דברי שאול דרשות כז

מאחר שאלו עבר לדרך הורצה נמי שלא בא בטומאה ופי' הק"ע דבעי הק"צ שנטמא הדם מה שיהא מותר הבשר לאכול ולפי"ז אם נימא דכל שנטמא הדם אין הבשר נאכל א"כ ל"ש תי' התוס' דהמ"ל דטומאה היתרה בציבור הא כל שיש שיריים לאכילה מודה ר"נ דדחוי' בציבור והנראה בזה דהנה באמת דברי התוס' סותרים דבזבחים דט"ז ע"ב ד"ה אבל כתבו כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה ואינו מרצה אלא באימורי' אבל הקרבן אינו נאכל ומשמע מזה דה"ה כשנטמא הדם אין לאכול הבשר דהרי אנינות דפסול הוא כמו טומאת דם ואימורי' וביומא ז' ד''ה דם כתבו דלמ"ד היתר הוא נהי דלאכילה לי"ל היתר הנ"מ היכי דאיכא שיריים הכא דבשר לא איטמי הנ"ל למישרי אפי' באכילה הרי דכתבו להיפוך אמנם דבאמת אין סתירה דהרי התוס' ביומא ביארו בהדיא דזה תלוי אי טומאה היתרה או דחוי' ולמ"ד דחיי' יש להחמיר בבשר אפי' שהיא טהור ולפי"ז בזבחים שם דקאי על מימרא דרבא והרי רבא ס"ל טומאה דחוי' כמ"ש התוס' יומא ו' ד''ה אמר בתירוצא קמא עיי"ש ולכך אין הבשר נאכל וכן מצאתי בטה"ק בזבחים שם שביאר כן ונהניתי ולפי"ז במנחות שם שפיר כתבו התוס' למ"ד טומאה הותרה בציבור הותרה הבשר אף שהדם נטמא איברא דגוף תי' התוס' הוא תמוה כמו שהרגישו בעצמם דלשון הורצה משמע ע"י ציץ והנראה בזה דהנה בהא דאמרי ביבמות צ' מדאורייתא הציץ מרצה ואמרי רבנן לא הורצה והקשו התוס' דבפסחים ד"פ ובמנחות דכ"ה רמי להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילה חד אמר טומאה בין בשוגג ובין במזיד זרקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא ול"ל משני דחדא מתני' איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן והוא תימה רבתי ולפע"ד נראה דהנה גוף קושי' הש"ס צ"ב דנהי דמדאורייתא מרצה הא כל דאמרי רבנן לא הורצה הרי יכולין לאל גזרתם והוי כאילו לא הזה כלל והרי כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וגם באיסור דרבנן הוא כן וא"כ ה"ה בזה והוי כאלו לא הזה כלל אמנם הדבר נכון דלס"ד לא הוי ידע הש"ס דשוא"ת שאני א"כ שפיר מקשי הש"ס איך יכלו רבנן לעקור ד"ת הא אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת וא"כ א"א לומר דהוי כאילו כה הזה ושפיר מקשי הש"ס ולפי"ז לפי מאי דמסיק הש"ס דשוא"ת שאני ממילא גם מדאורייתא לא מהני וכל שיש כח ביר חז"ל לעקור ר"ת בשוא"ת שוב הוי כלא הזה כלל וגם מדאורייתא לא מרצה ולפי"ז לפי המסקנא א"א לתרץ דמתני איירי מדאורייתא דהא אחר דאמרי רבנן לא הורצה שוב גם מדאורייתא לא מרצה ועיי' בתוס' ד''ה שניתנה וביותר יש להמתיק הדברים דהרי בהא דמשני הש"ס מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו הקשו בתוס' פסחים י"ט ד''ה יכול דהא שם אמרי דכל דבשר אינו נאכל לא מתכפרי בעלים אמנם הדבר נכון דאם נימא דגם