דברי שאול דרשות כה

במה מדבר עיי"ש שהאריך והנה דבריו דחוקים וגם לא נדע למה לו מעשה קין להורות על שכר ועונש הא באדה"ר היה מבואר שכר ועונש שכשחטא סלקו מג"ע ונתגרש לו ממנה אמנם נראה דבאמת פשוטי המקראות אינו מבואר בחטא אדם רק שאכל מעץ הדעת ולזה היה מקום למדה"ר שיכפר עליו ואף שחז"ל הוסיפו שהיה מין אבל עכ"פ כפי הנראה זה לא היה עיקר חטאו והיה רק סניף שבאמת לא עע"ז בפו"מ רק שנטה לזה כמ"ש המהרש"א בח"א בסנהדרין שם והיה נוטה למינות דור אנוש ובזה כראה מה שדקדק העיקרים דלמה מאלה תולדות השמים עד סוף החטא של אדם כ' ה' הויה ואלקים ואח"כ במעשה דקין כ' שם הוי' לבד והיינו שאדה"ר עיקר חטאו היה בעץ הדעת רק חטא לגבי מקום והיה מקום לבעל הרחמים לרחם עליו לכך כתיב ב' השמות הויה ואלקים שהוא רחמים ודין אבל קין אדרבה העדה"ר היה מעורר עליו את הדין ביותר לכך נכתב בשם הויה א"כ עיקר השכר ועונש לא נתבאר רק במעשה קין ובזה מבואר מה שכ' זה ס' תולדות אדם דהיינו שהתורה ביארה בעצמה למה יגדל העונש בין האדם לחבירו יותר מבין האדם למקום לזה ביאר שיש שנים בו שמלבד שהוא חוטא לאדם הוא חוטא גם למקום בזה שהרי האדם נעשה בצלם אלקים והוא מבזה כביכול דמותו יתברך וז"ש זה ס' תולדות אדם שעיקר הס' הוא בשביל תולדות אדם ולזה נתן טעם שביום ברא ה' את האדם בדמות אלהים עשה אתו ואח"כ זכר ונקבה בראם וא"כ כשחוטא לאדם חוטא נגד דמותו יתברך וז"ש במד"ר אמר ר"ט אם עשית כן דע לעי אתה מבזה בדמות אלהים עשה אתו ולכך יפה אמר בן עזאי זה ספר תולדות אדם כולל יותר: עתה נבאר מדרש שהביא בעל הקדמות הע"י והנה מ"ש בן זומא אומר מצינו פסוק עולה יותר והוא שמע ישראל הדבר מבואר בפשיטות וכבר אמרו חז"ל במכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה וביאור הענין עפמ"ש בעקידה בשער סדום שהאריך שם אמר שמצינו שגם בגבעה היה כמעט כל עונות כמו בסדום ל"ל נענשו כמו אנשי סדום וע"ז כ' שלזה כיון שלמה עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו והיינו כי כל איש אשר השכל שבקרבו על תלו אף שאחזו בולמוס התאוות מ"מ נקל לחתנחם ממעשיו הרעים ולרפא אמנם איש אשר אין מעצר לרוחו והיינו שהשכל נפסד ונתקלקל מאתו ונטוי לדעת כוזבות זה כעיר חומה פרוצה לכך אנשי סדום כי עשו להם משפטים וחוקים לא טובים והשכל נבאש ונסרח חכמתם וחשבו כי זה דין אמת לא היה להם מקום מפלט שישובו ויתנחמו על רעתם אבל אנשי גבעה בולמוס התאוה אחזתם אבל עוד מקום להם להתנחם עיי"ש שהאריך וזה לדעתי מה שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה והיינו דאף שיחטאו מכל אשר יעשה האדם לחטוא כל עוד שאמונתו בקרבו ולא לבו הלך אחר דעות כוזבות זה יש להם מקום להתנחם לכך שמע ישראל שהוא אמונת אלקים הוא כלל גדול ואף אם יחטאו חלילה יש תקוה כי בן אדם הוא ויתנחם ומה שבן ננס אמר פסוק ואהבת לרעך כמוך כבר בארתי ונשאר עוד לבאר מה שאמר בן פזי פסוק זה כולל יותר ואת הכבש אחד תעשה בבוקר והנראה בזה דהנה כבר אמרו חז"ל מעולם לא לן אדם בירושלים וחטאו בידו בבוקר נקרב תמיד של שחרית לכפר על עונות של לילה ובערב נקרב תמיד של בין הערבים לכפר על עונות היום וביאור הענין ע"פ מ"ש הגאון ביע"ר באחד מדרושיו במ"ש מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע והקשה מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי' לי' וביאר דהנה באמת אם אדם חוטא ועושה תיכף תשובה אז יוכל העון בקל להמחק וכמ"ש סירכא דבת יומא לא שמיה סירכא שלא נתהוה כ"כ אמנם אם אינו עושה תשובה תיכף אזי יגדל העון כעבות עגלה חטאה ולכך שמח דוד שבא נתן הנביא אליו להוכיח תיכף כשבא על בת שבע עיי"ש ואני המתקתי הדברים בד"א דהנה כ' רבינו בחיי פ' תולדות