דברי שאול דרשות לא

העיר במעמד הגזברין בודאי קשה למה נשבעינן לה גזברין וכבר העירו בזה האחרונים. והנני יוסיף להקשות דא"כ מאי מקשי הש"ס על ר"י דמוקי לה כר"ש ופריך התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ומאי קושיא לוקי דילמא מיירי בש"ח וחייבין באחריות אף לאחר שנתרמה התרומה לפי שפשעו והא דנשבעין לגזברין היינו לבני העיר במעמד הגזברין כדמוכרח לפרש לשי' הרמב"ם ומיירי המשנה בס"ח אמנם נראה דהנה לכאורה צ"ב איך שייך פשיעה במאי שמסרו לש"ח והרי בהקדשות אפי' ש"ש פטור וא"כ מאי הי' מוסיף אף אם הי' נותן לש"ש אמנם ז"א דאין מעלה לש"ש על ש"ח בחיוב התשלומין רק בגוף השמירה שש"ח אינו מחויב לשמור כ"כ משא"כ ש"ש דמחויב לשמור ביותר ועיין בתוס' ב"ק די"א ע"ב דעלויי עלוי' לשמירתה ובש"מ ב"מ ל"ו עיי"ש איברא דעדיין קשה לפי מאי שכתב הריטב"א על הא דמשני בשקנו מידו והקשו התוס' ל"ל קבלת קנין הא ר"י אמר ב"מ צ"ד אפ"ת לא קנו מידו ובהאי דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפסי' ולא בעי קנין וכתב הריטב"א דבהקדש ל"ש זאת דהכל נאמנין אצל הקדש ול"ש הנאה בזה ומסתמא שמרו היטב ולפי"ז כיון דחיוב תשלומין אין כאן רק על גוף השמירה במאי שש"ש מוסר נפשו טפי מש"ח א"כ בהקדש אין נ"מ כ"כ דגם ש"ח ישמור היטב בשביל שהוא הקדש ולא ירצו להפסידו א"כ שוב אין כאן פסיעה אך נראה כיון דהש"ס מסיק דשבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהי' ב"א מזלזלים בהקדשות א''כ חז"ל חשו שמא יזלזלו בהקדשות בשמירתן ולפ"ז כיון דאינן נאמנים וחז"ל חייבו שבועה ע"ז שוב ממילא נקרא פשיעה במאי שמסרו לש"ח ולפ"ז להס"ד דלא ידע עדיין מהך דר"א שפיר גם בש"ח פטורין כל שנתרמה התרומה וממילא מיושב גם קושיתי על ר"י דר"י דלא רצה לאוקמי' כר"א שוב בני העיר פטורין אף שנתרמה התרומה ולפע"ד יש ראי' להרמב"ם מהא דכתב המהר"א ששון בתשובה סימן ע"ג במאי דפריך הש"ס מהשוכר את הפועל ומשני בשקנו מידו ולא משני משום דיזלזלו בהקדשות וכתב דבש"ש לא שייך החשש שלא יזלזלו בהקדשות דהא רוצה לקבל שכר ולא ירצה להפסיד שכרו עיי"ש ולפ"ז מבואר סברת הרמב"ם דבש"ח שפיר מיקרי פשיעה דיש לחוש שהשומר יזלזל בהקדשות ויפשע משא"כ בש"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה על סברת הרמב"ם דהוי פשיעה בשביל שמסר לש"ח והרי התוס' כתבו ב"מ דצ"ג ע"ב ד"ה א"ה דהא אמר רב בהמפקיד אפי' ש"ש שמסר לש"ח פטור משום דמסר לבן דעת אין ראי' דאפילו סבר רב תחלתו בכעין גניבה ואבדה וסופו באונס חייב אפ"ה פטור דאין לנו לומר שודאי ש"ח לא ישמור מגניבה ואבידה רק מפשיעה והו"ל תחלתו בכעין גניבה ואבידה אלא סתם בן דעה רגיל לשמור הרבה אפילו מן דברים שאינו חייב עיי"ש ולפ"ז מפורש יוצא מפי התוס' דאין זה נקרא פשיעה כלל במה