דברי שאול דרשות לב

והנה התוס' ב"מ כ"ד ד"ה ש"ח כתבו נראה דה"ה דאינו משלם דאפי' ש"ש אם פשפ נראה דלא משלם מדפריך לקמן השוכר פועל לשמור ולא מהני המשמע והדברים תמוהים כמו שתמה הש"ך בסימן ס"ו ס"ק קכ"ב. דא"כ אמאי ברישא דאין נותנין לו שכר שבת עכ"פ ש"ח הוי וחייב בפשיעה. והנראה לפע"ד בזה דהנה מלשון התוס' נראה דפשיטא להו יותר דש"ש היה משראוי להתחייב יותר מש"ח דהרי על ש"ש הוצרכו להביא ראיה ועל ש"ח כתבו מצד הסברא ובאמת שהמהרי"ק שורש י' דייק מדברי הסמ"ג דס"ל דש"ח פטור כשפשע וש"ש חייב אבל לא ביאר הטעם. ולפענ"ד נראה בטעם הדבר דהנה בהא דאיבעיא לן ב"מ צ"ו בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי וכו' כגון דאגרי פרה מעלמא והדר נשאו וכו' ואליבא דר"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים מאי שואל הוי או שוכר הוי ומסיק רבא דלוקח הוי וכתבו התוס' דש"ח הוי וחייב בפשיעה וכתב הרא"ש דאין נ"מ בזה גבי בעל בנכסי אשתו דהרי פשיעה בבעלים פטור והדבר תמוה כמ"ש הש"ך סימן שמ"ו דאליבא דר"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים שפיר איכא נ"מ לגבי בעל אי חייב לבעלים הראשונים ואמרתי בזה דהנה ב"מ צ"ד אמרו מתנה ש"ח להיות כשואל (וכן היא גירסת הקדמונים) ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו ובש"מ הביא בשם ראב"ד שהקשה דמאי קושי' כיון שתנאי בשעת משיכה הוא מתקיים בלא קנין וכתב הרשב"א שלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו בהלואה או שנעשה לו ש"ש או שואל שהנאה שלו ואדרבה יש לתמוה ש"ח שחייב התורה בפשיעה אלא שכיון שקיבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו הר"ז קרוב למזיק עיי"ש ולפי"ז כאן שבעלים הראשונים אגרי לאשה ואח"כ נסבה זה ומיירי בשלא הודיעו לו שהיא שכורה ואינה שלה כמ"ש הרמב"ם דבידע הוא נכנס תחתיה ולפי"ז א"כ הבעלים הראשונים לא נשענו על שמירתו וא"כ למה יתחייב זה הרי לא נהנה בשלמא בנכסי אשתו נהנה מהנכסי' אבל כאן הרי לא נהנה כלל וזה לא נשען על שמירתו ולמה יתחייב וז"ב ולפ"ז ג"כ כיון דר"י לא ס"ל הך דלא יזלזלו בהקדשות כמ"ש המרדכי דר"י דמשני בשקנו מידו לא ס"ל הך דר"א א"כ דוקא ש"ש חייש בפשיעה שנהנה אבל ש"ח ל"ש שזה נשען על שמירתו שהרי יוכל לפטור עצמו בטענת שנגנב או נאבד וא"צ אפי' לישבע וכל שלא נשען על שמירתו שפיר ש"ח פטור שהרי לא נהנה כלל וא"כ שפיר כתבו התוס' דהו"מ לאוקמי' כשפשע והיינו בש"ש דשייך נהנה אבל בש"ח דל"ש שנהנה שפיר פטור אפי' מפשיעה שהרי זה לא נשען על שמירתו וז"ב בכוונת התוס': אמנם נראה דאין ראי' דהנה בירושלמי פ"ב דשקלים איתא מתני' בש"ח אבל בס"ש לא בדא אמר ר' אבא אפ"ת בש"ש נגנבו