דברי שאול דרשות לד

נאה לקרוא אדם דכעת לא נעתק עוד מן מדרגתו כמ"ש ועיר פרא אדם יולד וכששאל לו אני מה שעו א"ל לך נאה לקרות ה' כי אתה ושמך אחד וז"ש הקב"ה ראו חכמה יתירה שבו שזה יודע להבדיל השמות וז''ש וכל אשר יקרא לו נפש חי' הוא שמו והיינו שזה השם מיום הולדו שלא ישתנה וזה לדעתי מ"ש וזאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ואינו מדוקדק לשון וזאת הפעם ולפמ"ש א"ש כי כבר כתבתי ששמות האדם ישתנו לפי ערך מעלתו לכך יקרא אח"ש איש שהוא לשון חשיבות והנה אם היתה חוה נבראת מאדם בעת שעדיין לא נעתק ממדרגת אדם אז מהראוי לקראה בשם אדמה אבל כיון שנלקחה כבר כמחלק ממדרגת אדם למדרגת איש ע"ב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת נקרא אשה כי מאיש לוקחת זאת והיינו שכבר נעתקתי למדרגת איש ע"כ תקרא אשה והנה כ"ז בעת שהאיר אברהם ממזרח ונעתק ממדרגה למדרגה אבל עד אברהם שלא זכו להשיג השגת המושכלות לא הי' עד אברהם זקנה כי מה מעלה לאדם שגדל בשנים או בחור כי רק בחכמה רוב שנים יודיעו חכמה ולכך עד אברהם לא הי' זקנה ובא אברהם וחידש זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים כמ"ש בזוהר על פסוק בא בימים שבא עם כל יום ויום שחידש מע"ט בכל יום והנה זה הי' מטבע של אברהם אבינו ע"ה ששאר ב"א לא ישתוה הבחרות עם הזקנה שבזקנותו מוסיף חכמה אבל אברהם בן ג' שנים הכיר בוראו והנה המטבע ג"כ יש לה חומר וצורה החומר הוא המתכות והצורה הוא מה שטובט המלך עלי' וגם האדם הוא מורכב מחומר וצורה וכל שהצורה יותר נזדכך הוא טוב יותר וא"כ אברהם אבינו שבבחרותו הכיר את אלקים והצורה נזדכך הי' בחור ובתולה מצ"א וזקן וזקנה מצ"א והיינו שבבחרותו הי' זקן. וזה לדעתי מה שתיקן להם מטבע והיינו שהראה להם שעיקר הוא מצד הצורה הנכבדת ואין להחומר שום מעלה שהרי המטבע אם פסלה המלך הצורה אין לו שיווי כ"כ ומעתה זה הי' מנין של מחצית השקל שהאדם הוא מורכב מחומר וצורה והקב"ה הרכיב החומר והצורה ששניהם יעשו פעולתם בשלימות ועיין בד"מ או ח סי' ו' על מה שכתב על ומפליא לעשות וזה שלא הבין משה רבינו שבמטבע החומרית יהי' כופר נפש השכלית והראה לו הקב"ה כזה יתנו והיינו ביון שהרכבתי הצורה בחומר ממילא יוכל לתת כופר נפש במטבע החומרית שהרי גם האדם בעצמו מורכב מחומר וצורה ודו"ק וז"ש לא כפי כחי אלא כפי כחם. והנה מה שאמר ר"מ נטל הקב"ה כמין מטבע של אש והראה לו נ"ל לבאר ע"פ מה שבארתי מ"ש בשמות וירא מלאך אליו בלבה אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה וכו' ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך ביאור הענין נלפענ"ד עפמ"ש במשפטים ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וביאר הא"ע שהשם הנכבד הי' כאש אוכלת ובמרגליות כתב ודע כי נדמה השי"ב לאש לפי שהאש אין אנו מכירין אותו אלא בזולת עצמו כך הוא יתברך אינו ניכר ואינו נמצא רק בזולתו אשר הם מעשיו אבל בעצמו אינו ניכר ולא נראה ולא נמצא וביאור הענין כי הקב"ה יש לו תוארים עצמים ותוארי הפעולות ותוארים עצמים לא נוכל להבין רק מתוארי הפעולות ניכר וזה מ"ש אמרו לאלקים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך והיינו שמצד פעולותיו עכ"פ ניכר אבל ברוב עוזך היינו בתוארים העצמיים שעוז הוא מגדר מה שלמעלה מן הטבע וזה יכחשו לך אויביך שאינו ניכר ולפ"ז שם שרצה הקב"ה להתראות למשה בתוארים עצמים הי' משונה אש הזה מכל אש שבעולם שכל אש אינם ניכרים רק בזולת עצמן אבל שם הי' הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל והיה האש ניכר בעצמותו גם כשהסנה לא אוכל עדיין וזה רמז כביכול להקב"ה בתוארים