דברי שאול דרשות ל

בהשגת המושכלות וע"כ הבטיח לו יעודים הגשמי' למען יבוא לתכלית כוונת בריאת העולם אבל עיקר השכר הוא שמור לעה"ב: ובזה מבואר מה שאמרו בירושלמי ר"י עביד כסא והוי ר"ל שאיל לי' שאילתא ולא אגיב לי' א"ל מאי האי א"ל לבא בכסתא תלי' אבוד כסתא אב"ד ליבא. והיינו שהלב תלוי בהכיס וכל שלא נשקט צורכי הגוף לא יוכל להבין דעת אלקי' ולפי"ז מחויב האדם לתת חלק גם להגוף וכמ"ש במדרש רבה פ' בהר דהלל היה הולך מתלמידיו ואמרו לו תלמידיו ר' והיכן אתה הולך א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגוי ביתא א"ל כל יום אית לך אכסניא א"ל והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא בגוי גופי' עיי"ש והיינו שהלך לגמול חסד גם עם גופו כדי שיוכל לקיים נפשו וז"ש ההיא פ"הא סעדא דליבא והיינו שהלב הוא משכן השכל והפת' הוא עוזר וסומך וסעד להלב שיוכל להשיג אלהות עי"ז. ולכך אמר להם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם שהוא חשב שהם אורחים ורצה להכניסן תחת כנפי השכינה ולכך לקח פה שיסעד את הלב שע"י שיהיה להם לאכול והגוף לא יטרד יוכלו להבין במושכלות. ומה בכבד בזה דברי המדרש שם. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן. תעשה לעצמך והיינו שהם היו מלאכים ואינם גוף ולא משיגי הגוף ולכך א"צ לאכילה ושתיה אבל אברהם צריך לאכילה ושתיה כדי שיסעד את הלב: וזה דאיקרי סעודה. דהיינו סעדא דליבא וכמ"ש. ובזה נבא אל ביאור ענין הסעודה שיאתה לצדיקי' לע"ל: דהנה הרמב"ם בפרק ח' מתשובה ביאר מ"ש העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן דהיינו הדעה והשגת המושכלות שיהיה להן אז מה שלא יוכלו לדעת בגוף השפל ובהלכה ד' כתב שחכמים קראו ד"מ לטובה זו המזומנת לצדיקי' סעודה והראב"ד השיג עליו והכ"מ והל"מ הליצו בעדו שיש חילוק בין עולם התחי' לעולם הבא אחר המות אבל במדרש הנעלם ריש פ' תולדות מבואר ככל דברי רבינו דקאי על העתיד לאחר התחי' יעיי"ש. ולפע"ד הענין הוא כמ"ש שאחר שלא יכלו לדעת המושכלות כ"כ בעוד שהיה שקועים בחומר העכור בחיים חיותם ולעתיד אחר שתתפרד הנפש מעם הגוי' אז יגלו להם המושכלות באר היטב וזה ענין הסעודה שיעשה להם לע"ל. וזה לדעתי מה שדרשו חז"ל על פסוק עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והיינו שכבר נודע שהאדם אם יאכל ענבים יטעום טעם ענבים ויהנה מהענבים אמנם כח היין שיש בו לא יוכל אז לדעת כ"ז שהיין הוא בענבים רק לאחר שידרוך הענבים ויוציא ינם אז ישתה היין ויטעה טעם חדש מה שלא הבין בעת אכלו הענבים ולכך נשתנה עילוי' ומברך בפה"ג והנה כי כן גם הנפש השכלי בעודה שקיעה בחומר העכור לא תוכל להרגיש כ"כ מתיקות התורה כאשר תרגיש אח"כ בעת יוסר המסך המבדיל וז"ש מליצה יפה עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו והיינו שלא יוכלו להרגיש כ"כ בעודם תקועים בחומר ודו"ק. והנה לפ"ז מה טוב ומה נעים שיחלק האדם לכל אחת מהכחות חלקו והרב מהראנ"ח באמרי שפר באר מאמר חז"ל גיטין נ"ב הנהו בי תרי דהוי אוגרי שטן בייניהו בכל ע"ש עד דאתא ר"מ ועכבונהו תלתא שבתא עד דעביד שלמא בייניהו שזו עד"מ ששתי הכחות מריבין וכל אחד רצה להעדיף חלקו ביותר אבל ר"מ הבין שתי הכחות ועשה שלום בייניהו והיינו כמ"ש חז"ל חלקהו חציו לה' וחציו לכם ועיי"ש ודפח"ח וזה לדעתי מה שאמרו בגיטין דף ע' סעודה שהנאתך מרובה משוך ידך הימנה ובפסחים דמ"ט אמרו כל ה"ח המרבה סעודתו בכ"מ מחריב את ביתו ולא נודע מה חרי אף הגדול הזה ולפמ"ש א"ש דכבר נודע ע"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים כי חרבן הנפש בתיקון הגוף וחרבן הגוף בתיקון הנפש והיינו שכל שירבה כח התאווני על כח השכלי יתקלקל הנפש וזה שהזהירו סעודה שהנאתך מרובה משוך ידך הימנה שא"צ להגוף רק מה שהוא הכרחי לו לקיום הגוף ולא יעדיף ולכך חרה אפם על הת"ח שמרבה סעודתו כי אחר שהוא ת"ח הי' לו להבין שהתכלית הנרצה הוא רק השגת השלימות ולא יתן לתוך פיו כ"א הכרחי לקיום הגוף כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו והיינו רק לפי שביעת נפשו נפש הבהמות בלבד לא יותר. ובזה נבין מ"ש כל מי שלא אמר ברית ותורה וארץ בבהמ"ז לא יצא י"ח והיינו כי כבר נודע מ"ש המורה כי ברית המילה היא למען החליש כח התאווני והתורה בוודאי מתשת כחו של אדם והארץ עקרה נתן שיחי' חיי הסיפוק והיותר יחרימו ויגבו עתם לתורה ולעבודה כמ"ש העקידה פ' המן ובפ' עקב ולכך כל מי שלא אמר ברית תו"א ולא הבין תכלית הסעודה לא יצא י"ח. ובזה נבין מה שתיקנו ג' סעודות לשבת ולר' חדקא ד' דהנה הרמב"ם בח' פרקיו פרק א' כתב שהנפש יש לה ג' כחות וחלקיות והיינו החיוני הטבעי השכלי ולפ"ז תקנו כנגד זה הג' סעודות להורות מה כוונה בסעודת שבת ור' חדקא חשב בם הנפש שהורכב בו השלשה כחות ג"ז בפ"ע וע"ד שכתב העקידה שער מ' בשם הריטב"א במה שזה אמר כל מכה היה של ד' ואחד אמר של ה' שזה חשב הד' יסודות שנתרכבו בהמכה וזה חשוב גם הפשוט שהורכב בו כל הד' יסודות בפ"ע ומעתה נבא אל הביאור שכאשר יעשה הסעודה ויתגלה להם מושכלות גדולות ורבית יתנו לאברהם לברך ויאמר שא''י לברך אחר שנולד ממנו ישמעאל שזה מהמותרות לתכלית הנרצה לזרע בית אברהם וכן יצחק יאמר כן שיצא ממנו עשו ויעקב יאמר שנשא ב"א שעתידה תורה לאסרה עליו והיינו כמ"ש המפרשים שהתורה רמזה ואיש אל אחותה לא תקח לצרור שזה רמז עליו. והנה באמת שע"פ פשוטו הדין דין אמת אבל עוד יש בו כוונה נפלאה דלפי מ"ש ששתי הכחות התאווני והשכלי מתנגדים זה לזה וכ"א רוצה להעדיף כחו ונעשה צרה זו לזה וז"ש ואיש אל אחותה ל"ת לצרר הזהירה התורה שלא ישתמש בחלק א' יותר מכפי צרכו וא"כ אחר שיעקב נשא ב' אחיות ולקיום המין הי' די לו בא' ע"כ לא יכו לברך שעבר הגבול ומרע"ה התנצל ג"כ שלא זכה לכנס לארץ והיינו שלא הרגיש כ"כ בחיי הסיפוק כאשר ראוי להיות בא"י והנה דוד אמר לי נאה, לברך והיינו עפמ"ש מה דכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לכן שמח לבי ויגל כבודו אף בשרי ישכון לבטח דהנה כבר כתבתי דאין להרבות יותר על חלק הגוף שיוכל להחליש את הנפש אמנם אם יעשה ע"ד המבואר בש"ע או''ח סי' רל"א שכל מעשיו יהי' לש"ש והיינו שהאכילה והשתי' לא יהי' רק לתכלית הנרצה גם הנאת הגוף נחשב למצוה והנה הרז"ה בהקדמה להמאור כתב שהנפש המשכלת נקראת כבוד בכתוב והביא כמה ראיות לזה וז"ש שויתי הי לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לא ימוט לעולם ולא יתקלקל הנפש אף שהגוף יתענג וז"ש לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשר"י ישכון לבטח והיינו שהגוף והנפש שניהם גם יחד יתענגו על ה' ועל טובו והנה כבר נודע מ"ש חז"ל שהרג אל היצה"ר שאמר ולבי בקרבי והיינו שזיכך כ"כ גופו שנתכוין רק לש"ש ולכך אמר לי נאה לברך כנלפע"ד בכוונת המאמר הלז דאם שגיתי ה' הטוב יכפר. והנה בזה נבא אל הביאור דבעת שאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו והיינו שכבר נודע שג' שותפים יש באדם והיינו אביו ואמו נותנים לו חלק הגופני והקב"ה כח השכלי והיינו הנשמה נשמת אלהי ממעל ולכך כשחטאו אמר הקב"ה בניך חטאך מצד חלק החומר שנתת בו וע"ז השיב אברהם וכן