בליסטים מזויין ופי' המפרש שם דבש"ש חייב לשלם בגניבה ואבידה ואינו נשבע והוא תמוה דאף שחז"ל תיקנו שבועה כדי שלא יזלזלו בהקדשות אבל לא שייך לחייב ממון ע"ז ובש"ך סימן ס"ו הוכיח מזה דבפשיעה חייב ולפע"ד נראה בכוונת הירושלמי דהנה כבר הבאתי לעיל דברי מהר"א ששון דבש"ש ל"ש כדי שלא יזלזלו דבלא"ה לא יזלזל שהרי מפסיד בשמירתו ולפ"ז שפיר אמרו בירושלמי מתני' בש"ח והיינו דשם צריך לישבע לגזברין כדי שלא יזלזל אבל בש"ש לא בדא והיינו דאינו מחויב לישבע ולזה אמר אפ"ת בש"ש והיינו דמוקי בקנו מידו רק דהקנין לא הי' רק על גניבה ואבידה בלבד וכל שנגנב באונס הרי לא אסיק אדעתי' לקבל קנין ע"ז א"כ שוב צריך לישבע ע"ז שמא היה רק סתם גניבה ואבידה וע"ז נתחייב בקנין ולפ"ז י"ל דגם בש"ס דילן דר"י משני בשקנו מידו ג"כ ס"ל שלא יזלזל רק דבש"ש ל"ש כדי שלא יזלזל איצטרך לשנויי בשקנו מידו ולפ"ז שוב לא מצי לאוקמי' כשפשע דא"כ קשה ברישא נמי וא"ל דבש"ח ל''ש לחויבי' כלל דהא לא נהנה וזה לא נשען על שמירתו דז"א דכל דבש"ח צריך לישבע כדי שלא יזלזל בהקדשות שוב זה נשען על שמירתו שלא יוכל לכפור שהרי יצטרך לישבע שלא פשע וז"ב ודו"ק: ובגוף דברי רבינו שמחייב כשפשע הקשו הקדמונים דהרי פשיעה בבעלים פטור אף דהוי כמזיק וגם הקשו מב"ק דצ"ג דפטרו מלשמור ולא לחלק לעניים ולפע"ד נראה דהנה טעמו של רבינו נראה לענ"ד דהרי כל הפטור בשטע"ק הוא משום דאין גופן ממון ולפ"ז הרי אף שאין גופן ממון כל דהוי גורם לממון חייב למאן דדאין דינא דגרמי ואף דלא קי"ל דדבר הנלכע"ד מ"מ מתורת דינא דגרמי חייב כל שראוי לכל העולם ועיין בתוס' ב"ק דע"א ע"ב ד"ה וסבר לה. ולפ"ז כל דפושע הוי כמזיק הרי חייב מדינא דגרמי שגרם היזק אף דהוא דבר שאין גופו ממון מ"מ גרם היזק ולפ"ז מאי דמות תערוך לו לפשיעה בבעלים דשם אף בגופו ממון פטרה התורה שמירה בבעלים א"כ ה"ה פושע אף דהוי כמזיק י"ל דהתורה פטרה מגזה"כ משא"כ כאן דכל עיקר הפטור הוא בשביל שאין גופו ממון א"כ עכ"פ כל שגרם היזק בודאי חייב מתורת דינא דגרמי ולפ"ז נ"ל ברור דזה דוקא בשטע"ק דהפטור הוא בשביל שאינו מטלטל ואין גופו ממון אבל בהקדש דהפטור הוא משום דכתיב רעהו ולא של הקדש א"כ הו"ל כשמירה בבעלים דהתורה פטרה אף בגופן ממון וגם פשיעה פטור וה"ה כאן הקדשות פטור אף בגופן ממון פטור אף בפשיעה ועגם דמזיק בהקדש פטור ומכ"ש פשיעה דלא הוי כמזיק ממש ודאי פטור וא"כ מיושב כל קושיות התוס' והקדמונים ומה יקר בזה לשון הרמב"ם פ"ב משכירות בהלכה א' שכתב דשטעו"ק והקדשות פטורים משמירה אח"כ כתב בהלכה ג' שאם פשע השומר בעבדים וקרקעות ושטרות חייב לשלם ולא כלל הקדשות בהדייהו וע"כ דבהקדש פטור אף כשפשע ול"ק מב"ק דצ"ג וגם קושית התוס' כאן