה דחו הש"ס דכלאים נמי ולפמ"ש א"ש דלא כיון לומר דהוי חידוש אלא דבב"ח אסור דזה באמת גם בכלאים כן רק דעיקר הטעם דלא אפשר למילף מבב"ח דשאני בב"ח דאסור בהנאה וא"ל דלא אסור בהנאה כיון דכל חד בפ"ע שרי דז"א דבאמת נימא דבב"ח אסור אף בלא נ"ט וע"כ דבאמת צריך נ"ט וא"כ ע"כ דטע"כ דאורייתא אף בשאר איסורים ודוק היטב כי קצרתי והוא חריף ועמוק. והנה בהא דאמרו לרע"ק נכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאה ונגמור מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמר מנזיר הקושי' מפורסמת בשם הגאון מוה' בעריש אבד"ק גלוגא חתן הגאון בעל פ"י ז"ל דהרי איצטרך למיכתב חטאת כדאמרו בזבחים דף צ"ז יקדש אתי להמל"א ופריך הש"ס וניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ור"א משני יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ לר"א א"א שלא לכתוב בחטאת דהא איצטרך יקדש שאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ שוב לא הוי שני כתובים הבאים כאחד והנראה בזה דהנה האחרונים הקשו בהא דפריך הש"ס וניתי עשה ונידחי ל"ת והיינו לענין המל"א כמ"ש רש"י וקשה והא זה ודאי דעל קדשים פסולים ליכא עשה רק על הכשרים איכא עשה והרי בח"ש ל"ש עשה כמו שהאריכו האחרונים א"כ דלא מיירי קרא באופן שאינו אוכל רק ח"ש מקדשים כשרים ול"ש עשה דאכילת קדשים ולפענ"ד נראה דהנה במילי דכיילי כל האחרונים דעל ח"ש ליכא עשה אני מצאתי בחו"י ביומא דף ל"ט גבי הא דאמרו כל כהן מגיע כפול כתבו אומר ר"י דדוקא אם הגיע כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דעו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא הי' מצות אכילה לגמרי כיון דאין שם אלא כפול והקשו א"כ היכי דמגיע כפול א"כ לא היו מקיימים מצות אכילה וכתבו דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה וביאור דבריהם דודאי המצוה הי' יותר בכזית אבל מ"מ כל שאינו כזית ג"כ מקיים עצות אכילה בכ"ש ולפ"ז כאן שהל"ת. של קדשים פסולים בודאי לא היה בח"ש דהרי ח"ש על ידי תערובות מותר כמ''ש הר"ש פ"ב מטבול יום א"כ נהי דקודש לא הוי אבל עכ"פ שפיר היה דוחה העשה באכילת קדשים דבאמת גם בכ"ש מקיים מצות האכילה היכי דליכא יותר והל"ת ליתא בח"ש של פסול ושפיר היה אוכל כזית ומקיים המצוה ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים לפמ"ש התוס' בעירובין ד"ק דעשה של פשיעה אינו דוחה לל"ת א"כ כאן היה על ידי פשיעה ע"י שנתערב ולפמ"ש א"ש דכאן אדרבה ע"י התערובות הוא מציל גם הקדשים פסולים שיכול לאוכלם עי"ז ושפיר דחי ומצאתי בשעה"ע פ"ב דנדרים שכתב כענין זה ונהניתי איברא דעדיין קשה דאם נימא דהמל"א א"כ היתר נהפך להיות איסור ושוב ליכא עשה כלל דהא הוי קדשים פסולים וליכא עשה והל"ת שייך דהא לא הוי ח"ש ע"י תערובות ואדרבה היתר נהפך להיות איסור אמנם נראה דהכי קושית הש"ס דהרי רק בחטאת ונזיר המל"א ובחטאת הילפותא הוא מיקדם וע"ז שפיר מקשה דלמה אמרה תורת שיהיה ההיתר נהפך להיות איסור אדרבה יבא עשה דאכילת קדשים דח"ש ומציל גם הח"ש של האיסור דבאמת אין זה ברור דהמל"א נהפך היתר להיות איסור רק דמצד הסברא היא וכל שיש עשה דדוחה עכ"פ ניהו דהמל"א אבל מ"מ לא נהפך להיות איסור וידחה העסה לתל"ת ושוב ל"ט המל"א דלא נהפך וע"ז משני דיקדש עשה ול"ת ואינו דוחה וכל דאינו דוחה שוב היתר נהפך לאיסור ולפי"ז זה דוקא לפי מאי דאסקי דחטאת ונזיר ב"כ ובכה"ת אין המל"א ושפיר אצטריך יקדש דאל"כ מנ"ל דהמל"א בחטאת אדרבה נימא דיבא עשה וידחה ל"ת כמ"ש אבל אם לא היה כתוב בחטאת והוי ילפי' מנזיר לכה"ת כולה דהמל"א א"כ שוב אין התחלה לקושי' הש"ס דל"ש עשה כלל דהא היתר נהפך להיות איסור בכה"ת וז"ב בסברא דכל דיליף מנזיר והרי בנזיר כל שהיא דבר הרשות שייך לומר דנהפך להיות איסור וא"כ הי' בכה"ת נהפך לאיסור ושוב גם בקדשים ל"ס עשה דהרי הוה קדשים פסולים וליכא עשה ודוק היטב.