העצמיים וכאשר תמה משה שנשתנה אש הזה מכל אש שבעולם והיה סר לראות אמר לו אל תקרב הלום שהרי מצד עצמותו אינו ניכר ולא תוכל להשיג זאת וזה לדעתי מה שאמרו במדרש והובא בתוס' חגיגה דף כ"ז אש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה והיינו שאש שלמטה אינו ניכר רק בזולת עצמו אבל אש שלמעלה כיכר בעצמותו וזה מה שתבטיח הנביא ואני אהי' לה לחומת אש ולכבוד אהי' בחובה והיינו שלעתיד יתגלה בעצמותו כביכול ובפעולותיו ואהי' לה חומת אש מצד פעולותיו שהוא כדמות אש וגם לכבוד אהי' בתוכה שהוא מצד עצמות והנה ענין המטבע לפענ"ד נראה לפרש עפמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ובמגלה עמוקות הביא המדרש סולם בגימ' ממון וביאר הענין עפמ"ש מה דאמרו רבי מכבד עשירים וצריך לדקדק למה לא נקט רבי הי' מכבד עשירים אבל באמת לכאורה מעלת הממון אינו רק ענין חיצוני שהחכמה והכתיבה והלימוד הוא קנין בנפש אבל הממון נוכל לשלול אמנם כשנסתכל בדבר נראה שהממון הוא הכשר מעלה לכל המעלות שבלי הממון לא הי' באפשר להשיג שום מעלה שהיתה נפש מטרדת על המחי' ועל הכלכלה והמופת לזה שהרי רבי הי' עשיר גדול והרי אמר קודם מותו שלא נהניתי אפי' באצבע קטנה א"כ למה השפיע לו הקב"ה רוב עושר על חכם וע"כ שהוא הכשר מעלה שהי' צריך להחזיק לומדי תורה ולכלכל ישיבה גדולה לקבוע המשניות ע"כ היה צריך לממון וא"כ מדחזי' שרבי הי' לו עושר חזי' דהעשיר הוא מעלה וזה רבי מכבד את עשירים דע"י שזכה רבי לעשירות חזי' דהעשירות מעלה ויהי' המאמר כמו ר"א ב"ח מחייב עשירים והיינו שמהם נלמוד לעשירים וכ"כ ברבי נלמוד למעלת העשירות וזה שאמר והנה סלם מוצב ארצה זה ממון והוא חומריות אבל ראשו מגיע השמימה שע"י יוכל להשיג כל המעלות והנה לפי"ז גם המטבע אינו ניכר מצד עצמו שהרי בעצמותו לא תוכל לפעול מאומה בקנין חיצוני רק שע"י הטובת שמוציא יוכל לבוא למעלה והרי בחרבן הבית נאמר כספם וזהבם בחוצות ישליכו ולא הי' יכולין לעשות כלום עם המטבע בעצמו וזה שאראה לו המטבע של אש כמו שאש אינו ניכר רק זולת עצמו כן המטבע אינו ניכר רק בזולתו וז"ש ויחן פני העיר מלמד שתיקן להם מטבע והראה להם שהקב"ה לא ניכר רק מצד פעולותיו ולא מצד עצמו ויטע בהם אמונת אלקיות: דרוש לשבת הגדול תרי"ז בסוגיא דטעם כעיקר. זה יצא ראשונה לבאר שיטת רש"י בחולין דצ"ח בהא דאמרו רבא אמר לא נצרכא אלא לטע"כ דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי ופירש''י דטע"כ נותן טעם קי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרי' מיניה למאה וששים דהא קי"ל מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפי' מהכא להחמיר דלא לבטול אלא במאה וששים ורבא ל"ל טע"כ בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן וה"נ שמעי' לי' לר"מ במס' עכו"ם כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי' לי' בפסחים מנזיר ומשרת ליתן טע"כ ס"ל אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא ולאו מילף הוא דהו"ל נזיר וגע"כ ב"כ הבאים כאחד א"כ גע"כ חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרה להמל"א והתוס' תמהו עליו דמשמע מרש"י דטע"כ לאו כטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהוא וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים אף דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמור מיני' היינו דלישתרי אף בשאר קדשים בק' וס' כבזרוע בשלה וע"ז הקשו כיון דלא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש מי דחקו לפרש דרבא אית לי' טע"כ בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש כדפרישית