דברי דוד טורי זהב חלק ב רצג

ואינו כל כך הכרח לתיקון כי אין זה כ"כ העדר כבוד אם לא קידשו השם בזה דלא חטאו בפועל במעשה בזה לפחות כבוד השם ח"ו אלא שלא הוסיפו לו כבוד, ולזה נתכוין רש"י כאן ולא פירש כלום על לא מעלתם כי אינו צריך תיקון כמו שזכרנו ועל לשון לא קדשתם שיש ספק תיקון כמו שזכרתי בא רש"י ללמדנו שגם זה צריך תיקון והוה העדר כבוד להם וע"כ הביא כאן לשון מריתם את פי ללמוד משם כי היכי דהתם פשוט שצריך תיקון ה"נ בלשון לא קדשתם דצריך ג"כ תיקון דהיינו אתם גרמתם כו', ובזה ניחא הכל בס"ד. אלא שבספרי איתא גם בלשון מעלתם בי אתם גרמתם למעול בי, נראה דרש"י ס"ל שאין בזה הכרח אלא אגב דפירש לשון לא קדשתם בדרך זה מכח מריתם את פי כתבו הספרים גם בלשון מעלתם בי ואינו מוכרח

פרשת וזאת הברכה לג (ב) מסיני בא יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר. קשה דכאן כתב רש"י למדנו שיצא כנגדם ולעיל ביתרו כתב רש"י על פסוק לקראת האלהים מגיד שהשכינה יצאה לקראתם למה לי שני למודים ע"ז. ונראה דאי מכאן לחוד הו"א דישראל היו כבר עומדים תחתית ההר והשכינה בא אליהם מן ההר מלמעלה קמ"ל ויוצא את העם לקראת האלהים ואח"כ ויתיצבו תחת ההר ממילא בשעת הליכתן בא לקראתם קמ"ל כאן ה' מסיני בא לקראתם, ואי משם הו"א איפכא שהשכינה היתה בההר בדרך ישיבה וישראל היו הולכים לקראתה קמ"ל כאן ה' מסיני בא א"כ שניהם היו בהליכה הקב"ה מההר וישראל לההר לישב בתחתיתו והוי שפיר כחתן לקראת כלה דהיינו שניהם ביציאה

(ז) וזאת ליהודה כו' מפני הנידוי שקבל עליו בפ"ב דמכות (י"א) א"ר יהודה אמר רב נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים לשון נדוי הוא וקשה למה לא התירו ליהודה ולא יהיו עצמותיו מגולגלים. ונראה דהיה שם טעות בענין זה דכתבו התוס' שם יש מדקדקין מכאן דנדויים שלנו אפי' שיש להם זמן אין לנדות מספק שהרי הכי התנה בדבר שלא היה בידו לקיים דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרא גם הנדוי על התנאי אבל שאר התנאים דבידו לקיים כגון שמנדין האדם שלא יעשה הדבר ודאי לא חל הנידוי כיון דבידו לקיים כגון שמשעת הנדוי אנו יודעים בודאי שבדעתו לקיים הדבר ודאי לא חל הנדוי כלל מעיקרא עכ"ל. ועפ"ז י"ל כאן דיהודה חשב בתחלה, דלאסון לא חייב כלל דאונס מן השמים הוא ואין שייך להיות ערב בזה רק על שמא יעכבו יוסף היו סבור שבידו להנצל מזה להחזירו לאביו כי הוא ישב תחתיו כדכתיב ישב עבדך תחת הנער כו', ממילא לא חל הנדוי מעיקרא, כך היה יהודה חושב אבל באמת קרוי זה אין בידו כמו שהיה באמת שלא רצה יוסף, ליקח יהודה תחת בנימין מחמת סיבת עלילת ענין הגניבה וע"כ חל הנדוי מעיקרא אלא שלפי דעת יהודה לא עלתה דעתו ע"ז

ועזר מצריו תהיה כו' כאן רמז לשמעון. ומה שלא כתבו בפירוש לפי שיעקב לא רצה לברך שמעון ולוי על דבר שכם ויוסף וחזר לוי וזכה לברכה במעשה עגל כדכתיב ולתת עליכם היום ברכה כלומר היום תזכו לברכה בוזאת הברכה אבל שמעון לא זו שלא חזר בו אלא שחטא עוד במעשה זמרי, הכי איתא במדרש רבה

(יב) כל היום, לעולם משנבחרה ירושלים. דקשה וכי לעולם שרתה שכינה וחופף ומגין והלא נחרב המקדש בעוה"ר, והלכה השכינה למעלה עשר מסעות, לזה אמר הך לעולם אין פירושו שלעולם לא זזה משם אלא ה"ק דמשעה שנבחרה ירושלים לא היתה השכינה במקום אחר לאפוקי משכן שילה, וזהו פירוש ובין כתפיו שכן כלומר שלא שכן במקום אחר אלא בין כתפיו דהיינו בית המקדש

(יד) דבר אחר וממגד. הך דבר אחר הוא ט"ס ומקומו הוא אחר. תיבת ודלועין וצ"ל דבר אחר גרש ירחים כנ"ל אע"פ שהרמב"ן העתיק לשון רש"י ולא נזכר אלא גרש ירחים בלא דבר אחר מ"מ יש הרבה ספרים שנזכר בהם ד"א והוא עיקר

(טז) ורצון שוכני סנה כו', הנגלה אלי בסנה. צריך טעם למה זכר דוקא כינוי זה כאן, ותו למה אמר שוכני דהיינו שוכן שלי ולא אמר שוכן סנה. ונראה משום דנתכוין למ"ש אח"כ שתבוא ברכה זו לראש יוסף והיינו משום דשייכא לו גבי משה כששרתה עליו הנבואה כתיב ויסתר פניו ואמרינן בברכות (ז') בזכות ויסתר זכה משה כו' וגבי יוסף היה נמי כן זכות ע"י מניעת ראייה דלא רצה לראות על אשת פוטיפר וזכה ע"י כך לברכת עלי עין, וזה נכון

(כ) ברוך מרחיב גד כו' מרחיב והולך כלפי