בעלים לא נתכפרו שוב לא הי' יכולין חז"ל לעקור ד"ת לפי הס"ד א''כ שוב הי' מותר גם הבשר באכילה ובודאי הי' בעלים מתכפרים ולפי"ז לפי מאי דמסיק דבשיא"ת שאני א"כ מה דאמרי דלא יאכלו הבשר זה יש כח בידם בשוא"ת ממילא כל דאין הבשר נאכל אין הבעלים מתכפרין א"כ גם מדאורייתא לא מועיל וכבר השריש המ"ל בפ"ב מהל' נערה דבכה"ג דהתורה כתבו סתם אף איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא וז"ב והנה בהא דאמרי מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' בציבור הקשו בתוס' ד"ה מכלל דמהיכן הוכיח ר"ש דאפי' כשאינו ע"מ דמרצה דילמא לעולם אינו ע"מ א"ג ויוה"כ היינו טעמא כיון דא"א להיות ע"מ לרצויי' דחיא טומאה כיון דק"צ הוא דאתיא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלה ודחי' טומאה וראיתי לש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא בהקדמתו שעשה פלילות עם דברי התוס' ואמר שהוא נגד גמ' ערוכה בפסחים ע"ז דכ"ע טומאה דחוי' ובעי ציץ לרצויי' הרי דתנאי מתדבק הוא דא"א לטומאה שתדח' אם לא בריצוי ציץ וא"כ הלך שם בדרך למרחוק במה שהתוס' נתקשו מ"ש טומאת גברי מטומאת בשר וכתב הוא דתלוי בהך דפליגי אי נפיק מבמועדו או מאיש נדחה ואין ציבור נדחין ובזה פליגי גם התנאי והאמוראים אי טומאה נדחה או הותרה דאם ילפינן מבמועדי הותרה ואי מאיש נדחה הוי רק דיחוי ולפ''ז למאן דיליף במועדו אין כאן זכר לא לטומאה דגברי ולא לטומאת בשר ולמאן דיליף מאיש נדחה לא נאמר אלא בטומאה דגברי עיי"ש שבנה בנין הורדוס ואני אומר מלבד גמגומים רבים שיש לי בכל הבנין שם אבל גוף בנינו למאן דסובר הותרה היא מבמועדו ודחוי' הוא מאיש נדחה והנה בש"ס מבואר הסתירה דבדף ע"ז שם סובב הולך למאי דילפי' מבמועדו יעיי"ש א"כ הי' ראוי להיות הותרה והש"ס אמר שם דלכ''ע טומאה דחוי' וכן מ"ש דלמ"ד מאיש נדחה בודאי טומאה דחוי' וברש"י מבואר להיפוך ביומא ה' בד"ה הותרה ובד''ו ד"ה כל מבואר דיליף מאיש נדחה ולפע"ד נראה ענין חדש דהנה כבר הבאתי דברי הירושלמי דבעי בטומאת הדם היכי עבודא והירושלמי פשיט שם אחר האיבעי' מהא דאמר ר' אושעי' ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקרבין ולא עון המקריבין הפרש בין קרבין ליחיד לקרבין דציבור הקרבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק עבר וזרק הורצה המקריבין ליחיד בין שיש לו ובין שאין לו לא הורצה הקרבין לציבור אם יש אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק לכתחלה המקריבין לציבור בין שיש לו ובין שאין לו אם עבר וזרק הורצה ולא נודע מה פשיט לה להך איבעי' והנה בק"ע מפרש דמה דאמרו שאינו נושא עון המקריבין היינו ביחיד אבל בציבור נושא ומישב בזה קושי' התוס' מנחות כ"ה אמנם לא נודע הסברא מה חילוק יש בין ציבור ליחיד בזה ולפע"ד נראה דהנה בגליון הרי"ף