דברי שאול דרשות יג

דברי שאול בכח תבונתו והנה כי כן זה ההבדל שבין חכם לנביא לפי שלפי ערכם הרם והנשגבה הנה עוד נשאר טמון הכח השכלי שבם לאחוז בסנסני המושכלות עד לרוב אמנם הנביא לאשר יוכל להשיג המושכלות ע"י הנבואה א"כ איפוא לא יעצור כח לעלות על הר המושכלות ולהוריד שכלו במעמקי העיון אבל החכם שאין לו מקום לדעת כ"א עפ"י שכלו הוא יטריח לפוצץ המושכלות ברוח בינתו וא"כ איפוא גדול מעלת החכם מהנביא שזה הוציא מכח אל הפועל ובנביא נשאר רוח השכל בקרבו והכה קהלת בהיותו חכם גדול כעדות הכתוב ויחכם מכל אדם על כן עמד על כל דבר חכמה מלבו ודעתו לכל דבר אשר היה יכול למצוא בכח חכמתו אבל בפרה אדומה שענין חוקה הוא ואין מבוא לשכל אנושי לעמוד על טעמו ביקש קהלת שיהי' לו כח הנבואה וזה שדרש אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני זה פרה אדומה שבזה מששתי את כל כלי שכלי ולא מצאתי און: והנה גם בענין התחכמות ותחבולות האדם נגד יצרו אין ביד כח אנושי לעמוד נגדו כי אם בעזר הבורא יתעלה אמנם לא בן חורין הוא להיבטל ממנו וכו' אשר ימצא לעשות בכחו יעשה והקב"ה לא יסייעו עד כי לא יוכל למצוא עוד כח ועוז נגד יצרו הקשה אז הקב"ה מסייעו כאמרם הבא לטהר מסייעין לו וכאשר ראיתי בספר ת"א מר"ז מוילנא בשם הגאון התנא האלקי מהר"א מוילנא זלה"ה שאמר בהא דאמרו בקדושין דף למד יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר ד' לא יעזבנו ודקדק הגאון ז"ל כיון דעיקר חידושו של המאמר לפרש דצופה הרשע לצדיק קאי על היצה"ר של האדם לאיזה צורך הוא מסיים ואלמלא אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו דהא זה פשטת המקרא אלקים לא יעזבנו בידו וע"כ אמר דהכוונה היא שכ"ז שיש יכולת ביד האדם להתגבר נגד יצרו הקב"ה מניחו ביד טבעו וכחו אך אם הקב"ה משער שאין יכולת בכח האנושי עוד ללחום עם יצרו ועד שאם לא יסייעו אז היצר יתגבר עליו אז הקב"ה מסייעו וזהו שאמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואין הקב"ה עוזרו רק כשבא בגדר עד שאלמלא עוזרו אינו יכול לו אז הקב"ה נותן לו כח ואון להתגבר נגד היצר ודפח"ח ובזה פרשתי מ"ש דוד המע"ה אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני (תהילים ע"א) ופירש"י לעת זקנה בשנזדקנתי ביה"ר והוא סתום גם אינו מובן מה ענינו לכלות כחי ולפמ"ש הגאון א"ש דהנה התגבורת נגד היצה"ר נמשל לימי הנעורים שהאדם בכחו אבל אם לא יוכל לעמוד נגדו נמשל לימי הזקנה שאפסו כחותי' וזה שביקש דוד ע"ה אל תשליכיני לעת זקנה והיינו שאם כבר השתמשתי בכל כחותי נגד היצה"ר ולא אוכל לעמוד נגדו והיינו כשנזדקנתי ביצר ככלות כחי אז אל תעזבני והנה נתבאר מכל זה כי הקב"ה חפץ שהאדם בעצמו יוציא מכח אל הפועל כל אשר ביכלתו ואח"כ הקב"ה עוזרו וזה לפע"ד ענין אמונת הגלגול שהאריכו המקובלים בזה וגם רבים מחכמי האומות פיטיגריס וסיעתו שהאמינו בזה והיינו שנפש האדם כאשר התרשל בחיים חיותו להשיג במושכלות כל אשר הי' בכחה אז מוכרח להתגלגל שנית עדי יבוא לפועל כל אשר ימצא בכוחו נעלם ויש לי אריכות בזה אך לאשר כתב הרלב"ח בתשובתו שאין לדרוש בה ברבים לפי ערך יקרת האמונה הלז יעו"ש ע"כ דברי מעטים ונשיב להאמר לצדיקים נדמה להם כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה והיינו שהצדיק אשר נלחם בחזקת היד נגד יצרו הקשה הוא יודע ומכיר כמה גדול כח היצר עד שנצחו אבל הרשעים שנתפתו תיכף ליצרם הרע והם לא שערו מרכבות היצר וחיילותיו ולכך נדמה להם כחוט השערה ובזה נראה לפענ"ד להבין המאמר צדיקים יצה"ט שופטן והיינו שבאמת אף שקודם