דברי שאול דרשות קב

מורי ורבותי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ד' לא יאומן כי יסופר אשר איזה אנשים אשר יחשבו להפריע השלום ולהרוס כל הבנין כולי האי ואולי יצמח להם טובה מזה. חלילה חלילה לעשות כדבר הזה אשר אין לו שחר ואך את אשר יבחרו הפרנסים ומנהיגי הקהלה ורוב נכבדי עירינו החפיצים בטובת כלל ישראל אותו נבחר להיות מליץ בעד כלנו יחד בכדי שנהי' אנו והם שמחים: ועתה נסיים בדברי המדרש אימתי אנו ואתם שמחים בירידת גשמים. ביאור הדברים דכבר נודע דבלשון הקודש המטר נקרא אור לפי שטרם שירד המטר עננים מכסים את השמים ואח"כ כשירד הגשם נעשה אור וז"ש באיוב ל"ו על כפים כסה אור. וערש"י שכפים היינו עננים ובקפיטל ל"ז שם כתוב ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ידרשו חז"ל בירושלמי פ' הרואה ובמדרש רבה ויקרא פ' כ"ג ס' ח' תנא הרואה חמה בתקופתה לבנה בחדושה כו' אומר ברוך עושה מעשה בראשית אמר רב הונא הדא דאת אמר בימות הגשמים ובלבד לאחר שלשים יום. והיינו שאחר שהיה מעונן שלשים יום אח"כ ירד המטר עתה ראו אור צח בהיר הוא בשחקים. והן אה זה לעומת זה כשם שהמטר נקרא אור והאנשים יתוועדו ברחובות ובשווקים כמו כן בעת ענני חשך יקיפו השמים כל אחד בודד במועדיו ונבדל היא מאנשים כאשר אמרתי לפרש מה שכתוב בתהלים פ"ח הרחקת ממני אוהב וריע מיודעי מחשך ופירש"י נחשכתי ונבדלתי והיא תמוה כי נראה שרש"י מפרש שמחשך היא בשין שמאלית ולא כן אבי כי במסורה מסר אותו עם עשה מחשך לפניהם לאור והיא בשין ימנית אמנם נראה על פי מה שפירש אבי מורי הרב הגאון נ"י שהכוונה היא על פי דרך המליצה שהי' כל כך בהשתוממות עד שהרחיק ממנו אוהב וריע ובחר בהתבודדות ומיודעיו הי' מחשך ודפח"ח. ואני מצאתי ברמב"ם בפירוש המשנה שבת פ"ב מ"ה המבנה את הנר מפני רוח רעה שכתב כי יש מין ממיני החולי מאנקוליא שיברח החולה ויבדל מטבע אנישי הממוצע כאשר יראה אור אי כשיחברו בני אדם וישתעשעו ותניח נפשו בחושך ובהתבודרת בעת השתוממותו ע"ש. וז"ש רש"י נחשכתי ונבדלתי והיינו שע"י שהיה בירר בחשך ממילא נחשך ונבדל ואוהב וריע וז"ש אימתי אנו ואתם שמחים בירידת גשמים שאחר ירידת גשמים נעשה אור גדול ונתוועד יחד: גם אנחנו נאמר ע"ד המליצה. שבימים הקדמונים כסו עלינו ענני אופל. והיינו חדלי אישים לא באנו בקהל הוועד ובקהלם לא נתאחד כבודנו. עתה ת"ל הרחיב ד' לנו ונוגה כאור תהיה לנו בחסד מלכנו הרחמן האדיר הקיסר יר"ה ובהתאסף ראשי עם גם אנחנו נמנה בתוכם ונהיה לאגודה אחת ע"כ חובה עלינו לראות לבל תתפרד חבילתנו ונכיר בטובת מלכנו אשר הרים את קרננו. לחיותינו לטוב לנו כל הימים ויתקיים בנו וליהודים היתה אורה ושמחה. ונהיה כלנו שמחים יחדיו באהבה וחבה אמן: יען אחרי נגמרו אלה הדרשות בא לידינו ס' אמרות טהורות והוא שני דרשות אשר דרש מרן הגאון המחבר ז"ל בשנת הר"ט הר"י אמרנו לספחם הנה למען לא יחסר דבר. האזינו השמים ואדברה כו' כי שם ה' אקרא הבי גודל לאלהינו הנה הכתוב הלזה אינו מקושר לא למעלה ולא למטה יעויין רש"י שכ' ע"ד דרוש. אבל פשוטו של ממרא הוא דהנה משרע"ה בפתחי לומר השירה והפליא והגדיל שירתו באמרו שהשמים והארץ יעמדו וישמעו לקח פיו. וגם יערוף כמטר לקחו ותזל כטל אמרתו וזה אינו מדרך המוסר אשר האדם בעצמו ישבח דבריו וכבר אמר החכם יהללך זר ולא פיך ואף כי מרע"ה שהי' ענותנותו רבה מאד ע"כ אמר כמתנצל מה שבקשתי שהשמים והארץ ישמעו אמרי פי הפלאתי והגדלתי דברי בשביל כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו והיינו מה שאני קורא בשם