שמסרו לש"ח דמ"מ בן דעת שומר יותר ממה שיתחייב אמנם נראה דזה דוקא לרב דס"ל דש"ש שמסר לש"ח פטור משום דמסר לבן דעת אבל ר"י דסובר דחייב ומטעם דאנת לא מהימן להו א"כ שוב הוי פשיעת דיכולין הגזברים לומר דהשלוחין אינם נאמנין להו וכן מבואר בש"מ בשם הרמב"ן עיי"ש ולפ"ז לכאורה קשה דבהקדש דכ"ע נאמנין עליו כמ"ש הריטב"א א"כ ל"ש לומר אנת לא מהימן להו ושוב לא הוי פשיעה במאי דמסרו לבן דעת דהא הבן דעת ישמור אף במה שלא נתחייב וטעם דאנת לא מהימן ליה ל"ש בזה והיא קושי' נפלאה וצ"ל כמ"ש לעיל דכל דתקנו שלא יזלזלו בהקדשות שוב יוכלו לומר אנת לא מהימנת לי' ובזה ממילא מיושבים דברי הרמב"ם כמ"ש לעיל ובזה יש לישב דברי הרמ"א סימן ש"א סעיף א' שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב דגרע מפשיעה ובד"מ כתב זה דלא כתשו' מהרי"ק שורש ו' שפטר בהקדשות שומר שמסר לשומר עיי"ש בש"ך מה שרצה להשותם עיי"ש ולפמ"ש ל"ק דהרא"ש מיירי בשאר ענינים שפטור בשטע"ק דשייך אנה לא מהימן לי' אבל בהקדשות ל"ש זאת דהכל נאמנין אצל הקדש וכמ"ש ודו"ק: ולכאורה רציתי לחלק דאף לרב שכתבו התוס' דלא מיקרי פשיעה כל שמסרו לבן דעת היינו דוקא שם שא"א לחייב השומר בזה דשמא השומר השני היה ג"כ שומרו כראוי יותר ממה שנתחייב אבל כאן שהבעלים נתחייבו לתת שקלים וא"כ שפיר פשעו מה שמסרו לש"ח דאטו דבר ברור הוא שזה ישמור יותר ממה שנתחייב וא"כ הו"ל ודאי חיוב וספק פרעון ושפיר נתחייבו אמנם לאחר העיון ז"א דא"כ לאחר שנתרמה התרומה כיון דתורמין על האבוד א"כ מצד החיוב של שקלים כבר אזדי ליה דהא הוי כאילו בא ליד גזבר שהרי כבר נתרמה עליו וא"כ שוב לא הוי פשיעה כלל דהא יש ספק כל שמוסרו לבן דעת שמא שמרו היטב רק שאירע שנגנב או נאבד ועדיין לא הוי פשיעה אמנם נראה דזה תלוי בחילוף הגירסות דהנה לפנינו בש"ס הגירסא תורמין על האבוד אבל הרמב"ם בפ"א משקלים ה"ט כתב כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלישכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללישכה ועל העתיד לגבות וכתב הכ"מ דרבינו ל"ג תורמין על האבוד רק שגורס על הגבוי ועל העתיד לגבות עיי"ש ואני מצאתי מקור מקומו של רבינו בירושלמי פרק ב' משקלים שם שלא גרס על האבוד ולפי"ז לשיטת הירושלמי והרמב"ם שפיר חשוב פשיעה וא"ל דכבר נפטר דתורמין על האבוד דז"א דהא כל שנאבד לא נפטר כלל אבל בש"ס דילן דפריך מתורמין על האבוד שפיר הקשו ובזה מיושב היטב מה שהקשו בתוס' למה לא פריך מגופי' דמתני' דתנן נשבעין לגזברין ולא לבני העיר ולפמ"ש א"ש דמזה ל"ק די"ל דנשבעין לבני העיר במעמד הגזברין ובאמת מיירי בש"ח וחייבין משום פשיעה אבל זיין מתורמין על האבוד שמור מקשי ודו"ק. ובחי' אמרתי בזה בישוב קושיית התוס' דהנה כבר הבאתי בחיבורי יד שאול סי' ר"נו מה שהקשה