דברי שאול דרשות טו

וכותב בתוך הזמן הגט ולפ"ז אי נימא דמועיל א"כ יוכל לגרשה קודם שיקדשנה שאם יקדשנה אח"כ ע"ת ולא תמות חברתה תתגרש למפרע אמנם ז"א דהרי הרשב"א חזר בו וכתב דא"א לכתוב לה גט בתוך ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר קידושין וע' מל"מ פ"ו מגירושין הלכה ג' שהאריך בזה וא"כ מכ"ש כאן שאי אפשר לגרשה קודם שקדשה ומה גם דהגירושין הם ע"ת אם לא תמות חברתה ולא יחולו הקידושין ולא שייך ענין גירושין בצד הספק הזה אמנם אחר העיון י"ל דהרי כל טעמא דהרשב"א הוא דהוה כאומר לאשה לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט ולפ"ז הרי אמרו ביבמות דף כ"ב האומר לארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה דהוי גט מטעם דבת גירושין הוא וכן קיי"ל ולפ"ז הא כבר כתבתי דדוקא לישא ב' נשים הוא דאסר וכמו שדייק הרמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה ופ"ה מכלי מקדש דאינו נושא משמע הא לקדש ב' נשים אינו עובר עדיין וכבר כתבתי טעמו בזה עכ"פ כיון שיכול לקדשה ואינו עובר ולש"ס דילן דאינו נקראת ביתו עד דכנס לה א"כ יוכל לגרשה קודם שיכנסה ע"ת שאם יכנסה ולא תמות חברתה תהי' מגורשת למפרע וא"כ שוב לא יעבור על אשה א' ולא שתים ושפיר משכחת לה שיכנסנה ומה דאמרו דהדר מגרש לה לאו דוקא רק דמגרש לה קודם שיכנסנה וז"ב ומיושב קושית זקני הגאון מהר"ל ז"ל ומעתה מיושב היטב דברי הירושלמי דלשיטת הירושלמי דבקידושין לבד נקראת ביתו א"כ שוב אינו יכול לעשות ע"ת האמור בש"ס דילן דהרי שיב יעבור על אשה א' ולא שתים דכיון דנקראת ביתו בקידושין לבד ממילא מיגו דחשיב לה ביתו הוה לה ג"כ בכלל אשה אחת ולא שתים א"כ א"א לגרש לא לאחר הקידושין ומכ"ש קודם הקידושין לכך מוכח מהירושלמי לומר דמקדש ביוה"כ עצמו וע"כ אין שבות במקדש כיון דא"א בענין אחר ולפ"ז מיושב היטב קושית הש"א הנ"ל דבש"ס דילן דס"ל דהי' קדושין וכניסה ובקידושין לבד לא מקרי ביתו וא"כ יכול לגרש ע"ת שוב א"א שיקדש ביוה"כ דהוה כקונה קנין בשבת ואף דאין שבות במקדש הא כל דיכול לעשות באופן שלא יצטרך לדחות שבות אסור לעשות שבות במקדש ודוק היטב כי הוא חריף אך אכתי לא הועלנו ליישב קושית הש"א הראשונה דיקדשנה שיחול למפרע ושם לא שייך קונה קנין דהרי כתבתי בתשובה בשנה דאשתקד שחל ערב פסח בשבת וצריך לעשות השטר מכירה בערב שבת ונשאלתי יש שהי' רוצין שעד הגעת זמן איסור חמץ ישתמשו ביי"ש שלהם ואמרתי שיוכלו לעשות שטר שלא יחול זמן המכירה עד השבת בבוקר ואף דגמר הקנין הוא בשבת לא חשיב כקונה קנין בשבת כיון דחל למפרע ומה בכך דגמר הקנין הוא בשבת וכן הראיתי שבספר לוית חן בפרשת יתרו כתב דמי שמוכר דבר לחבירו על זמן שלשים יום ע"ת ונשלם התנאי בשבת שאין בזה משום קונה קנין בשבת ע"ש שמביא ראי' לזה ואף שראיתו חלושה אבל הדין דין אמת וא"כ ה"ה כאן כיון דהקדושין חלין למפרע מאי אכפת לן והדרה קושית הש"א לדוכתא והנה כבר כתבתי דהש"א תירץ שיש חילוק בין קים ועשה לשב וא"ת ומלבד דגוף הסברא אינו מסתברא דמה חילוק יש בין קים ועשה לשב וא"ת ומה שכתב ראי' מדברי הרמב"ן ור"ן פ"ג דגיטין גבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה שכתבו דכי קיי"ל כסתם מתניתן דתנן הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא אליבא דר' יוסף הוא דקיי"ל הכי דאמר התם דע"מ שלא ימחה הוא והבין הש"א דע"מ שלא ימחה הוה שב וא"ת ומ"מ שירצה הוה קום יעשה ובאמת המעיין שם יראה דאין הכונה כן רק לפמ"ש הרמב"ן שם לחלק בין מתנה בדבר אחד למתנה על ב' דברים והקשה דמתנה על מנת שירצה אבא