ה' ואומר לפניו שירה הבו גודל לאלקינו שהכבוד הזה תתנו לה' כי בשמו אקרא לא לי יעויין ראב"ע שפי' הבו גודל קאי על שמים וארץ והוא מסכים למ"ש כמו כן אומר אני מורי ורבותי מה שאני רוצה לייסר רבים בדברי תוכחות אף כי כבר אמרו קשוט עצמך אעפ"כ שמעוני כי בשם ה' אני קורא ולא לכבודי. וטרם יהי' כל שיח נקדים איזה דברי תורה בחדושי הלכות ואח"כ נבא לדרוש הנרצה ברצות ה'. גרסינן ביומא (דף ס"ו א') ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהא מזומן עתי אפי' בשבת כי' עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא אמר ר"ש לומר שאם הי' חולה מרביבו על כתפו כו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ע"ש. ותמהו בתוס' ד"ה אמר רפרם מהא דאמרינן בכריתות (יד א') וניתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ כו' אלא אי אהמר דרפרם על הדא אתמר דתניא ושלח ביד איש עתי כו' ואפילו בשבת כו' קתני עתי ואפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עיו''ה ליו"כ (ופירש"י מדקתני אפילו בשבת אין ערו"ה ליו"כ דאם יש אסור הוצאה ליו"כ אמאי אצטריך לרבויי שבת הא דחי יו"כ וה"ה לשבת) ודחינן ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוה"כ בכך אלא דרפרם בדותא וא"כ קשה למה לא דחה ביומא שם ג"כ הך דרפרם ע"ש ובשו"ת שאגת אריה סימן ע' הקשה למה לא קאמר דעתי אחי למשרי אב מלאכה דנטילת נשמה והרי דרשו גזירה דבר המתגזר יורד ולא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים ושיש בו מפני נטילת נשמה והנראה בזה דהנה בזבחים דף ל"ב אמרו שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אר"י קסבר עולא רובן זבים ונעשו טמאי מתים הואיל והותר מטומאתו הותר לזיבתן ופריך מי דמי טומאה אשתראי זיבה לא אשתראי א"ל דלמא ה"ק מר רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותר לטומאתן הותר לזיבתן א"ל אין אכתי לא דמי מצורע התירא היא הואיל ותשתרי אשתרי טומאה דחוי' הוא להא אדקאי להא לא אדחאי א"ל אדרבא אפכא מסתבר' מצורע התירא הוא להא אשתראי להא לא אשתראי טומאה דחוי' מה לי חד דחי' מה לי ב' דחיות ע"ש הנה ראינו דכל דיש ב' איסורים יש מקום לומר מגו דאשתראי לזה אשתראי לזה ויש מקום לומר להיפוך להא אשתרי להא לא אשתרי וכן בדחוי' אבל זה בודאי כל דעדיין הראשין לא אשתראי כמו בזבין ונעשו טמאי מתים בזה ודאי ל"א מגו דאשתראי להא אשתרי להא ומעתה נבוא אל הביאור דהנה במה דדחה לרפרם שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך הדבר צריך ביאור ולמה לא יוכשר גם בשבת כיון דצריך להוליכו חוץ לתחום ואיכא איסור תחומין גם בלא שבת וא"כ מאי נ"מ בין איסור לאו לאיסור מיתה ועי' בתו' ביומא שם אמנם נראה דהנה ביוה"כ בחול יש כאן איסור מצד יו"כ אמרי' דהתירה התירה ובשבת יש איסור נוסף מצד שבת ולפ"ז שפיר דייק רפרם דאין עו"ה ליו"כ דאי נימא דיש עיו"ה ליו"כ א"כ כיון דיו"ט נדחה ממילא גם כשחל בשבת אע"ג דיש עוד איסור נוסף נדחה דכיון דמתורת דחי' באה א"כ מה לי חד לאו מ"ל תרי אסורין כמ"ש בזבחים שם וע' ברש"י שפי' כן וע"כ דאין עו"ה ולא הוי שום איסור כלל ביו"כ שחל בחול ואין צריך לדחות כלל ממילא צריך קרא על שבת דאין מקום לומר כיון דאדחאי להא אדחאי להא ומ"ל חד כו' דהא ליכא ביו"כ איסור כלל וע"ז דחה הש"ס שאני יוה"כ דהכשרו בכך וא"כ י"ל דיש עו"ה ליה"כ וביוה"כ שחל בחול הותרה ולא נדחה ושוב לא שייך לומר מגו דאשתראי לחול אשתראי לשבת כסברת רבא מצורע התירא הוא להא אשתראי להא לא אשתראי