אותי אחד מן החכמי' בהא דפריך הש"ס ואי בשנתרמה תרומה קדשי' שאין חייב באחריותן כו' והקשה לפמ"ש הש"ג דמי שנתן מעות חילון לשמור ואח"כ הקדישה המעות חייב בשמירה דבחילוף הדברים לא ישתנו מענינם ולפי"ז כאן קודם שנתרמה תרומה הוי קדשים שחייב באחריותן א"כ גם לאחר שנתרמה התרומה: אמאי הא בחילוף דברי' לא ישתנו מענינם ושם הארכתי בישובו וכעת נראה דל"ק בפשיטות דשאני התם דנתחדש ענין במקרה שזה הקדישו א"כ אמרי' כיון דבעת שקיבל השמירה היה עדיין חולין ולא ידע שיקדיש המעות א"כ אף שנשתנה אח"כ לא נשתנה הענין אבל כאן הרי ידע שסופו להיות נתרם התרומה א"כ מתחילה לא קיבל השמירה רק ע"ד שיתרום התרומה ולא אח"כ וא"כ כל שנסרס התרומה שוב כלתה שמירתו ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דאנשבעין לגזברין לא הוי מצי למפרך די"ל דנשבעין לבני העיר במעמד הגזברין דהא לגבי הגזברין בודאי לא התחיל השמירה לכך פריך מתורמין על האבוד ודו"ק והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דהנה הקשתי קושי' גדולה על הירושלמי פ"ב דשקלים דאמר הפריש שקלו ואבד ר"י אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר ורשב"ל הקדש ברשות גבוה בכ''מ שהוא ולכאורה דברי ר"י ור"ל סותרין אהדדי למאי דאמרי' בש"ש דילן בחולין קל"ט דר"י אמר במקדיש תרנגולתו לב"ה ומרדה ואמר לי' ר"ל כיון שמרדה פקעה לי' קדושי' א"ל בבי' גזא דרחמנא איתא הרי דדברי ר"י ור"ל סתרי אהדדי בשלמא דר"ל אדר"ל לא קשיא די"ל הא מקמי' דשמעה מר"י רבי' הא לבתר דשמעה מר"י רבי' כדמשני שם אבל דר"י לר"י ודאי קשיא דהרי הש"ס מחלק שם דבאמר הר"ז בודאי כל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולפי"ז כל דהפריש שקלו הוי כאמר הר"ז וכל היכי דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתא ואמאי יתחייב באחריות ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה דאמרו בערוכין ד"ו סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה ויש שם ב' פירושים בתוס' או דמותר לשנותו לגמרי ולשאל עלי' או ללותו קאמר ולפ"ז שוב ל"ש בי' גזא דרחמנא הא מותר לשנותו ול"ד למקדיש תרנגולתו דשם כ"ז שהוא בעינו נתפס הקדושה ע"ז ולא מצי לשנותו על דבר אחר משא"כ בסלע דאין נ"מ בין סלע זו לסלע אחר שפיר יכול לשנותו וה"ה לשקלים ולפ"ז קשה דהרי התומים סי' קכ"ה סק"ח נסתפק אי דוקא בבא ליד גבאי קבוע הוא דאינו יכול לשאול אבל אם בא ליד אחר שאינו גבאי יכול לשאול או דילמא כל שבאה ליד אחר א"י לשאול כיון שנתנו מידו ליד אחר עיי"ש ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק ח"מ סימן כ'. ואני הארכתי בזה בחיבורי יד שאול סימן רנ"ח ס"ק ד' דאין חילוק ולפ"ז כל שבני העיר נותנין ליד שליח שוב א"י לשנות ולמה יתחייבו