ועוד תימא דע"כ אין כ"ש אוסר בקדשים דלא אסור במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומב"מ לר"י וכן בזבחים דע"ח הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואוכלן פטור אמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפי' כדי נ"ט לא אתי במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקי' ועוד אמר במנחות דכ"ג שתי מנחות שלא נקצצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מב"מ בטל אלמא אין כ"ש אוסר בקדשים עיי"ש. והנראה בזה דהנה בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ל"ה הביא בשם הגאון בעל או"ח שנסתפק לשי' רש"י דטע"כ לאו דאורייתא ובמין במינו דעת רש"י דלא בטיל איך הדין אם נתערב מב"מ בטעם לבד וע"ז השיב הנו"ב דמב"מ דלא בטיל יליף ר"י מדם הפר ודם השעיר ושם נתערב דם בעין ומנ"ל למימר דאפי' טעמא לא בטיל וגדולה מזו הי' כראה דאף אם נימא טע"כ מה"ת ויליף ממשרת ונימא כר"י דמב"מ במשהו אפ"ה איכא למימר דדוקא בנתערב ממשו אבל בבליעה מודה ר"י דבטל ברוב דל"מ למילף מדם הפר ומדם השעיר דשם הוא בעין ואף דטע"כ דאורייתא היינו בשא"מ דשייך בו טעם אבל במינו ל"ש בו טעם אמנם הדבר מבואר דליתא דהרי במנחות כ"ב אמרו ר"י אומר במנחת כהן משוח ובמנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והם בולעות זו מזו ופריך הש"ס וכי בולעות זו מזו מב"מ הוא ואי ס"ד דבבליעה מודי ר"י דבטיל ברוב נסתר קושי' הגמ' וע"כ דגם בבליעה סובר ר"י דלא בטיל עיי"ש והנה אף דראיתו משם לא זכיתי להבין דהרי רש"י פי' מב"מ שמן בשמן א"כ שמן בשמן הנ"ל בעין ועיי' בב"י יו"ד סי' צ"ח שהביא בשם הרשב"א שכתב בשם רבותינו הצרפתים דמשום איסור החלב קרי לבב"ח טעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיות בו ממשו של דבר אלא טעמו ואעפ"כ אסור אבל בבשר אפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע בתוך הבשר ועיין בתוס' ע"ז דס"ז שמבואר בהדיא וא"כ מכ"ש שמן בשמן שבודאי ממשו של שמן בשמן השני וא"כ אין ראי' משם אמנם מצד הסברא נראה כן דאם טע"כ דאורייתא גם בטעם במב"מ לא בטיל וזה רבות בשנים שכתבתי. על הגליון בנו"ב שהתימא שלא נזכר מדברי הרשב"א בחי' לחולין דצ''ח שכתב דלכאורה הוי משמע דלא מיקרי מב"מ לאסור במשהו לר"י אלא כשממשו של איסור מעורב ונבלע בהיתר בעין דם הפר ודם השעיר דמינה יליף ר"י אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא ועיין שם שהניח בצ"ע זאת אבל בסוף הסוגיא משמע שם דגם בטעם מב"מ לא בטיל ועיין בתוס' חולין דצ"ט ד"ה אין בהם ועכ"פ הכרעת הנו"ב נראה נכונה דדוקא אם טע"כ דאורייתא י"ל דמב"מ לא בטיל אף בטעם לר"י אבל אם טע"כ לאו דאורייתא פשיטא דבטעם ל"ש מב"מ וגם לפמ"ש הפ"י בחי' לביצה דף ל"ח ע"ב דהא דמב"מ לא בטיל לר"י הוא משום שהטעם וממשו שוין ואין הרגש בין רוב למיעוט ולא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט ואכתי איתא למיעוטא בעינו והו"ל כקבוע בעצמו ולא בטיל ואני המסקתי הדברים דכל ענין ביטול ברוב יליף מסנהדרין דאחרי רבים להטות ושם לפי מאי שדנו אחרי הרוב אין המיעוט כלל במציאות עד"מ שהרוב אומרים פטור הרי לפי דבריהם אין שום סברא שיתחייב והמיעוט המחייבם בטלו במציאות ולכך בטל ברוב א"כ ה"ה במין בא"מ דתלוי בטעם המיעוט נתבטל במציאות ואינו נרגש כלל ונאבד במציאות משא"כ במב"מ דישנו במציאות ולכך לא בטל וזה כשיש ממש כמו דם הפר ודם השעיר שישנו במציאות אבל היכי שהממש נסתלק ואין בו רק טעם ובכיוצא בזה בא"מ לא הי' כאן טעם כלל א"כ לא עדיף מב"מ מבשא"מ ובפרט כל דטע"כ לאו דאורייתא. ומעתה מבואר היטב שיטת רש"י