דברי דוד טורי זהב חלק ב רצא

קרא דלא כהתה עינו ולא נס לחה, אלא צ"ל שוה' אמר אלי הוא לבדו טעם. והרא"ם כתב שלא מצינו שיהיה וי"ו במקום לפי ושכח מה שפירש"י על ואדם אין לעבוד את האדמה דמה טעם קאמר על לא המטיר דהיינו שאדם אין. והשתא מתורץ למה לא פירש תחילה אנכי היום דה"ק מכאן ואילך תשש כחי לפי שבן מאה ועשרים כו', אבל השתא דסתר דבר זה א"כ האי היום צריך לפרש בענין אחר

דבר אחר מלמד שנסתמו כו'. ולפ"ז יהיה וה' אמר אלי טעם שני ואי מטעם ראשון לחוד ה"א דאפשר שעדיין יחיה אחר סתימת החכמה ויהושע יהיה הדורש כמו שמצינו במדרש פרשת וזאת הברכה שביקש משה כן

(ו) כי אתה תבא את העם וכו' דבר אחד לדור ואין זה סותר מ"ש זקנים שבדור עמך דגם זה אמת שלענין עצה תטול עצה מהזקנים אבל לענין הכח והממשלה לא יהיה רק לך לבדך

יב) והטף, למה בא לתת שכר למביאיהם. מקשין העולם ממ"נ אם איירי בטף שהגיע לחינוך ויש להם תועלת במה ששומעים התורה למה תלה בשכר תיפוק ליה בשביל עצמם של הטף ואי בטף שאין להם עצמם תועלת בזה מה שכר שייך לאב במה שמביא זה הטף דהוה כאילו מביא חתיכות עצים או אבן. ונ"ל לתרץ דאיתא בב"ק אינו דומה מצווה ועושה לאין מצווה ועושה דהאינו מצוה אין לו שכר כמו מצווה ועושה, ע"ז מקשה בשלמא האנשים והנשים יש להם עונשים אם לא יבאו ממילא יש שכר כשיבאו משא"כ בטף אף שהגיעו לחינוך מ"מ אין להם שכר כמצווה ועושה ואין שייך שכר למקיים מצוה אא"כ יש עונש אם לא יקיים. ותירץ, דקאי על המביאים אותם דבזה יש עונש אם לא יביאום ע"כ ג"כ יש שכר למביאיהם וזה נראה נכון בס"ד, דמצוה של הקהל הטף הוא על המביאים אותם הן עונש הן שכר

(כט) אחר מותי וכו', מכאן שתלמידו של אדם כו'. א"ל דלמא אחרי שהוא מופלג הרבה אחר מיתת משה קאמר י"ל דא"כ למה תלה הדבר במיתת משה אלא ודאי שתיכף אחר מיתתן קאמר שמיתת משה יגרום זה וזה אינו שהרי בימות יהושע לא השחיתו אלא שכל זמן שהיה חי יהושע הוה כאילו משה חי

פרשת האזינו לב (א) האזינו השמים, שאני מתרה כו'. הוקשה לו דהאזינו השמים מיותר דודאי יאזינו כיון שבפניהם אומר מה שאומר, ע"כ פירש שאני מתרה בהם בדרך התראה לא כדרך סיפור דברים ואח"כ מתרץ לשון ואדברה שהוא מיותר. אלא דקאי, על מה שיחד אותם לעדות וע"כ אמר ואדברה כלומר שדברתי כבר דבר זה שאתם תהיו עדים ע"כ אל יהי הדבר קטן בעיניהם מאחר שיחדתי עדים ע"ז

ולמה העיד בהם שמים וארץ, בשלמא בלאו הכי הו"א דבלא כוונה לקח דוקא אותם אלא כך אירע מילתא שהיו שם משא"כ השתא דאמרת שהזמין אותם והגיד להם מהזמנה זו מ"ט דוקא להם,

שהם קיימים לעולם ועוד כו' כצ"ל ולא כספרים שכתוב בהם לעולם ועד שאם כו' ולפ"ז הוה הכל טעם אחד אלא שני טעמים יש כאן וכן הוא בספרי. ומה שהביא רש"י בפרשת נצבים על פסוק העידותי בכם היום טעם אחר על עדות שמים וארץ י"ל דשם מדבר הכתוב עם ישראל ומוכיחם ע"כ שייך הטעם שמא שינו את מדתם שהוא תוכחה לישראל אבל כאן מדבר עם העדים עצמם שייך לומר מה שצריך לעדות שלהם באיזה אופן תהיה העדות: (ג) כי שם ה' אקרא כו' כשאקרא ואזכיר שם ה' פירוש במקום שיהיה רשות להזכיר שם ה' ככתיבתו דהיינו במקדש שיש רשות לכ"ג להזכיר השם ב"ה ביום הכפורים שם אתם חייבים כל השנה כשמזכירים שמו של הקב"ה כמו שהוא נקרא חייבים אתם ליתן לו גודל טפי מהשאר מקומות שעונים אמן אבל במקדש תתנו שבח יותר גדול ותאמרו בשכמל"ו, דא"ל דוקא ביוה"כ ששמו נקרא ככתיבתו תתנו גודל לו דא"כ קשה למה אמר גודל לאלהינו היה לו לומר הבו גודל לו אלא דאמר לאלהינו דהיינו שאר שמות לא על שם המיוחד לבד רק שיהיה במקום ראוי להזכיר שם המיוחד בעת שלו. זה נראה לכאורה לפי הדרש שמביא רש"י. ובגמרא דיומא (דף ל"ה) איתא במשנה שהכהן אמר כי ביום הזה יכפר כו' והם עונין אחריו בשכמל"ו ובגמרא אחר זה איתא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל חנניא אומר זכר צדיק לברכה אמר נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובפרק מי שמתו (דף כ"א) איתא מנין לברכת התורה מלפניה שנאמר כי שם ה' אקרא כו' ופירש"י לפתוח בדברי שירה אמר אני מברך תחילה ואתם ענו אחריי אמן כי שם ה'