דברי שאול דרשות לה

דהנה הר"ן בסוגיא פי' דהא דקאמר רבא לא נצרכא אלא למע"כ ובקדשים אסור והכא שרי אף דהכא ליכא טעמא כלל ה"פ דרבא נמי לר"י קאמר ובמינו ומשום דאמר אביי דלר' יהודה אע"ג דבעלמא מב"מ לא בטיל בזרוע בשלה בטל קאמר רבא דלא שרי' בזרוע בשלה כולי האי אלא טעמא הוא דשרי' דכיון דבקדשים טע"כ אסור הול"ל לר"י דלא לבטל טעמא ואפ"ה מבטלי' לי' אבל היכי שנמחה הזרוע עצמו לא למדנו שיבטל הנה מבואר דגם הר"ן הבין כן דלר"י י"ל דבטעמא מב"מ בטיל ולפ"ז דברי רש"י מבוארין דרש"י קאי ג"כ לר"י דמב"מ לא בטיל וזה תלוי אם טע"כ מה"ת או מדרבנן ולפ"ז בקדשים דטע"כ מה"ת ממילא מב"מ לא בטל אף בטעמא ולכך הוא במשהו אבל בחולין דטע"כ לאו דאורייתא ממילא מב"מ בטל לר"י א"כ ל"ק כל קושית התוס' דמאי דהקשו דמי דחקו לפרש דרבא אית לי' טע"כ בחולין לאו דאורייתא דהא הכא לא הוי טעם גמור אלא בכ"ש לק"מ דהא בהא תליא דאם הי' טע"כ דאורייתא ממילא אף בטעמא לא בטיל מב"מ לר"י ולכך הוצרך לומר דטע"כ לאו דאורייתא בחולין וממילא טעמא בטל אף לר"י ומאי שהקשו דאין ב"ש אוסר בקדשים אלא עולין בעולין לרבנן ומב"מ לר"י אה"נ וכאן אליבא דר"י קאי וסם בפגול ונותר וטמא קאי אליבא דרבנן ומב"מ בטל אף בקדשים וכן בשתי מנחות קאי לרבנן ולדידהו שפיר בטל אף מב"מ ושיטת רש"י מחוורת. ועוד כ"ל בישוב שיטת רש"י דהנה באמת דברי רש"י צריכין ביאור במ"ש למאן דס"ל טע"כ דרבנן הוא משום דבטל ברוב וקשה ממ"נ אם טעם לא אסור מדאורייתא לא יוצרך רוב ואי תימא דטעם אסור משום דהטמאים מרבה לאסור צירן ורוטבן א"כ למה מועיל ביטול ברוב וכבר עמד בזה שארי הגאון בחו"ד ומ"ש דטעם ג"כ אסור רק דבטל ברוב הוא תמוה דמנ"ל זאת דטעם יהי' אסור ובטל ברוב והארכתי בזה בתשובה לדחות כל דבריו ואכ"מ ודברי רש"י תמוהין והנראה בזה דהנה גוף דברי רש"י צ"ב דמ"ט לחלק בין קדשים לחולין לענין משהו אמנם נלפענ"ד ד"ח דהנה מתוך דברי הרשב"א בחי' לחולין בסוגיא הראתי בזה דכל דטעם האיסור ניכר ל"ש ענין ביטול דטעימהו זה הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם ואין חשיבות האוכל אלא בטעמו עיי"ש ולפ"ז לכאורה ל"ש כלל דטעם בחולין יבטל ברובא דהא טעימתו זה הכרתו וניכר איסור ול"ש ביטול אמנם נראה דזה דוקא אם הטעם ים לו דין כמו העיקר ממש שייך לומר דלא יועיל ביטול דהרי חיך אוכל יטעם וטעימתו זה הכרתו אבל אם טעם אינו כעיקר א"כ אין אוכל גוף האיסור רק טעמו ונהי דנבלע בזה כח של העיקר אבל אינו בעין ישוב מועיל ביטול דנהי דטעימתו זה הכרתו הא הטעם אינו כעיקר א"כ אינו אוכל עיקר איסור ושפיר שייך ביטול וז"ב ומעתה דברי רש"י מבוארין דבחולין שפיר בטל כיון דטעם לאו כעיקר רק שנבלע בו הכח והתורה רבה הטמאים לאסור צירן