יעקב ימחו על קדושת שמך היינו שחלקך הנשמה שהוא קדושה שמו של הקב"ה אינו נאה שיהי' להם חלק הגופני ויקלקלהו אבל יצחק השיב פלגי עלי ופלגי עלך שעכ"פ עשינו שותפות בזה לי החומר וביד היוצר צורה ולזה אמר ואת"ל כולה עלי היינו שהתאווני קלקל כל כח השכלי לזה אמר הא עקדת נפשי קדמך והיינו שהוא מסר גופו עבור נשמתו א"כ יהי' זה כנגד המשחיתים שהשחיתו נפשם בעבור גופם והנה בפרשת נזיר כתיב ואחר ישתה הנזיר יין וחז"ל דרשו בו דרשות ואני בארתי ע"פ מה דאמרו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ביאור הענין דהנה הרמב"ם כתב שהדרך הממוצע טוב, לאדם ללכת בכל המדות. אמנם אם יטה לאחר מן הקצוות אז מחויב להטות עצמו להקצה שכנגדו עד שיבא להממוצע ולכך מי שרואה סוטה בקלקולה דהיינו שנטתה הרבה אל קצה היותר רע מחויב להזיר עצמו מן היין ויפרוש מכל תענוגים המותרים עד שיבא להאמצעות וז"ש ואחר ישתה הנזיר יין דהיינו אחר שעבר לגבול האמצעי ישתה יין וילך בדרך הממוצע וז"ש בתעניות י"א דשנה בחטא נזיר דטמא והיינו דאם בא במחוז חפצו וכלה נזרותיו בטהרה באמת כתורה עשה שע''ז יבא להאמצעות אבל אם לא גמר בטהרה אז חטא על הנפש וציער עצמו שלא כדת וזה נקרא שנה בחטא והנה זה שאמרו צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים בהיפוך דהיינו מי שהגביר כח השכלי הרבה על כח התאווני זה שכתב לאלתר לחיים וחד' להיפוך שהרשעים שהגבירו כח התאווני עד שנתקלקל נפשם נכתבים לאלתר למיתה וזה שאמרו בתמיד מה יעשה אדם ויחי' ימית מה יעשה אדם שימית יחי' והיינו כמ"ש הרמב"ם חרבן הנפש בתיקון הגוף וכו' אבל הבינונים להם ניתן עי"ת והיינו אותן שלפעמים יטו אחר הרע ביותר אז צריכים בעי"ת שיטו עצמם לקצה האחרון עד שיגיע יוה"כ ויהי' כולו כליל לה' כי אין לו לא אכילה ולא שתי' ולא שום צוה"ג ולזה הזהירו אם אתה יכול למיכל כולי שעתא בטהרה מיטב דהיינו מי שיכול להיות כל השנה כולה מתנהג בכח השכלי זה ודאי טוב ואם לאו שאין לו כח כ"כ לעמוד על נפשו עכ"פ עי"ת יהי' כן וזה הענין רמז בתשיעי ועשירי שנזכר לבו שהוא רמז, על שני הכחות שיש בידו והתורה רצתה שגם מה שיאכל בט' יהיה לתכלית הכוונה שלא יהנה גופו רק על דבר כבוד שמו שיוכל לעבוד את ה' וכל מעשיו יהיה לש"ש ולכך יפה אמרי כל האוכל ושוהה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' גי' והיינו שאם אוכל רק לקיים מצות התורה מעלה עליו הכתיב כאילו התענה ולכך הזהירו גם הכ"ג שיהי' פרוש ונבדל כל שבעה שיתבודד ויבין דרכי עבודתו מה שיעבוד ביוה"כ יום הנבחר הרחמן הוא יזכנו להיות מהפרושים והנבדלים לעבוד את ה' כל ימי עולם: דרשה הראשונה בעת שנתקבל לאבד"ק לבוב דרוש לשבת שקלים תרי"ז לפ"ק בסוגיא דבני העיר ששלחו את שקליהן ב"מ כ"ח דברי הרמב"ם פ"ג משקלים הח"ט דבש"ש מחלק בין קידם שנתרמה, התרומה לאחר שנתרמה התרומה אבל בש"ח סותם דאפי' לאחר שנתרמה התרומה שוקלין בני העיר שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש"ח וכן ביאר בפי' המשנה דשקלים שם בהדיא ותמה הכ"מ דא"כ כי ס"ד דמתני' בש"ח אמאי לא אקשו דא"כ למה משנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכתב שרבינו סובר דלמאי דמוקים לה בש"ח יתפרש דכי קתני בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי עיי"ש והוא תמוה דא"כ איך יתפרש לפי הס"ד ונשבעין לגזברין דגזברין מאי עבידתיהו ואף אם נדחק דנשבעין לבני העיר במעמד הגזברין מה שבאמת ג"כ לא ניחא דכל שבני העיר משלמים מה לגזברין להם ויבואר אח"כ ברצות ה' מ"מ להס"ד דלא ידע מזה דנשבעין לבני