דהוה מתנה על דבר אחד ואפילו הכי אין ברירה וכתב כיין שהוא דבר המסור ללב אפילו במתנה על דבר אחר אין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה והיינו מטעם דאיך שייך על רצון שהוברר למפרע דהא באמת למפרע עדיין לא רצה ולפ"ז שפיר מחלקים בין ע"מ שירצה לבין ע"מ שימחה דשלא ימחה שייך לומר שפיר שהוברר שלא מחה למפרע אבל בעלמא כל שאינו בדבר המסור ללב ומתנה על דבר אחר לא שייך ענין ברירה לשיטת הרמב"ן ובלאו הכי דברי הש"א תמוהין דהרי בתחלת הסוגיא רצה הש"ס לומר ע"מ שתמותו ובירושלמי אמרו בהדיא דמקדשין לו אשה אחרת ע"ת שמא יארע דבר באשתו וגם לפע"ד כל ענין ברירה לא שייך בזה דהרי רש"י בגיטין דף כ"ה גבי הא דמחלק בין תולה בד"ע בין תולה בד"א וביאר רש"י דבתולה בד"ע מדאתנה גילה בדעתו שהי' פוסח על שתי הסעיפים וליכא למימר הוברר הדבר דמעיקרא דעתו להאי אבל זה שתלה בד"א גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע"ש ולפ"ז אף למ"ד תולה בד"א ג"כ אין ברירה היינו מדחזינן דאתנה עכ"פ לא סמך דעתו שיהי' כן דאל"כ למה לו התנאי וא"כ זה שייך בעלמא אבל כאן דאינו עושה המעשה הקדושין בשביל שרוצה לקדש רק שצריך לקדש שכפרת כל ישראל תלוי עליו ושמא תמות אשתו והתנאי הוא ג"כ מוכח בדבר שאל"כ תעדר הכפרה דשמא יהי' לו ב' בתי' ולהרמב"ם אסור לישא ב' נשים א"כ במקום שמוכרח על המעשה ועל התנאי ל"ש בזה ענין ברירה דבודאי גמר בדעתו שיהי' כן דאל"כ לשוא קדש והתנה וע' במהריב"ל הובא במל"מ פ"א ממכירה דאם נשבע שיקנה בכסף לבד דודאי קנה דהרי ע"כ גמר בדעתו לקנות שלא יעבור על השבועה מכ"ש כאן דודאי הכהן גדול רצה שיכפר בעדו ובעד כל קהל ישראל פשיטא דגמר בדעתו ולא שייך ברירה וכשתדקדק בעניני ברירה תמצא שבכה"ג שהתנאי וגם גוף המעשה מוכח ולא רצה כלל במעשה בבחירתו לא שייך ברירה וא"כ קושית הש"א שבה לאיתנה לתנאו הראשון אמנם בגוף קושית הש"א לא ידעתי קושיא כלל דהרי משנה מפורשת קדושין ס"ב האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעלך לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה גימל מקודשת ומטעם דהוי ליה דבר שלב"ל כיון דאינה עכשיו בת קדושין לשיטת הרמב"ם דאשה א' ולא ב' אינו יכול לכנוס ע"ת דהוי דבר שלב"ל ובאמת אני תמה להיפך הלא הירושלמי דאמר שמקדש ע"ת איך שייך תנאי ולשיטת הירושלמי גם בקדושין לבד קרייה ב' ושוב אסור משום אשה א' ולא ב' אמנם נראה דהנה בירושלמי קדושין פ"ג בע"מ שיחלוץ יבמך אמר ר' יוסי בר בין מתניתא אחר שיחלוץ לך יבמך אבל אם אמר לאחר שימות יבמך ה"ז מקודשת ודברי הירושלמי צריכים ביאור דהרי לאחר שימות בעלך אינה מקודשת והפני משה נדחק ואני אמרתי בזה ימים רבים לפמ"ש המל"מ בפ"ד מקדושין הלכה ז' דקטן שקידש לאחר שתגדיל אי מקרי דשלב"ל אי נימא דוקא מחוסר מעשה מקרי דבר שלב"ל אבל מחוסר זמן לא מקרי דשלב"ל והניח בספק ולפ"ז י"ל דהירושלמי ס"ל לחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ולכך בלאחר שיחלוץ דמחוסר מעשה הוה דבר שלב"ל אבל לאחר שימות אינו רק מחוסר זמן וכל דקדושין תופסין ביבמה כדאמרו לה בירושלמי שפיר יכול לקדשה אבל לאחר שימות בעלך דקדושין אין תופסין לא חל אפילו במחוסר זמן וכעת מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' כ"ד בסופו שביאר כן ולפ"ז הירושלמי לשיטתו דכל שקדושין תופסין לא מקרי דבר שלב"ל במחוסר זמן שפיר יכול לקדש ע"ת אבל לדידן דקיי"ל דאין חילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה וכמ"ש בשו"ת מהרי"ק סי' פ''ט וכמ"ש בשער המלך פ"י כ"ב ממכירה הלכה ט' והשיג