שנזכה לימות המשיח כח היצר גדול מאוד וד' למשפט שמו לנסיון ומבחן בכ"ז השרידים אשר ד' קורא בם המה עתקו וגם גברו חיל להכניע כחו עד כי באו לגדר שאין להם נטי' אל הרע וז"ש צדיקים יצ"ט שופטן והיינו שאין להם תאוה לרע וז"ש שנאמר ולבי חלל בקרבי וכדרשת חז"ל שהתפאר דוד ע"ה שהרג ליצה"ר והיינו כמ"ש שביטל כל כחו עד שלא הי' לו שום נטי' להרע ולעומת זה הרשעים הם להיפך של"מ שלא ביטולו כח היצה"ר אלא אף לא החלו ללחום נגדו ונתפתו להיצר וז"ש רשעים יצה"ר שופט' שנאמר נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיניו והיינו שאף על הנסיון לא יכלו לעמוד והיצר תקף עליהם והסיתם וגם יכול להם ובינונים זה וזה שופטן והיינו שעושים כל אשר ביכולתם להנצל מיצרם ומה שאין בכחם ללחום ד' עוזרם וז"ש כי יעמוד לימון אביון להושיע משופטי נפשו והיינו שהקב"ה עוזר למו ככלות כחם וכמ"ש וזה לדעתי ענין העקידה ומ"ש הקב"ה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממנו וכולם הקשו איך שייך עתה ידעתי בהקב"ה לא נתחדש ידיעה גם מ"ש ויקרא שם המקום ההוא ד' יראה שאין לו ביאור ועיין אונקלוס ורש"י אך נראה דהנה במדרש תנחומא פ' פנחס מבואר שאברהם לאחר שא"ל הקב"ה אל תשלך ידך אל הנער אמר איני זז מכאן עד שתשבע לי שלא תנסני עוד שאלמלא לא יכולתי לעמוד בנסיון הייתי אובד כל הנסיונות וביאור הענין הוא דהנה אברהם עשה כל אשר ביכלתו והלך שלשת ימים לשחוט את בנו יחידו אשר ניתן לו למאה שנים ואף שהי' לו לטעון אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו לעולה בכ"ז בתום לבבו הלך בשמחת לבב לעקוד את בנו ולהעלהו על המזבח במחשבתו הטהור' אך לשחוט אותו בפועל לא עצר עוד כח כי אין ביכולת בשר האנושי לעשות כזאת ולזה הי' צריך עזר אלוקי והנה אם הקב"ה הי' חפץ באמת במעשה הזביחה בפועל הי' לו עזר מצדו לא כן לאשר לא רצה רק לנסותו כל אשר ביכלתו ונמצא אחרי כי הוציא אברהם מכח אל הפועל על כל אשר הי' יכול שוב אין חפץ שהקב"ה יעזור לו וז"ש אל תשלח ידך אל הנער וכו' והיינו שעתה ידעתי גם כי לא שחטתו בפועל וממש גם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממנו והיינו שמצדך לא יבצר ואתה עשית כל מה שבכחך והנה אברהם ע"ה לאשר הבין כי השחיטה בפועל הי' קשה עליו מאוד והי' צריך עזר אלוקי ירא לנפשו אולי לא השלים כל אשר בכחו וז"ש ד' ירא' היינו שד' הבוחן כליות ולב יבחין לבבי כי לא כחדתי כל אשר בכחי ולזה בקש אברהם שלא יכסהו עוד כי חשש אולי לא השלים כל אשר הי' בלבבו וכחו וע"כ חזר לו הדיבור שנית שלא יצטער אותו צדיק ואמר בי נשבעתי נאום ד' והיינו שרק לד' לבד נגלו כל תעלומות ועיין תוס' בשבת דף י"ב שגם להמלאכים נעלם מחשבות שבלב ולכך אמר בי נשבעתי נאום ד' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וכו' כי ברך אברכך למען השקט רעיוני לבבו כי עשה כל אשר ביכלת לב אנושי לעשות והבן כי הוא ענין נפלא והנה כי כן בזה יודע איפוא ההבדל שבין תשובה מיראה לתשובה מאהב' שתשובה מיראה אינו מבטל כח יצר הרע בלבו עוד נשאר נטי' בלב לעשות רע רק ששב מפני חרון אף ד' אבל השב מאהב' זה מפני שהתגבר על יצרו הרע ונזדכך כ"כ עד שנתהפך כחומר חותם וכל מחשבתו היא אך לדבק נפשו בד' ולבטל כח היצר עד שכמעט לא יחמוד אל הרע וכאשר נזכה לעתיד ברצות ד' בביטול כח היצר לגמרי והנה לפ"ז מה נכבד דרשות חו"ל שזדונות נעשו לו כזכיות והיינו שמה שיעשה הטוב ולא יעשה הרע לא יהי' מכח בחירה וחפץ רק כאשר יהי' לעתיד כמ"ש הרמב"ן על דרשת חז"ל והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה דהיינו שיתבטל החובה ויהי' בגדר אמת ושקר כמ"ש העקידה בשער עשירי וז"ש שזדונות נעשית לו כזכיות כשם שהזכיות לא יהי' לו בהם חפץ ורצון רק כי כן יהי' בטבעו כמו כן הרע לא יהי' לו נטי' לעשות רק שבטבעו לא יחמוד ויכסוף לרע ונפשו בחלה בהם וזה שלמד מקרא דכתיב ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחי' והיינו שיעשה מצד טבעו כמו שנפש החיונית מואס בעפר ופחמין לא יפול בזה שום בחירה כי כן הוסד בטבעו האנושי כמו כן יהי' ענין הרע והטוב בטבע ועתה כבא לבאר המד' איכה הנ"ל שישראל מבקשים שהתשובה שלך היא והיינו שהם מבקשים שהקב"ה ימול לבבם וכאשר הבטיחנו והקב"ה משיב התשובה שלכם היא כמ"ש שובו אלי ואשובה אליכם והיינו שכ"ז שהעולם עומד והתורה לנו למורש' מחויבים אנחנו לעשות כל אשר ביכלתנו לעמוד נגד היצר בכלות כחות האנושיות אז הקב"ה ממרום ישלח עזרנו מקודש וע"ז חזרו כנ"י לאמר התשובה שלך שנאמר שובנו אלוקי ישענו והיינו שנזכה שאתה תטהר רעיונינו ותמול את לבבינו ובזה ביארתי מ"ש (ואתחנן ואו) ויצוינו ד' לעשות כו' לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלוקינו כאשר צונו והוא הדבר אשר דיבר הרמב"ן ז"ל כי עתה כיום הזה אשר ניתן לנו התורה הקדושה ניתן כח הבחירה כי אם לא כן ל"ש שכר ועונש וז"ש ויצונו ד' לעשות כו' ליראה את ד' אלקנו לטוב לנו כו' לחיותינו כיום הזה והיינו שכעת אנו צריכים שיהי' בגדר הבחירה ונצטרך לירא את ד' אבל תכלית המקווה שתהי' הדבר בטבע וז"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצות הזאת לפני ד' אלוקינו כאשר צונו היינו לא בשביל קבלת פרס ויראת העונש כ"א כאשר בטבעינו נעשה הטוב למאוס ברע ומעתה זה שסיים המדרש השיבנו די אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כימי אדם הראשון והיינו שכמו שהי' קודם החטא לא הי' שום חפץ ובחירה כ"א עשו הטוב בטבעם ובחלה נפשם ברעה בעבור שהיא רע כמ"ש הרמב"ן פ' בראשית שזה הי' הענין של עץ הדעת טוב ורע ע"ש כמו כן נבקש שיחדש ימינו כקדם כימי אדם הראשון שבטבעו היי עושה כל טוב וגם אני תפלה אשר יזכני ד' לאהוב את הטוב ולמאוס ברע בטבע ונזכה לייעוד הכתוב השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם אמן דרוש לשבת שובה שנת תרי"ג משנה שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינן לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינן לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אמרו לו א"כ אין לדבר סוף בדף כ"ג אמרו מי סגי לי' בתקנתא ביתו אמר רחמנא והאי לאו ביתו דמקדש לה והא כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא דכנס לה א"כ הוה לה שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים וכו' לא צריכא דמגרש לה על מנת וכו' הסוגיא ארוכה ובסוף מסיק הש"ס דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת וכו' והנה הרמב"ם פ' י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ג כתב מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה וכו' ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים והראב"ד כתב לא מתחוורא זאת הסברא שלא אמרו במסכת יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' נשים אלא ביום הכפורים שמא ימשוך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה אבל הדעת נותנת כן כדי שלא יצטרך לגרש ביוה"כ אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות והרב המגיד לא מצא ליישב קושית הראב"ד מיומא רק שעל ראיתו מקרא דוישא לו יהוידע כתב שנשא זו אחר