בפסוק ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה ואמר שזה מורה על פחיתותו שמכר בכורה יקרה במחיר קל שבאמת בעת אכילתו יש לו התנצלות שבולמוס הרעבון גבר עליו עד שהוכרח למכור הבכורה אבל לאחר שאכל וקם והלך ולא כאב לבו מזה ניכר שבזה את הבכורה ולפ"ז אם האדם חוטא ושב תיכף יש לו התנצלות כי האדם באשר הוא אדם עליו לחטא ולבו אנסו אבל אם לאחר עשית עבירה אינו שב ומתנחם זה לאות כי נשרש בדעות כוזביות וז"ש ע"ה כ"ז שמזקינים דעתן מטפשת עליהן והיינו אחר שהזקינו ברשעתן ולא שמים על לבם להכיר דרכן מזה מורה שדעתן מטפשת עליהן בדעות כוזביות ומעתה לכך צוה השי"ת את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים למען יתכפרו תיכף ולא ילין לבוקר חטאם וישיבו ויתנחמו מרשעתן והכהנים היה מתודין עליו ובזה נראה מה שהאריך העקידה פ' צו אחרי כי בעונותינו חרב בית המקדש א"כ חלילה כל מצות הקרבנות פעולה ריקנית אבל באמת תכלית הקרבנות בשביל שישיבו מחטאתם ולכך תפלות כנגד תמידין תקנו והתפלות אם מלבות באות מכפר ג"כ כמו הקרבן ונמצא שנשאר גם לדורות והנה כבר דרשו חז"ל בשבועות וכן תעשו לדורות א"כ זה שקם ר' פלוני על רגליו ואמר יפה דרש בן פזי את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו והיינו שאף לדורות נמצא תבנית המשכן והקרבנות חיים וקיימים לעולם ומעתה נסובה למאמר הפונה קדים והנה מה שדרש ראב"ע מקרא דכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו דעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה אח חבירו פשוט דיצא לו מהא דכבר כ' שבעבירות שבין אדם לחבירו יש ג"כ עבירות שבין אדם למקום שאם גוזל את האדם עובר על לא תגזול ועושה חטא לחבירו והפר"ח או"ח סימן תרע"ז הביא בשם מהר"ש גרמוזין שאף החלק שבין אדם למקום אינו נמחל לו כ"ז שלא שב לב"א וז"ש מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ולפני הוא קדימה זמניות כמ"ש הט"ז סי' תקפ"ה על פסוק בחצוצרות ובקול שופר הריעו וכו' אמנם מה שגדל כ"כ עונש ולא מועיל תשובה בחטא שבין אדם לחבירו עד שירצה אותו אף שבין אדם למקום מועיל תשובה בלבו כאן אף. שישיב בכל לבו כל עוד שגזלתו בידו לא מהני לי' תשובה ז"פ מב' טמעים האחת כמו שלא מועיל תשובה למה שחטא במיתות ב"ד וכמש"כ הנו"ב סי' ל"ה דמי יוכל לידע אם עשה תשובה ומתחרט באמת וכל העונשין יתבטלו וזה אומר שעשה תשובה וה"ה בין אדם לחבירו יוכל להתנצל ב' בשלמא אם חטא למקום כביכול לא פגע בכבוד ה' כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו וא"כ אחר שהחטא הוא רק לאדם עצמו כמ"ש שחת לו לכך מועיל תשובה אבל אם חטא לאדם מה זה ירויח בתשובתו שלזה חסר ממון וזה שנסמך דר"ע לכאן אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרי' ומי מטהר אתכם נתן טעם דלכך לא מועיל תשובה לבין אדם לחבירו כי לגבי המקום לא פעל כלל וז"ש לפני מי חתם מטהרי' וגם מי מטהר אתכם הקב"ה הוא יודע מחשבה שבלב משא"כ האדם והביא ע"ז ב' מקראות שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורי' וטהרתם היינו אתם צריכי' לטהר אבל כסא כבוד ה' נקי ומקוה ישראל הוא וראיה שהקב"ה מטהר את ישראל והוא יורע המחשבה שבלב המקום יטהר אותנו מכל חטאתינו וינקה אותנו מכל אשמותינו ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: דרוש לשבת תשובה תרט"ז סוגיא דטומאה דחוי' בציבור ביומא ד"ז אמרי' תנאי הוא דתני' ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע"מ מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודא אומר עודהו ע"מ מרצה אין עודהו ע"מ אינו מרצה אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו ע"מ ומרצה אמר לו רב יהודא הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה לו בציבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' בציבור ע"כ והרמב"ם פרק ד' מביאת מקדש הלכה ח' פסק כר"י דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא ע"מ שנאמר והי' על מצחו תמיד לרצון לפני ה' ולפי"ז ע"כ שטומאה היתרה בציבור והרי בהלכה ט"ו שם כתב שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורו עומדת לדחוי' עתה מפני הדחק וא"כ הדברים סותרים וכבר נתקשה בזה הכ"מ בשם מהר"י קורקוס ונדחק וטרם יהי' כל שיח בבאר מה דאמרו שם בד''ח עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישיהו מטומאת מת אמר רב תחליפא וכו' משמי' דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור רבינא אמר אפ"ת ט"מ דחוי' בציבור ט"מ ל"ש טומאת ביתו שכיחא וזה שנים רבות שהקשה אותי א' מהחכמים דלתי' רבא דטה"מ הותרה בציבור א"כ יקשה לשי' התוס' בזבחים דכ"ב בד"ה א"ה שכתבו כי נמי אמרי' מתיך הו"ל לאוקמי' מתני' בזב ומצורע לפי שטומאה יוצאת מגופו אבל טמא מת ושרץ לא דמרצה ביחיד בדיעבד הואיל ומרצה בציבור לכתחלה ושרץ מק"ו וביאור שטתם דס"ל דגם על טומאת שרץ טומאה הותרה בציבור להקרבה דלא כשי' הרמב"ם פרק ד' מביאת מקדש שדוקא טו"מ היא דרחוי' בציבור אבל הטמאין בטומאה אחרת לא נדחה כמבואר בהלכה ט' שם והם חילקו בין טומאה יוצאת מגופו לאין טומאה יוצאת מגופו ולפי זה בועל נדה דאין הטומאה יוצאת עליו מגופו א"כ ל"ל יהי' כטומאת שרץ וכיון שהותרה בציבור למה נצטרך להפרישו מטומאת ביתו והוא קושי' חמורה ולכאורה רציתי לומר דבועל נדה הוי טומאת בעל קרי והוי טומאה יוצא מגופו אבל ז"א דאכתי למה צריך פרישת שבעה דבעל קרי א"צ פרישת שבעה ודמי לטומאת שרץ כמבואר בסוגי' כאן ואף דהר"ש פרק א' דכלים משנה ה' נסתפק בזה אי בועל נדה כטומאה היוצאת מגופו דמי או לא עיי"ש שכתב ב' תירוצים אבל בתוס' בסוגיין ד"ו ע"ב ד"ה סיפא וביותר ביאור הוא בתוס' מ"ק דט"ו ד"ה ובעלו מבואר בהדיא דאינו טומאה יוצא' מגופו ועיין במ"ל פ"ג מביאת מקדש ה"ג וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' למה נצטרך להפרישו מביתו והנראה בזה דהנה גוף דברי התוס' צ"ב דמנ"ל לחלק כן ואף דמצינו בפסחים ס"ז דטומאה היוצא' מגופו חמור אבל מ"מ כאן הא כתיב טמא לנפש דוקא אמנם נראה דמקור חילוקם הוא מהא דאמרו בבכורות דל"ג ב"ש ס"ל בכור אין מאכילין אותו לכדות וב"ה ס"ל מאכילין אותו לכדות ומחלקו בין תם לבעל מום דבעל מום הטמא והטהור יאכלו לב"ש הנ"מ היכי דאין טומאה יצא' עליו מגופו אבל היכי דטומאה יוצא' עליו מגופו לא דאשכחן דפליג רחמנא לבין טומאה יצאה עליו מגופו לשאין יוצאה עליו מגופו דתנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו המכו זבין ומצורעין זבות ונדות ויולדות וב"ה ס"ל התם הוא דגלי רחמנא טמא לנפש אבל הכא טמא סתמא כתיב ל"ש הנה מבואר דב"ש רצו לחלק בין טומאה יוצא' עליו מגופו לאין טומאה יוצא מגופו רק דב"ה דחו משום דבפסח שאני דטמא לנפש כתיב ולפי"ז להס"ד דזבחים שם דגם בטמא שרץ טומא' הותרה בציבור א"כ חזינן דטמא לנפש לאו דוקא וגם טמא שרץ ציבור עושין בטומאה א"כ א"א לומר כב"ה דהא חזינ' דטמא לנפש ג"כ לאו דוקא ממילא מסתבר לחלק בין טומאה שא"י מגופו לטומאה הי"מ כמו לענין אכילה דפסח דאף שהטומאה נדחה בציבור אסורין לזבין וזבות לאכול וה"ה להקרבה אבל לפי המסקנא דטמא לנפש דוקא ולא טמא שרץ א"כ ממילא אין לחלק בין טומאה הי"מ לא"י מגופו דהרי טמא לנפש דוקא וממילא גם בועל נדה אף שא"י מגופו שוה לטומאת שרץ ושפיר מפרישין מטומאת ביתו ודברי התוס' הם רק להס"ד שם ובזה מיושב קושי' הל"מ פ"ז מקרבן פסח הלכה א' שהקשה על הרמב"ם שפסק