דברי שאול דרשות כא

בשבת שזה אמר תיתי לי דקיימת מצות תפילין וזה אמר דקיים מצות ציצית והיינו דכל א' נזהר בזה המצוה יותר מחבירו וכמ"ש המהרש"א והנה גם בצבא המלך וחילותיו נפרדות ושונות הם במעלתם זה יאמץ לבו בגבורים וזה מבין יותר בתכסוסי המלחמה אף שאינו גבור כ"כ וכדומה שררות חלוקות וזה ענין השגחה פרטיות שיש לכל צדיק בפ"ע וזה שסיים וכולן נסקרין בסקירה אחת והיינו שאף שהם מושגחים בפרטיות מ"מ הם נסקרין בסקירה אחת דהיינו בכלליות ג"כ וזה שאמר היוצר יחד לבם ומבין וכו' והיינו שרואה לבב כ"א וא' בעצמו ומבין אל כל מעשיהם בכללות והנה עוד לאלקי מלין בענין חיילות של ב"ד עפ"י מ"ש לפרש מה שאמר דוד שמח את נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא ובארתי עפ"י מה דאמר עקביא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאנה אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. והנה אם אמנם עצתו טובה מאד להכניע יצרו ולהשפיל גאות לבב האדם בכ"ז יפול לבב האדם פן חלילה יתייאש עצמו מעבוד את ה' כי במה נחשב הוא ולפעמים צריך האדם שיהיה לבבו נשא ורם וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' וע"כ בקש דוד שמח את נפש עבדך היינו לפי שראה דוד בעצמו שהוא נכנע והי' תמיד עוונותיו לנגדו ע"כ ביקש שישמח ה' את לבבו וז"ש כי אליך ה' נפשי אשא היינו שהנשיאות הנפש הוא צריך לעבודת הבורא יתברך והנה כי כן א"כ לא ידע האדם מה לעשות אם יכניע לבו א"כ לא יהי' לו נשיאת הלב למצות ואם יהי' לבבו רם ישכח ה' עושהו ואת כל גמוליו שגמל לו אמנם לפענ"ד העצה היעוצה שיחשוב האדם שהוא איש חיל יוצא לצבא ללמוד משמרת עבודת המלך והנה אף כי בעצמותו הוא קטן פחות הערך מ"מ מצד שיבחר לעבודת המלך צריך להתחזק להיות לאיש וגם האדם צריך שיחשוב שהוא בעצמותו היא טיפה סרוחה ומ"מ אחרי אשר נברא לעבוד את אלהים חיים צריך להתחזק ולעמוד על נפשו וזה מ"ש עקביא שיסתכל בשפלותו כי הוא דל והילך מ"מ יחשוב שעובד עבודת המלך וצריך לתת דין וחשבון לפני המלך ובזה ימצא בנפשו עוז לעשות חיל. ומעתה יבואר כל המשלים האלו והנה מה שאמר כבני אמרנא כוונתו למ"ש בעשרה מאמרות פ"א ח"ב מחוקר הדין שהוא בלשון יוני בני יום אחד כאלו נולדו היום והכוונה שכשם שהכבשים בני יום א' חלשים ותשושי כח כן יזכור אדם שבא מטפה סרוחה והוא שפל ונבזה ומעלת בית חורין הוא כמ"ש רש"י שעמק עמוק משני צדי הדרך ואין ב' יכולין לילך וכוונתו למ"ש לאן אתה הולך וכבר כתב בחינות עולם העולם ים זועף והזמן גשר רעוע ראשו אחוז בחבלי ההעדר רוחב הגשר אמת איש וגם אפסו המסגרות והיא מכיון ע"ז שאמרו אין שנים יכולין לילך שהעמק עמוק משני צדי הדרך וישוב לבית עולמו כאשר היה וז"ש כחילות של בית דוד הוא מורה שיתן אל לבו שהוא כאיש הצבא העומד על פקודת בית המלך ויחשוב בלבבו שצריך לתת דין וחשבון לפני המלך והנה כבר כתבתי לעיל שהתוס' כתבו מה דקרו הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים הוא לחיי עוה"ב וביאור הענין לפע"ד עפ"י מה דאמרו במס' תמיד מה יעשה אנוש ויחי' א"ל ימות עצמו ומה יעשה אנוש וימות יחי' את עצמו וביאור הדברים נראה עפ"י מה דאמרו במדרש רבה ריב"ז פתח כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים וכו' אמר רב ביבי ככהמיות הללו שהם מצפין למים עיין בי"מ שגרס כך וכן הוא גירסת הילקוט ומלשון כמה קא דרש והוא תמוה ולפע"ד נראה עפ"י מה שאמרתי לפרש מה דאמרו ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עציו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא די לצדיקים מה שמתוקן להם בעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעה"ז והוא תימה מי סאני לצדיקי דאכלי תרי עלמא וכי צרות עין יש ח"ו אמנם ביאור הענין דבאמת מה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה אינו בשביל תענוגי הבלי עה"ז ובאמת נפשם בחלה בזה וכבר כ' הרמב"ם בהקדמתו לזרעים דחרבן הגוף הוא תיקון הנפש ולא תמצא חכם באמת שרודף אחרי תענוגי הגוף ועי' בשבת קמ"ז שר"א בן ערך נמשך אחרי חמרא דפרוגותא נמשך לבו ושכח תלמודא ובזה פי' מה שאמרו אפשר דוד חטא וה' אמר הלכה כמותו בכל מקום והוא תמו' וכי בשביל שהלכה כמותו לא יוכל לחטוא. אבל באמת הכוונה אם חלילה היה חוטא כפשטת הכתוב ושגה בתאוות עה"ז בתאוות המשגל האסור אשר אין לך יותר בחרבן הנפש בתיקון הגוף כזה איך היה אפשר שיהיה חכם כ"כ עד שיקבע הלכה כמותו ועכ"פ בקשת הצדיקים בעוה"ז אינו רק שעיקר בקשתם הוא שחושבין שמקצרים בעבודת השם וחושבין שאלו היה להם מנוחה ושלוה הי' מוסיפין בעבודת השם ולכך גם יעקב ביקש לישב בשלוה אמנם באמת הקב"ה בוחן לבבות ויודע שאף בעניו ומרודו לא יגרעו מעבודתם דבר א"כ באמת זה שכר גדול יותר שאף בעבדותם לא עזבו את ה' וזה שהתנצל הקב"ה על מה שמנה בקשת יעקב לישב בשלוה ואמר שהוא מפני שלא די לצדיקים מה שלא תיקן להם לעה"ב והיינו כי יחשבו שלא עבדו את ה' כראוי וע"ד שאמר ר' אבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לכך מבקשין לישב בשלוה בעוה"ז אבל אני יודע כוונתם וע"כ אני מונע להם כדי שיראו בשכרן. ועכ"פ נתבאר שחרבן הנפש בתיקון הגוף וע"כ צריך האדם לשום אל לבו שלא יתגאל בפת בגי הזמן ומחמודותיו ולא יהנה מעה"ז כ"א מה שצריך להחזיק גופו ובזה פי' מה שאמרו במנחות י"א הקמוצין היא אחת מעבודת הקשים שבמקדש שזה רמז שכשם שכל המנחה היה חולין ורק הקומץ היה קודש והיה צריך שלא יוסיף ולא יגרע דבר וכ"ש צריך האדם לקמוץ מתאוות עה"ז ולא יוסיף וגם אסור לגרע מהצורך לבריאת הגוף כמו שדדשו במדרש על גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו אכזרי וזה שאמרו קומץ כדקמצי אינשי והיינו לפי הצורך לחיות האנשים והנה אמרו בברכות ד"מ כמהין ופטריות רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא ופירש"י מלחלוחית הארץ הם גדלין על העצים אבל מינק לא ינקי וזה לפע"ד כוונת המדרש שדוד ע"ה ביקש שיזכה להיות בעיר הקודש בירושלים ואמר שלא מפני תאוות הגוף הוא מתאוה לירושלים וע"ז אמר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים והיינו כשם שבארץ ציה ועיף אינם בשביל תענוגי הגוף רק שנמצא בשביל תשוקת הנפש לאלהים וע"ז אמר כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך והיינו שבמעמד ומצב כזה. אני רוצה להיות בירושלים וזה שבעי חז"ל ודרשו ככמתיות הללו והיינו שהכמהיות אינם רק מירבא רבא אבל לא מינק ינקו מארעא כך אני רוצה להיות בקידש לא להנות הנאת הגוף רק בשביל לראות עוזך וכבודך ובזה מובן מה שדרשו רבנן שם כשם שנפשי צמאה לך כן רמ"ח אברים צמאים לך והיינו כשם שהנפש הוא בודאי צמאה לתענוגי רוחנים כן גם רמ"ח איברים אינם צמאים רק לך וז"ש מה יעשה האדם ויחי' ימית עצמו שחרבן הנפש בתיקון הגוף לכך צריך להמית עצמו ומעתה זה שאמרו שצדיקים נכתבין לאלתר לחיים והיינו לחיי עה"ב שאין כוונתם רק לחיות בעה"ז כדי שיזכו לחיי עה"ב והרשעים להיפוך ובינונים תלוין ועומדין זכו נכתבין לחיים כן יזכנו ה' להיות נכתבין ונחתמין בספרן של צדיקים אמן. דרוש לשבת תשובה שנת תרט"ו בשו"ת שאגת ארי' סי' ע"א הסתפק אם הבערה אסור ביום הכיפורי' מה"ת למ"ד הבערה ללאו יצאת ומקור הספק דהרי בפסחי' ד"ה אמרי רע"א א"צ הרי אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' ש"מ הבערה לחלק יצאת ופירשו התוס' בשם ריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלי' ולפ"ז יקשה בהא דאמרי בשבת דקי"ד ת"ר ע"ש בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ וכו' רע"א לימד על ח"ש שקרבין ביו"ט וכו' כשת"ל לדברי ר"י נדרי' ונדבות קרבין ביו"ט וכי איצטרך קרא ליוה"כ לדברי ר"ע נדונ"ד אין קרבין ביו"ט וכי איצטרך קרא למישרי ביו"ט ולשיטת הריב"א קשה דילמא לעולם כ"ע סבירא דנדונ"ד אין קריבין ביו"ט וה"ט משום דשחיטה אב מלאכה אבל הקטרת חלבי' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינו רק לאו כדאמרי' ביבמות דל"ג אי בהקטרה הא אמר ר"י ללאו יוצאת וא"כ ביו"ט ליכא איסור לכך א"ק ליוה"כ וע"כ דגם ביוה"כ למ"ד ללאו יוצאת אינו איסור הבערה והטעם דדוקא שבת דהוא מיתת ב"ד אסרה תורה הבערה ולא ביוה"כ דהוא בכרת זה ת"ד. וכן הקשה הא דאמרי ביומא דמ"ו אמר ר"א משום בר קפרא אומר הי' ר"מ איברי עולה שנתותרו עושה מערכה בפ"ע וסודרם ואפי' בשבת ופריך הש"ס ואפי' בשבת תנינא והיום חמש ופירש רש"י והרי יוה"כ כשבת וקתני דעושה להם מערכה ביוה"כ ומאי קושיא דלמא שאני יוה"כ דהבערה מותר למ"ד ללאו יצאת משא"כ שבת וע"כ דגם ביוה"כ אסור הבערה עיי"ש שהאריך עוד. אבל זה עיקר קושיותיו והנה לכאורה נראה דאין מכ"ז קושיא דתרי רש"י בביצה דכ"ז ע"ב כתב גבי חלה שנטמאת דלכך אין שורפין קדשי' ביו"ט משום דגזה"כ שאין קדשי' טמאים מתבערי' ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ואפי' ע"י אכילת בהמה אסור עיי"ש ולפ"ז נראה לע"ד ברור דע"כ לא אמרינן דלמ"ד הבערה ללאו יוצאת ביו"ט וביוה"כ אינו אסור הבערה רק הבערת רשות אבל קרבנות דהתורה אחשבי' לשריפתן וצותה להעלותן ע"ג מזבח ולשורפן בודאי חשיב מלאכה גמורה והדברי' ק"ו ומה אכילת בהמה שבודאי אין בו שום שם מלאכה עלי' אפ"ה כל שהתורה אמרה באש תשרף נחשב גם אכילת בהמה למלאכה מכ"ש הבערה דעכ"פ ללאו יוצאת לא כ"ש שתהא נחשבת למלאכה גמורה בקרבנות ובכ"ד שהתורה אחשבי' לשריפתן א"כ ל"ק קושי' הש"א איברא לפ"ז יקשה בהא דאמרי ביבמות דל"ג אי בהקטרה והא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת ומאי קושיא דילמא שאני לי' לר"י בין הבערת רשות ובין הבערת מצוה דרחמנא אחשבי' לשריפתן אמנם אחר העיון ז"א דע"כ ל"ש לומר דרחמנא אחשבי' לשריפתן רח במה שיעשה ע"י כהן וכהלכתו שצותה התורה אבל שם דמיירי בזר ששימש בשבת וזר לא אחשבי' התורה שיקריב ע"ג מזבח א"כ אינו רק הבערה סתמיות ואינו רק לאו בעלמא ושפיר הקשה הש"ס וז"ב: ובזה נפתח לי שערי בינה במה שהקשה הגאון מוהר"ר בעריש בהגאון בעל פ"י בקונטרס לאיסור כולל על מאי דמשני הש"ס שם בשחיטת פר של כה"ג ובזר פסולה ואפי' כהן הדיוט נמי זר אצלו והקשה דלמה הדר לאוקמי' בשחיטת של פר לוקמי' בהקטרה וא"ל דהקטרה ללאו יצאת דהרי התוס' בד"ה אמר הקשו אטו מי לא מנה לאוי גרידא והרי זר שאכל מליקה ליכא אלא לאו וכתבו דבקל על חמור לא חייל באיסור כולל לר"י ואי הבערה ללאו יצאת לא מצי ליחול עלי' איסור זרות עיי"ש ולפ"ז כיון דמוקי בכהן הדיוט רק שזר אצלו א"כ עד שחיטת פר של כה"ג כשר בכהן הדיוט כמו איברי' ופדרים שנתותרו וכדומה א"כ איסור זרות חל על איסור הבערה שקודם ומסיים שצריך נגר ובר נגר דליפרקינה וכבר ישבתי זאת באמרות טהורות הנדפס ולפמ"ש א"ש דבאמת הבערה בקרבנות הי' ראוי להיות מלאכה גמורה והתורה אחשבי' רק ע"י שהוא זר אינו רק בלאו ולפ"ז כ"ז שאינו זר ה"ה במיתה ושוב לא מצי לחול איסור זרות על איסור מיתה בידי אדם דחמור לכך מוקי בשחיטה עכ"פ ל''ק קושי' הש"א מאלו המקומות