ורוטבן והיינו דגם הכח נאסר אבל אין דינו כמו העיקר ממש ול"ש טעימתו זה הכרתו שפיר בטל ברוב מה"ת רק מדרבנן צריך ס' אבל בקדשים דטע"כ דאורייתא והוי דינו כעיקר ממש א"כ ל"ש ביטול ברוב כלל דהרי טעימתו זה הכרתו והוי כאוכל גוף האיסור וא"כ צריך ס' מה"ת שלא יהי' ניכר האיסור וממילא כל דרבנן החמירו לא מועיל אף ששים ובזרוע בשלה הוא דמותר בששים וממילא מיושבין כל הקושיות דמאי דהוכרח רש"י לומר דנחלקו במשהו היינו משום דאי נימא דבחולין ג"כ טע"כ ממש שוב הי' מה"ת צריך ס' וממילא בדרבנן לא סגי בס' ולכך הוכרח לפרש דטעם לאו כעיקר א"כ מה"ה ברובא בטל וממילא מדרבנן א"צ רק ס' והא דאמרי' אטו אנן לקולא גמרי' לחומרא גמרי' דמדאורייתא ברובא בטל אף דבקדשים מה"ת צריך ס' דשייך טעימתו זה הכרתו היינו במב"מ דליש טעימתו זה הכרתו דהא אינו נרגש הטעם א"כ מה"ת גם בקדשים בטל ברוב וממילא החמירו רבנן רק בס' והוי חומרא ובזה מיושב גם קושית התוס' השני' רבאמת במב"מ דל"ש טעימה א"כ דוקא לר"י לא בטל ולרבנן דוקא בעולין בעולין אבל במשבא''מ מדאורייתא צריך ס' א"כ בקדשים בממ"נ לא בטיל דבמב"מ פסק כר"י וממילא לא בטל ובמין בשא"מ לא בטל דהרי מדאורייתא צריך ס' דטעימתו זה הכרתו ומעתה בפיגול ונותר וטמא שהם מב"מ שפיר שייך ביטול דהא לא ניכר הטעימה וכן בשתי מנחות לרבנן דר"י שפיר בטיל וז"ב: והאמת שגם מצד הסברא יש לחלק בין קדשים לחולין דבחולין י"ל דרק גוף הדבר נאסר אבל מה שנבלע בו כח לא אסרה התורה אבל קדשים דאיסורו הוא בשביל שהקדישו לשמים והרי כל מה שיש בו הקדישו לשמים והרי כל היוצא ממנו הוא קדוש א"כ גם טעמו פשיטא דקדוש וז"ב. ובזה י"ל דבר נחמד בהא דאמרו חולין ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי ולכאורה תמהתי מאי קושי' בימא דאין לך בו אלא חידושו ודי לאסור כשיש בהן נ"ט ומנ"ל להוסיף על חידושו ולא ראיתי בהחפזי מי שעמד בזה והנראה דהנה רש"י פירש דהחידוש דכל א' בפ"ע שרי ותמהו התוס' הא בפסחים דחי זאת דהא כלאים נמי הכי הוי והנראה דהנה זה ודאי דבב"ח טע"כ מה"ת לכ"ע והטעם נראה משום דבאמת כל הטעם דטעם אינו כעיקר בשאר איסורים הוא משום די"ל דגוף הממש לא רצתה התורה לאסור אלא כשיש ממשו וטעמו אבל טעם לבד בלי ממשות איסור אין דינו כעיקר אבל בב"ח דכל אחת בפ"ע מותר רק בהתחברם יחד נאסר ולא נאסר רק דרך בישול והיינו באופן דנ"ט כמ"ש רש"י א"כ ל''ש לומר דגוף הדבר רצתה התורה לאסור לא טעמו הרי כ"א בפ"ע מותר ולא נאסר רק התחברות ע"י הטעם א"כ פשיטא בזה טעם חית העיקר ומעתה זה אמר אביי דאי חידוש אפי' כי ליכא נ"ט נמי והיינו דשאני כלאים דל"ש טעם י"ל דאסרה התורה התחברות זה בזה אבל בב"ח דכל אחת בפ"ע כשיש טעמו וממשו שרי א"כ ממילא מהראוי לאסור