דברי דוד טורי זהב חלק ב רצב

אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהנו באמן הכי מפרשא, לה ביומא עכ"ל. הרי דרש"י סמיך על ההיא דיומא שזכרנו ושם נזכר בשכמל"ו ולא אמן. ונראה מזה דאף במקדש אמרו אמן על הברכות רק ביוה"כ כשכ"ג מזכיר שם המיוחד דהיינו שם המפורש אז היו עונים בשכמל"ו על הזכרת כ"ג ואם היה בכל הברכות כך במקדש למה הוצרך להזכיר בהזכרת כ"ג הא בכל הברכות היו אומרים כך אלא ע"כ כמו שזכרתי, ויש לזה עוד הוכחה דביומא לא זכר רק גודל לא סיים לאלהינו ובפרק מי שמתו זכר תיבת לאלהינו שאמר גודל לאלהינו אלא דביומא קאי על שם המיוחד ובמי שמתו קאי על שאר שמות וזה דקדוק נכון וגם מדברי חנניא שזכרתי משמע דאבשכמל"ו קאמר מדסיים אתם תנו ברכה היינו בשכמל"ו דאילו באמן לא נזכר ברכה בעונים והיינו ביוה"כ מדאמר צדיק עולמים למה אמר כינוי זה אלא דמיירי ביוה"כ שהוא שופט צדק לכל העולמים נמצא דפסוק כי שם ה' אקרא כולל שני דברים ומלת גודל שייך לפניו ולאחריו, ויש לזה הוכחה דהתחיל בשם ה' וסיים בשם אלהינו אלא דמיירי בב' דברים שיתנו גודל דהיינו ביוה"כ שכ"ג מזכיר שם המפורש הוי הגודל בשכמל"ו ובשאר ברכות הוי הגודל עניית אמן וזהו שם של אלהינו. כנ"ל נכון בס"ד

(כ) שחת לו וגו' כתרגומו חבילו להון ולא ליה יש לדקדק למה לא אמר בקיצור כתרגומו, ותו אם בא להעתיק התרגום למה העתיק אלו ד' תיבות לא פחות ולא יותר ונראה דבא לאפוקי מפירוש אחר ולומר דה"ק שחת לו דהיינו להם שייך השחתה לא בניו פירוש דלא נקראו אז בניו, וזהו מומם מום שלהם, וגם התרגום נוכל לפרש כן דאמר לא ליה בניא, דמלת ליה דבוק לבניא, ופירוש זה אינו דאמרינן בגמרא פ"ק דקידושין (דף ל"ו) אפילו אם אין עושים רצונו של מקום קרויים בנים, אלא הפירוש הוא כך שחת לו דהשחתה היא להם לא לשום אחר דהיינו הקב"ה, בניו מומם הוא ענין בפ"ע כמו שפירש"י אח"ז והתרגום ג"כ מפרש כן לא ליה הוא דבוק להדדי ואח"כ מתחיל ענין אחר בניא די פלחו כו', וע"כ אמר רש"י כתרגומו חבילו להון לא ליה דזהו שייך להדדי. והרא"ם פירש לו קאי על הש"י דהיינו לו הקב"ה לא השחיתו, והוא נגד התרגום דמתרגם בהדיא להון

(כד) ושן בהמות, מעשה היה והיו הרחלים נושכים וממיתין אין הוכחה לזה מלשון בהמות והא חיה בכלל בהמה ותו דבהמה טמאה ודאי ג"כ נושך וממית לפעמים כגון הכלב שהוא בהמה כדאיתא במסכת כלאים (ספ"ח) אלא נראה דזה נלמד מדאמר עם חמת **(ר"מ ס"ל הכי ולית הלכתא כוותיה)** זוחלי עפר משמע דבהמות עצמם אין להם ארס רק שהקללה תגרום שיהיה להם ארס כמו זוחלי עפר וא"כ אף מבהמה טהורה ידבר

(כה) ומחדרים אימה כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבו נוקפים דא"ל כפשוטו שיהיה פחד ליושבי חדרים מן החרב דא"כ היה להפך ולומר מחדרים אימה ומחוץ תשכל חרב כי הפחד הוא תחילה ואח"כ בורח, לחוץ אלא דהאימה הוא אחר הבריחה ונמצא חדרי הלב נקפים, כמו שהיה בעו"ה במלכות פולי"ן וליט"א ושאר ארצות משנת ת"ח ואילך שהיתה הרעה של הריגה כמעט לרוב ישראל שבאותו דור ואותן שנמלטו אחורי הנהר ווייסיל מתו עם רב מאוד מישראל מתוך חולי שבא מחדרי לבם הרבה והרבה בעו"ה כנזכר כאן וכפר אדמתו עמו

(מח) וידבר וגו' בעצם היום הזה, בשלשה מקומות נאמר בעצם היום. רבים מקשים הא יש עוד חוץ מאלו דהיינו בעצם היום הזה נמול אברהם ופירש"י ג"כ שלא היה מתירא מבני דורו כו'. ויש לתרץ דשם יש לימוד על מלת היום דהיינו ביום ולא בלילה כפירש"י שם א"כ יש לפרש גם מלת בעצם בדרך זה דהיינו שמצינו שבעת ימים תאכל מצות והיינו אף לילות הו"א כאן מה שנזכר היום היינו גם בלילה וכך נאמר בעצם היום לאפוקי לילה אבל בג' מקומות אלו הוא מיותר כל הפסוק וע"כ לומר שלא נתירא כו' וא"כ גם אצל אברהם יש לפרש כן

(נא) על אשר מריתם את פי, גרמתם למרות פי. כן הגירסא בספרים ישנים וברא"ם ותמיהות רבות יש כאן, חדא דזה על אשר מריתם את פי אינו פסוק כאן אלא בפרשת חוקת ולמה הובא כאן לפרשו ולא במקומו, ותו למה לא פירש מה שנזכר כאן על אשר מעלתם בי גרמתם למעל, בו, ותו למה הוצרך לפרש מה שאמר על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש אחר שכבר פירש זה ובספרים חדשים הגיהו כאן ולא גרסי על אשר מריתם את פי אלא על אשר מעלתם בי גרמתם שימעלו בי על אשר לא קדשתם גרמתם כו', ואני אגיד לעולם שמחסרון ידיעה לפרש דברי רש"י הגיהו כן דהגירסא הישנה אמת, והענין דיש כאן ג' לשונות, א' מריתם את פי, ב' אשר מעלתם בי, ג' אשר לא קדשתם, והחילוק ביניהם דלשון מעלתם בי הוא מתוקן שפיר דלשון מעילה בכ"מ הוא חטא בשוגג וה"נ כאן שחטאו בשוגג בהכאת סלע ולשון מריתם אינו מתוקן כלל דחלילה לומר שמשה ואהרן ימרו פי ה' במזיד, וע"כ צריך תיקון לפרש גרמתם לזה שימרו את פי ולשון השלישי דהוא שלא קדשתם אינו מפורש כפשוטו מפני כבודם