מהשוכר אם הפועל דבהקדשות ודאי פטור מפשיעה ודו"ק: והנה הש"ך כתב לישב הך דהחובל דשם כיון דנתמעט מלשמור ולא לחלק לעניים א"כ הוי כאינש דעלמא ופטור אף מפשיעה והתומים תמה בזה דמאי הבדל יש בין אם נתמעט מלשמור או מכסף או כלים והנראה בזה דהנה בגוף הקושי' מ"ש פשיעה בבעלים דפטור וכאן חייב נלפענ"ד ע"פ מה דאמרו בב"ק ס"ב הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף היא הזקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוי לך גבי' דאזקתא פשעה בו משלמת של כסף דאמר לה נטירותא דכספא קבילת עלוי נטירותא דדהבא לא קבילת עלוי' והקשה בשו"ת לחם רב סימן ק"פ לשיטת הרמב"ם דפושע הוי כמזיק מאי נ"מ בין פשיעה להיזק וכתב דפושע לא הוי כמזיק רק בשומר אבל אדם אחר שלא קיבל עליו לשמור ל"ש פשיעה ולא חשיב כמזיק א"כ לענין מה ששוה הזהב יותר מן הכסף לא הוי שומר כלל ולא הוי מזיק דאצל אדם אחר לא חשיב פושע כמזיק ודפח"ח ואני מצאתי במלחמות לרמב"ן ס"פ הכונס מבואר כדברי הלחם רב למעיין היטב ועיין קצה"ח סימן רצ"א ס"ק ד' שלא ירד לזה. ומעתה נ"ל דבר ברור דל"ד הנך לפשיעה בבעלי' דהנה שמירה בבעלי' כפי הנראה מדברי רבינו הטעם דפטור לפי ששומר לא נקרא רק כשניסק החפץ מיד בעלי' להשומר אבל כל שבעליו עמו לא יצאה מרשות הבעלי' ולא נקרא שומר ע"ז לכך פטור מחיוב דשומר ולפ"ז גם פשיעה בעלי' פטור דנהי דפושע הוי כמזיק ע"מ הרי למדנו הלחם רב דפושע לא נקרא מזיק רק לגבי שומר וכל שבבעלי' לא נקרא שומר א"כ אין פושע נקרא מזיק דאצל אדם אחר שאינו שומר לא נקרא פושע מזיק ורק לגבי שומר וכל דשמירה בבעלים אין תורת שומר עליו שוב לא נקרא פושע מזיק אבל שטעו"ק נהי דפטרה התורה מחיוב תשלומין לפי שאינן גופו ממון אבל הוא מחויב לשמור רק שאינו בתורת חיוב תשלומין וכל שהוא שומר שוב נקרא פושע מזיק וז"ב כשמש. ומעתה דברי הש"ך מבוארין דהנה שם אמרו לשמור ולא לחלק לענים ומחלק הש"ס בין עניי דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו ולשמור הוא והנה המרדכי פרק המפקיד הקשה בשם רבינו שמואל אי איתא דהקדש עניים הוי כהקדש גמור אין חילוק בין קיץ ללא קיץ וכתב כיון דקיץ הוי כמו שהפקידו עניים בעצמם והמ"ל פרק ד' ממלוה האריך להסביר חילוק זה ולפענ"ד הדבר פשוט דכל הטעם דלשמור ולא לחלק הוא משום דכל שאין לו תובעי' ל"ש שקיבל שמירה דממי קיבל שמירה ולכך כל דקיץ הוי כמו שהפקידו עניים בעצמם ולפ"ז יפה כתב הש"ך כיון דנתמעט מלשמור ולא לחלק לעניי' ואין עליו תורת שמירה שוב הוי כאינש דעלמא ופושע כמזיק אינו רק בשומר כמ"ש הלחם רב ודו"ק היטב. והנה פטור סי' ש"ו כתב השוכר פועלים לשמור לו פרה אסור לו ליקח שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו שכרו לחדש או לשנה מותר ליקח שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו, והקשה הב"ח דמהטור משמע דהאיסור הוא על הפועל והרי בש"ס מבואר דאין נותנין לו שכר שבת א"כ עיקר האיסור על המשכיר והנראה בזה דבר נחמד דהנה לכאורה קשה בהא דתנן לשמור את הזרעים דאיך מותר לשמור את הזרעים הא הרמב"ם פכ"ד משבת הלכה ח' כתב מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת ואם בא אדם ליטול מהן גוער בהן והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר מפני שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפצים שאין עתה מצויים או להשתכר ולהרוויח בהנאה שתבא לידו אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים ודפח"ח. ולפ"ז קשה הרי התוס' הקשו איך מותר לשמור זרעים הא צ"ל מן המופקר וכתבו שלא היה מוחה ליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר וממילא הם נמנעין מליקח לפ"ז כיון שעכ"פ הם מופקרים וע"י השמירה זוכה הקדש הנאה מחודשת ואיך מותר והא מחפציו הוא וא"ל דחפצי שמים הוא דז"א דגוף העומר הוא חפצי שמים אבל מה שמתחייב באחריות אם יגנוב זה אינו חפצי שמים וא"כ זוכה הנאה מחודשת ואסור משום מצוא חפצך והוא קושי' נפלאה. אמנם נראה דאם נותן לו שכר בהבלעה הרי משעה שקיבל השמירה הוא נתחייב באחריות וכל שנאבד או נגנב צריך לשלם בשביל קבלת השמירה וא"כ אינו זכי' מחודשת בשבת דזה נתחייב בשעת קבלת השמירה עם קבלת החפץ או מעות תמורת החפץ א"כ אין הנאה מחודשת בשבת ומעתה באם הוא שכיר יום שוב הוי הנאה מחודשת ואסור ולפ"ז שפיר נקט האיסור על המשכיר דהרי הפועל אינו עושה איסור דהוא נוטל שכר לשמור חפצי שמים וח"ש מותר לקבל שכר רק דהמשכיר הוא עושה איסור דלו מגיע הנאה מחודשת וכבר כתבתי בספרי יד שאול בהא דמבואר בש"ע דמותר לומר לחבירו לשמור פירותיו שבתחום חבירו וחבירו ישמור פרותיו שבתחומו והקשה דו"ז רבינו הגדול בישועות יעקב דהא שמור לי ואשמור לך הוי ש"ש ואמרתי דלפמ"ש רבינו שמירת פירות מותר לפי שאין הנאה מחודשת ולפ"ז עיקר האיסור הוא על מה שמקבל שכר על השמירה דזה הוי הנאה מחודשת ולפ"ז כשזה שומר וזה שומר אין לשום א' הנאה מחודשת ונשאר כל א' בפירותיו כמו שהיה ולפ"ז ג"כ עיקר האיסור הוא על המשכיר דזה מקבל הנאה מחודשת מה שמתחייב באחריות אבל הפועל אינו עושה איסור דחפצי שמים מותר לקבל סכר ולפ"ז זה בזרעים של עומר אבל הטור דלא מיירי בהקדש ומיירי בפרה סתם א"כ מה שזה מקבל אחריות לא מגיע להמשכיר שום הנאה מחודשת דמה לו גוף החפץ מה לו דמיהן ואדרבה יותר רוצה בגוף החפץ אבל הפועל מגיע לו הנאה מחודשת והיינו במה שיטול שכר דאינו חפצי שמים א"כ עיקר איסור