באחריות אפילו קודם שנתרמה התרומה והוא קושיא נפלאה. ולכאורה רציתי לומר דל"ד להך דר"י בחולין שם דבשלמא שם אינו מחויב להקדיש רק שע"י דיבורו שאמר הר"ז נתחייב א"כ כל שמרדו נפקא חיובו ואינו חייב עוד משא"כ כאן הרי השקלים מחויב ליתן וא"כ כל שלא בא ליד גבאי שוב לא נפקע חיובו ובזה יש לי לומר ולתלות בחילוף הגירסאות בתורמין על האבוד דהרמב"ם לא גריס תורמין על האבוד וכעין מ"ש למעלה אמנם באמת בגוף הקושיא שהקשיתי על ר"י כעין קושיא זו מקשה בירושלמי על ר"ל דאמר ומתני' פליגא על ר"ל נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן ופי' המפרש שם דהא בבי' גזא דרחמנא הוא ולמה יתחייב באחריות ומשני לא עוד היא משום שבועות תקנה ופי' כי היכי דנשבעין לבני העיר משום תקנה ה"נ בני העיר ישלמו שלא יזלזלו בשמירת הקדישין וישלחו אותן ע"י שליח ולפ"ז זה ג"כ משום כדי שלא יזלזלו בהקדשין ודברי הרמב"ם מבוארין בירושלמי ול"ק כל הקושיות: אמנם פש גבן לישב דאכתי קשה להרמב"ם איך יתפרש נשבעין לגזברין וקשה גזברין מאי עבידתיהו והנראה דהנה בירושלמי שם מבואר ג"כ הך דר"א ור"י רק ששם נתחלף דברי ר"א לר"י ור"י לר"א ופריך ג"כ לר"א נשבעין לגזברין גזברין מאי עבידתיהו ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו והדבר תמוה כמו שתמה המפרש מהר"א שם ואכתי למה נשבעין לבני העיר כלל הא מכיון שנתרמה התרומה אין בני העיר חייבין באחריות אמנם נראה דמזה ראי' לשי' הרמב"ם דבש"ח חייב אף בשנתרמה התרומה ומה דנשבעין לגזברין אף שאין לתם הפסד כלל נלפענ"ד דבר ברור דגם להרמב"ם דבני העיר חייבין כסמסרו לש"ח אף לאחר שנתרמה התרומה אבל מ"מ הגזברין אין יכולין להוציא מיד הבעלים רק לאחר שישבעו השלוחים דאל"כ יוכלו בכי העיר לטעון אין מסרנו לשליח ואולי השליח נתן לכם ואתם עושים קנוניא עלי ואינם יכולין להוציא מספק מיד הבעלים דאולי כבר קבלו הגזברים וע"כ צריכים שלוחים לישבע לגזברים ואז ישלמו להגזברין שנית ואף דא"י אם פרעתיך חייב כאן לאחר שנתרמה התרומה אזיל החזקת חיוב כמ"ש לעיל ולכך השלוחים נשבעים והגזברין אינם צריכין לישבע דהרי השלוחים טוענין נגנב או נאבד לכך השלוחים נשבעין ודו"ק ובזה מבואר מ"ש בירושלמי אח"כ אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם אין הקדש יוצא בלא שבועה ופי' המפרש דזה קאי אליבא דר"י ולא נודע למה סמכו לכאן ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר מה דנשבעין לגזברין הוא משום דהבעלים אינם רוצים לשלם ויוכלו לטעון שמא קנוניא אתם עושים ולפ"ז כל שקבלו לשלם ומאמינים להגזברין ולשלוחים הו"א דאינם צריכין לישבע קמ"ל דאפ"ה אין הקדש יוצא בלא שבועה. ומעתה מיושב קנסי' המפרש דשפיר נשבעין לבני העיר דבני העיר ע"י שבועתם יצטרכו לשלם להגזברי' ודו"ק