על המל"מ ודברי מהרי"ק הנ"ל וכן הבינו הוי זוגי דרבנן בנו"ב שם דברי המהרי"ק כן ובחנם דחה בנו"ב דבריהם שם וא"כ אין מקום להתנות כן ול"ק קושית הש"א אבל בגט שפיר התנו בתנאי ולא מקרי דשלב"ל דמלבד דבידו לגרשה תיכף ולא שייך דשלב"ל אף גם דגט אינו רק סילוק רשות וסילוק מועיל אף בדשלב"ל כמבואר בחו"מ סי' ר"ט סק"ד ובזה יש לי הרהורי דברים בדברי המרדכי פ"ק דמציעא סי' רמ"ז לענין תנאי בדבר שלב"ל ומביא ראי' לענין גט ולפמ"ש אין כאן ראי' ודוק ולפי דרכו יותר הוי לי' להביא ראי' ממקדש לאחר שלשים יום וצע"ג: ועתה אתחיל דברי מוסר ותוכחות חיים סדר וילך שקראנו היום כתוב לאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוה בקרבו מצאיני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה חל אלהים אחרים והרמב"ן הקשה כי אחרי ששבו והתודו למה יסתור פניו מהם וע"ש שנדחק שאינה תשובה גמורה רק חרטה ולא ידעתי הלא עיקר התשובה הוא חרטה והנראה בזה עפ"י מה דאמרו במדרש רבה פ' ויגש על פסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם שבאמת לא הי' יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו הדא הוא דכתוב ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא יוסף קטנם של שינוים הי' ולא הי' יכולין לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד כפי מה שהוא על אחת כמה וכמה להבין הדברים מה ענין דין ומה ענין תוכחה נבאר מ"ש ירמיה ק"ב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלוקיך ולא פחדתי אליך נאום ד' צבאות ובמשלי אמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה וביאור הענין כי בילדים החוטאים נגד אבותיהם יש הבדל בינותם שהסכל בעברו על מצות אביו אינו מתיירא מפני גוף העבירה שעבר על מצית אביו אבל מתיירא שלא יענשו אמנם המשכיל זה עיקר עצבונו מפני חמת אביו שבוש יבוש מאביו שמספיק לו כל צרכיו והוא עובר על מצותיו וזה יכאב לו יותר מכל העונשין וז"ש תחת גערה במבין ירצה שיתפעל יותר מהגערה מהכות כסיל מאה והנה כמו כן בממרים נגד הבורא יתברך יבדלו ג"כ כזה שהמשכיל עיקר חרדתו במה שהמרה הבורא יתברך אשר המציאו מאין ליש וגדלו ונהלו על כל טוב כאמור הלא הוא אביך הוא עשך ויכוננך וז"ש ירמיה תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך והיינו שתצטער על גוף החטא ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלוקיך ולא פחדתי אליך היינו שלא התפעל מחמת העונש רק על גוף החטא וזה כוונת דוד קל"ח ד' אל בקצפך תוכיחנו ובחמתך תיסרני כי חציך נתתי בי ותנחת עלי ידיך אין מתום בבשרי מפני זעמך ואין שלום בעצמי מפני חטאתי אומר שמה שיחרד לבו לא בשביל שחצי שדי עמדו ומיוסר ביסורים שזה לא עשה כ"כ רושם בלבבו והעיקר מה שנתפעל הוא שרואה שעונותיו גדלו עד שהקב"ה ברוב רחמיו קצף עליו וז"ש אל בקצפך תוכיחני שהרי לאחר שחציך נחתו בי וקבלתי העונשין בכ"ז אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכמאמר ירמיה ל"א כי אחרי שובי נחמתי וכו' בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי ירצה שאף לאחר ששב ונתייסר בייסורים הוא בוש במה שזוכר שחטא נגד ד' וז"ש משה רבינו כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ד' עליכם להשמיד אתכם והיינו שאף שכבר הקב"ה מחל על החטא בכ"ז יגורתי מפני מה שגרמתם לכם שהקב"ה יקצוף עליכם וכמה גדלה הבושת אם רואין שאב הרחמן יקצוף על בנו עד להשחית וז"ש דוד שם כי אמרתי פן ישמחו לי במוט רגלי עלי יגדילו כי אני לצלע נכון ומכאובי לנגדי תמיד כי עוני אגיד