לכך צריך בשבת קרא דעתי. מעתה מיושב היטב קושית תוס' דבשלמא בכריתות דקאי על הברייתא עתי אפי' בשבת והיינו לענין איסור הוצאה חוץ לתחום לזה מוכרח להיות בכל שלוחי שעיר ושלחו המדברה שהיה רחוק י"ב מיל א"כ שפיר דחינין דהכשרו בכך אבל ביומא דרפרם אמר למלתי' על מה דאר"ש שאם חלה מרכיבו על כתיפר וא"כ זה אינו רק מקרה שאירע שחלה והמקרה לא יתמיד וא"כ א"א לומר דהתורה התירוה דהכשרו בכך דאטו א"א רק באופן זה רק התורה אמרה שאם אירע שחלה דוחה והינו מצד המצוה א"כ כיון שהיא מצד דחוי שוב שיך לומר מ"ל חד דחוי. מ"ל ב' דחיות וע"כ דאין עירוב והוצאה ליה"כ ודוק היטב ובזה מיושב קושית הש"א דעל נטילת נשמה לא צריך קרא דכיון דכבר דחה להוצאה חוץ לתחום שהיא קודם נטילת נשמה יש לומר מ"ל חד דחוי מ"ל ב' דחיות לכך קאמר שאם חלה כו' דזה היה קודם לכל המלאכות ועדיין שום אסור לא נדחה ול"ש לומר מגו דאדחאי להא אדחא' להא דהוי כמו זבין ונעשו טמאי מתים לכך צריך קרא דעתי למשרי חלה ודו"ק אמנם לכאורה אי נימא כר"ע דשבת ויו"כ ועשה מלאכה אינו חייב אלא אחת כדאמרו בחולין ק"א וא"כ שוב ליתא לדיוקא דרפרם דהרי אם חל יו"כ בשבת אין מקום לחול יו"כ על שבת דשבת קבועה וקיימא ול''ש מגו דאדחאי דהא עדיין לא נדחה כלל שום איסור והוי כמו זבין ונעשו טמאי מתים אך באמת הש"ס דחה שם דלא קיי"ל כן ובזה מיושב הא דאמרו בכריתות שם על אידך דרפרם ממאי דלמא יש עו"ה וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויו"כ. ולכאורה יש לומר דרפרם ס"ל כר"ע דאינו חייב אלא אחת ולפמ"ש איש וממ"נ נדחה הא דרפרם ודו''ק. ובזה אמרתי דבר נחמד בר"ה כ"ט ע"ב בהא דאמרו כתוב א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כו' ל"ק כאן בי"ט שחל בשבת וכאן בי"ט שחל בחול אמר רבא כו' ועוד הא לאו מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי כו' ודברי הש"ס תמוהים ואדרבה אי מלאכה הוא לא אצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא רק משום דלאו מלאכה היא לכך אצטריך קרא לאסור וכבר נתקשו בזה התוס' ולפי מ"ש הדבר נכון בהקדם מ"ש המהרמב"ח בכפות תמרים דר' לוי לא טעה בזה שאסור מה"ת רק שהיה סבור ג"כ גזירה דרבה שמא יעבירנו כו' ורק שסבור ששבותין יש להם סמך מה"ת ע"ש. מעתה י"ל דהנה בר"ה שחל בחול אם נימא דמלאכה הוא והתורה אמרה שיתקע בר"ה ממילא גם בשבת מותר דמגו דהודחה להא אידחאי להא ועתה שפיר קאמר רבא דהא לאו מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי והיינו דאם הי' מלאכה והי' אסור אפי' בי"ט שחל בחול ואפ"ה אמרה תורה שיתקעו א"כ שייך לומר מגו דאדחאי וכו' וממילא דגם בשבת מותר לתקוע לכך אצטריך קרא למעוטי דבשבת לא יתקעו אבל אם אינה מלאכה כלל א''כ מצד התקיעה ליכא איסור רק משום גזירה דרבה שמא יעבירנו וא"כ ל"ש לומר מגו דאדחאי בחול אדחי לשבת דהא בי"ט שחל בחול ליכא שום איסור כלל רק בשבת דיש גזירה דרבה ולסברת מהרמב"ח דיש לשבותין סמך מה"ת שוב ממילא אסור ולא אצטריך קרא למעוטי דל"ש מגו דאדחאי כו' והדבר נחמד והנה כבוד אבי מורי הגאון המפורסים מו' ארי' ליבש נאטאנזאהן נ"י אמר בישוב קושית תוס' בד"ה דהנה בהא דאמר רבא בפסחים דף ה' ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וכבר נודע קושית הפ"י לשיטת רש"י בביצה כ"ז דבחלה דכתיב באש תשרף אף לפרר ולזרות אסור דרחמנא אחשבי' למלאכה א"כ כאן דהתורה אמרה תשביתו א"כ אחשבי' וליכא להוכיח דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש ואמר כבוד אדו"מ דאין התחלה לקושי' זו