אף בליכא בנ''ט דהרי חזי' חי' דכל אחת בפ"ע כשיש טעמו וממשו התירה התורה ובהתחברות איך שייך לומר דהטעם יהי' עדיף מעיקר וע"כ דחידוש שקידשה תורה דאף שהוא בעין ויש ממשו וטעמו שרי וכל שנתחבר ויצא ממנו הטעם אף שלוקח הממש ממנו אסור וממילא חדוש הוא דחדשה התורה א"כ מהראוי שיאסור אף ליכא נ"ט דהא הטעם אינו עדיף מעיקר ודו"ק היטב. עוד נ"ל בישוב שיטת רש"י דהנה מדברי שאר בשרי הגאון בעל כסא דהרסנא סי' ב' הרגשתי דמשהו אף דליכא נ"ט לא גרע משלכדה"נ דעכ"פ נהי דליכא טעם אבל עכ"פ שלבדה"כ הוא וכן קימתי ת"ל מסברא דנפשאי ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דלפמ"ש התוס' בסנהדרין ד"פ ד"ה בשור דמוקדשין אף שלא כדה"נ אסור עיי"ש במ"ש דחלב מוקדשים ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל ועיין במהרש"א שביאר כן להדיא ולפ"ז בקרשים שפיר אסור אף משהו משא"כ בחולין דהוי שלא כדה"נ ומותר ולפ"ז מיושבים כל קושית התוס' דזה דוקא במין בשא"מ דעכ"פ משהו יש אבל שלא כדה"נ אבל במב"מ דלא נרגש כלל הטעם מותר אף בקדשים ולכך דוקא מב"מ לר"י או עולין בעולין לרבנן היא דלא בטל אבל במין בשא"מ בקדשים לא בטל דלא גרע משלכדה"נ ובזה אני אומר ד"נ לישב קושי' השני של התוס' מפגול ונותר וטמא דהרי התוס' בקידושין דנ"ו הקשו צ"ל חשיב בהך מתני' פגול נותר וטמא והקשה המהרש"א ת"ל דמשום איסור קודש אינה מקודשת וכתב המהרש"א דפסיקא להו בשום דוכתא דבפגול ונותר וטמא פקע מנייהו איסור קודש ואף דהפנ"י דחה דבריו בתשובה קיימתי דברי המהרש"א ואכ"מ ולפ"ז כיון דשם בפיגול נותר וטמא דפקע איסור קודש שוב שלא כדה"נ מותר וגם במנחות דהעיקר הוא משום טבל ועיין ביומא דמ"ז ובמהרש"א שם והרי בטבל שלא כדה"נ מותר כמ"ש בגליון הרמב"ם פ"י ממ"א הי"ח כיון דעיקר איסור טבל היא משום התרומה והמעשר דאית בי' ובהו כתיב אכילה לכך שלא כדה"נ מותר א"ה ממילא שם בטל בששים ודו"ק היטב כי חריף: והנה שיטת ר"ח כהן דטע"כ דאורייתא רק דבכדי אכילת פרס לוקה וטעמו ולא ממשו דאין לוקין מיירי בשלא בכדי א"פ. וראיתי להפר"ח סי' תמ"ב שהקשה לשיטתו ז"ל האיך אמרי' דלרבנן אם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב הרי דהטעם מהפך היתר לאיסור אפי' ללקות ולפענ"ד לק"מ דכל הטעם דאין לוקין על טעמו ולא ממשו לרח"כ הוא משום דיליף מגע"נ דאין זה רק עשה דקאמר תעבירו באש אבל לאו ליכא כמ"ש הרי יוסף דאף בכדי א"פ לא לקי בטעמו ולא ממשו רק דהרח"כ ס"ל דבכדי א"פ הוא הל"מ דלוקה בכל איסורים עכ"פ טעמו ולא ממשו ראינו לוקה בשאין בו כדי א"פ הוא בשביל שה ולפ"ז זה דוקא לרע"ק דיליף מגע"כ ואינו רק עשה אבל לרבנן דיליף מעשרת והוא ל"ת גמור בודאי לוקה וז"פ אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמר ר"ע דמשרת אתא היכי דנזיר שרה פתו ביין ויש בהן כדי לצרף כזית דחייב ואמאי ילקה הא הרשב"א כתב הובא ביתה יוסף סי' צ"ח דאף שנתערב גופו של איסור כל שנמחה ואין בו ממש כגון יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו קרי לי' לא נתערב גופו של איסור אלא טעמו בלבד ולפ"ז כל ששרה פתו ביין הרי ממשו של יין אינו במציאות ולמה ילקה דהו"ל כטעמו והרי חסר השיעור דצריך שיהי' וכזית בכא"פ והוא קושיא גדולה לפענ"ד והנראה לפענ"ד בזה דע"כ לא כתב הרשב"א דזה מיקרי טעמו ולא ממשו רק באיסור שנמחה לתוך היתר וכיון שאין המ"ל בכל איסורים לא מיקרי רק טעמו אבל בנזיר דהמל"א הרי נהפך ההיתר להיות איסור מיקרי ממשו של איסור ובודאי לוקה. ובזה אמרתי ד"נ במ"ש התוס' בע"ז דס"ז ד"ה ואידך שהקשו לר"ש גע"נ דכתב רחמנא ל"ל דא"ל דלטעם כעיקר אתי דא"כ ל"ל משרת דא"ל להיתר מל"א דז"א דלר"ש דאמר כ"ש למכות לא בעי קרא שיצטרף האיסור ורבינו יקר דוחה דע"י תערובו' לא אמר ר"ש כ"ש למכות ושפיר איצטרך משרת להמל"א כגון ח"ז יין שנבלע בח"ז פת ואכלו והקושי' מפורסמת בשם דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל מהלברשטאט דדברי ר"י תמוהים מהא דאמרו בשבועות דכ"א אי בעלמא ר"ע כר"ש ס"ל ל"ל צירוף ולדברי ר"י איצטרך לצרוף דבח"ש ע"י תערובות לא ס"ל לר"ש כ"ש למכות וכבר נאמרו בזה דברים רבים וגם אני בחי' יד שאול סימן רל"ח כתבתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלכאורה אין מקום לקושית התוס' דבאמת מצד טע"כ כל שנאבד המציאות על טעמו אינו לוקה ולכך איצטרך משרה שילקה אמנם הדבר נכון זה דוקא לדידן דבעי כזית א"כ כל שנאבד ממשו ביין אינו רק טעמו בלבד ועל טעמו אינו לוקה אבל לר"ש דכ"ש למכות א"כ נהי שנאבד ממשו אבל עכ"פ משהו נשאר ושפיר לוקה ושפיר הקשו התוס' דל"ל קרא דמשרת וע"ז תי' הר"י דכ"ש ע"י תערובות אינו לוקה ושפיר איצטרך משרת שילקה ולפ"ז מבוארין דברי ר"י דע"כ לא כתב הר"י רק דאי לא כתב משרת ולא היה המל"א א"כ בכה"ג שנאבד ממשו של היין ונמחה בתוך הפת לא הי' לוקה אבל כל שהמל"א והרי לא נאבד ממשו דהרי ההיתר נתהפך לאיסור שוב ל"צ צירוף כזית דהרי כ"ש למכות והרי לא נאבד ממשו כל שהמול"א והוי כאילו ממשי בעין ושפיר מקשה הש"ס אי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל ל"ל צירוף כזית והיינו דסגי במעט יין ופת דהרי המל"א ובזה מיושב היטב קושית התוס' בשבועות שם שהקשו דילמא שאני הכא דגלי קרא דכתיב משרת וכל משרת והיינו דגלי קרא דלא סגי בכ"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבה משרת דגלי דהמל"א שוב בודאי ל"צ צירוף כזית וז"ב ובזה מיושב גם קושית התוס' בע"ז שם על ר"י דמאי נ"מ