בהגהת ד"ת פרק י"ד דשבת נסתפק אם אומרים לו לאדם חטא כדי שיציל את הציבור משום דהרי בזה אמרי' דר"א שחרר עבדו אע"ג דאיכא עשה לעולם בהם תעבודו אלמא דמצוה דרבים שאני ואפשר דש"ה שגם הוא זוכה בהמצוה של רבים אבל שיעבור היחיד כדי שיזכה הציבור והוא לא יזכה עמהם לא. עיי"ש ובמ"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט ועיי' בשבת ד''ד בתוס' ד''ה וכי דמשמע כצד הראשון של הספק ועיין בתוס' גיטין דמ"א ד"ה כופין ולפי"ז נלפע"ד כיון דהכהנים המקריבים הם נושאים את עון הציבור א"כ בכה"ג אף שהציץ אינו נושא מין המקריבים כיון שנושאים את עון הציבור מותר לומר להם חטא כדו שיזכה חברך ועכ"פ אם עבר וזרק הורצה ומבואר טעם הירושלמי ובזה נלפע"ד גוף הענין טומאה הותרה בציבור הוא ג"כ מכח זה דכיון שכל הציבור צריכין לזכות באותו קרבן א"כ כל מי שעושה העבירה הוא עושה בשביל הרבים שיזכו בזה ולכך הותרה ובזה מבואר הא דמורה ר"ל היכי דאיכא שיריים לאכילה משום דשאני הקרבה שמזכה כל הרבים אבל האכילה אינו מזכה כל הרבים ויש לי אריכת דברים בזה אלא שלא הובא עדיין בכור הבחינה. ובזה מבואר מה דפשיט הירושלמי משים דכבר הבאתי מ"ש התו' ביומא לחלק דאם טומאה הותרה בציבור מותר אף הבשר לאכילה ולפי"ז זה הוא דפשיט מהך דונשא אהרן וכו' דכשם דאמרי' התם דעון המקריבין בציבור מותר כדי לזכות הציבור מכ"ש דמותר לאכול הבשר אף שנטמא הדם: אמנם כ"ז לשי' הירושלמי אבל באמת בש"ש דילן מבואר דעין המקדישים לא הותר אף בציבור דהנה במ"ש התוס' פסחים ע"ז מ"ש טומאת גברי דדחוי' היא בציבור אף שאין הציץ מרצה בטומאת הגוף ובטומאת בשר צריך ריצוי הציץ ראיתי בס' אחד שכתב דדברי התוס' תמוהים שהרי בד''פ פי' רש"י לכך נטמא בעלים טומאת הגוף בעת אין הציץ מרצה משום דבשאר זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחי' א"כ מבואר דדוקא ביחיד דהתורה דחייה מקרבן פסח א"א להציץ לרצויי אבל ציבור דטומאה דחוי' היא עכ"פ בודאי הציץ מרצה וכתב שמצא כן ברמב"ם בפ"ד מביאת מקדש שכתב בהדיא דאם היה הטומאה בציבור הציץ מרצה עליו ושמח בזה. ואני אומר ששמח על לא דבר דאמת היא שכן היא שיטת הרמב"ם ועיין בל"מ פ"א מפסולי המוקדשין הלכה ל"ד אבל רש"י כתב להדיא להיפוך ביומא ד"ז ד"ה בין דציבור נדחת טומאת הגוף ולא ע"י ציץ. והתוס' ג"כ כתבו במנחות ט"ו כשיטה זו וכבר הרגיש בזה השעה"מ שיש בזה מחלוקת בין רש"י ותוס' והרמב"ם אמנם באמת בגוף הדבר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה דנתקשו התוס' מאי חילוק יש בין טומאת גברי לטומאת בשר התוס' בעצמם במנחות דט"ו ד''ה והכא ביארו בהדיא דלכך אין הציץ מרצה בטומאת הגוף משום דאמרו מנחות כ"ה עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישים והדר אמרי' פסחים ע"ז דלמ"ד טומאה דחוי' בעי ציץ לרצויי' היינו בטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ הנה מבואר ש"ס דילן סבר דעון המקדישים אינו מרצה אפי' בק"צ ובירושלמי משמע דעון הציבור מרצה והרמב"ם פסק כירושלמי ועכ"פ מה שהפליא בעל כס"ד על התוס' לק"מ דבאמת טומאת בשר כל שדחוי' ודאי בעי ציץ לרצויי אבל כ"ז דאפשר שיהי' הציץ עליו אבל ביוה"כ דא"א לציץ שיהי' טומאה דחוי אפי' בלא ציץ מידי דהוי אטומאת הגוף דנדחה אף שאין הציץ מרצה א"כ שפיר הקשו התוס' דילמא ה"ט כיון דאפשר להיות הציץ דחיא טומאה דומיא דטומאת גברי דלא מרצה הציץ ודחיא טומאה: ומ"ש רש"י בר"פ הוא לענין דיהי' חייב לעשות פסח שני אף דאכילה לא מעכבא ועיין בתוס' שם ד"ה לזרוק. והנה התוס' תירצו לקושייתם דה"ק ר"ש כה"ג בייה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש לו להביא אחרת אין אומרים לו להביא אחרת תחתי' ואם נימא דאם אין מ"מ א''מ לימא להביא אחרת החתי' כיון דטומא' דחוי' לק''ל דהרי אמרו בגיטין דנ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעי' אלא לאו משום דמהימן והיינו משום דהוא בידו וקשה לפי"ז מאי מקשה לימא להביא אחרת תחתיה כיון דג"ז היה לפני ולפנים לא היה עליו הציץ שהוא בגדי זהב א"כ מנ''ל דמהימן דבידי לא הוי דאין בידו לטמאות א"ע שם וגם יתחייב מיתה ועיין רשב"א גיטין שם וא"ל כמ"ש הפ"י שם לפרש הוכחת הש''ס דאי נימא דבאמת לא מהימן א"כ יתקלקל העבודה דהקהל לא יביאו קרבן אחרת ודילמא באמת פגול עי"ש דז"ח דכאן באמת הטומאה דחוי' רק דאומרים לו להביא אחרת החתיה ואם לא נאמין לו באמת לא יהי' קילקול כלל דהא טומאה דחוי' והוא קושי' נפלאה אמנם נראה דהנה הראב"ן כתב סם דקושי' הש"ס אין מפרו של כה"ג כיון דהפר מביא משלו בודאי נאמן והקושי' היא משעיר וכבר הארכתי בזה שנים רבות ולפ"ז י"ל דכאן קושי' ר"ש הוא לענין הפר והפר שפיר נאמן כיון דשלו הוא. אמנם עדיין קשה דהרי רבי יהודא משני הכח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור והביא השעה"מ בשם הת''י שלא נדפסו דהא פר שלו מדיתיר הוא והי' לפני לפנים ולא היי משמש בציץ וכתבו דבעבודות התלויות בשעיר שהי' משל ציבור הי' תלויות בפר וא"כ הואיל והותרה בשעיר הותרה נמי בפר עיי"ש ולפי"ז כיון דעל הפר אינו שייך הותרה רק בשביל השעיר וכיון דעל השעיר אינו נאמן ממילא אינו נדחה הפר דהפר היא של יחיד אמנם נראה דהמעיין ביומא כ' ימצא דר"ש סובר דפר הוי של ציבור עיי"ש בתוס' ד''ה והתני' ובד"ה ונ"מ ולפ"ז שפיר פריך ר"ש מ''ט ולפי''ז מיושב היטב דברי הרמב"ם דלדיד' דפר היא של יחיד א"כ אין ויקום לקושי' הש"ס כלל ובאמת יהי' נאמן ושפיר פסק דאם אינו ע"מ א"מ. וכה"ג ביוה"כ שאני דעכ"פ טומאה דחוי וכקושי' התוס' ובגוף קושי' התוס' הנ"ל דלימא ר"ש כה"ג ביוה"כ עכ"פ טומאה דחוי' ולפע"ד ע"פ דברי התוס' ישנים שהבאתי דהפר נתלה בשעיר ומיגו