דברי דוד טורי זהב חלק ב רפח

בברית, תיקן בזה שני דברים, דמ"ש נהיית לעם דמשמע לא קודם וזה אינו שיהיו עמו דאפילו במצרים קראם הקב"ה עמי לזה תירץ שבעיניך יהא נראה כן, ועוד תיקן דמה ירויחו במחשבה זו דאי מיום התחלה שיהיו לו עם ממילא אין כאן עדיין קבלת התורה וכשאר עכו"ם נחשבו לזה תירץ דעל הברית קאי דכבר קבלו התורה אלא שיהיה נראה לך כאילו הברית קיים אותה הוא היום ותהיו נזהרים טפי

(יב) לברך את העם וכו' והכהנים והלוים באמצע. ואע"ג דכתיב על הר גרזים כו' שמעון ולוי כו' תירצו בגמרא שם זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה

ופתחו בברכה. קשה דלמה לא נכתב בתורה בפירוש ברוך האיש. ונראה כיון דכתב רש"י אח"כ שלא אמר רק י"א ארורים לפי שלא היה דעתו לברכו קודם מותו ממילא שקל שמעון למטרפסיה בגנאי זה שיהיה לו קודם מותו של משה ואילו היו נכתבים הברוך כאן לא יהיה נכתבים ג"כ רק י"א ברוך והיה גנאי לשמעון מפורסם גם בזה ולא יתכן לעשות לו ב"פ גנאי מפורסם

אשר לא יקים כאן כלל את כל התורה. בגמ' (סוטה ל"ז) פירש"י כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת ארור אשר לא יקים הרי בכלל וכל אחת בפרט ברוך וארור ברוך אשר לא יעשה פסל ארור אשר יעשה וכן כולם עכ"ל. בזה מתורץ למה כתב רש"י יש כאן י"א ארור כו' דהא יש י"ב דאין ארור אשר לא יקים במנין דאינו אלא כלל ועל הפרטים צריך טעם למה דוקא סך י"א, וא"ל דלמא באמת הוצרך לפרט כיון שיש הכל בכלל יש לתרץ דל"ד הכלל לפרט דבכלל, אם עובר אחד על אחד מהם אינו בכלל ארור אא"כ כוונתו למרוד נגד הקב"ה וע"כ אמר לא יקים ולא אמר אשר לא יעשה כל התורה כמ"ש הרמב"ן דקדוק זה אבל בפרטים אפילו באינו עושה כדי למרוד אלא, שעובר אחד מהם במזיד הוא בכלל ארור

כח (ו) ברוך אתה בבואך וכו' שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא. נראה דהוכחה היא מכח קושיא דאמר בבואך דמה ברכה שזיכה בקטן שנולד הכי עושר וכבוד שייך בו או שאר תאות לב אלא דקאי על חטא וגם זה פשיטא אלא דנכתב להקיש לו היציאה שתהיה ג"כ בלא חטא, ובזה מתורץ מ"ש אח"כ ארור אתה בבואך דשם לא שייך מידי להקיש לענין חטא ולפי מה שזכרתי ניחא דבקטן שנולד שייך בו ארור כגון שיהא בו ח"ו חולי ומדוה וא"צ להזכיר שם היקש דלגופיה איצטריך

(כג) והיו שמך וגו' משה מפי עצמו אמרן. תמוה לי היאך נאמר שאין קללות אלו מפי הקב"ה אלא מדעת משה וישראל לא קיבלו תחילה אלא כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע לא מה שיאמר משה מדעת עצמו. ותו מ"ש וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך והא מפורש בקרא אשר עזבתני וזה לשון הקב"ה. ותו דמ"ש אח"כ הקול משה בקללותיו כו' היאך היה משה יכול נסתור גזירת הקב"ה בענין ברזל ונחושת. ותו דאדרבה משה הרבה בקללות ומיעט בברכות להיפך, מן הקב"ה. ותו דכי משה היה שונא לישראל שעשה כן. ותו קשה הא כתיב לקמן אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות ברית כו' וכאן אמר מפי עצמו אמרן

ונראה דהענין הוא כן שהכל הוא מן הקב"ה אלא החילוק הוא כן דאינו דומה פסק מפי המלך עצמו לפסק היוצא ע"י שליח המלך אע"ג דשניהם מן המלך אע"ג דאין כאן חילוק זה מ"מ יש חילוק כדומה לזה ה"נ כל שהקב"ה צוה למשה שיאמר בשם הקב"ה בשליחותו אינו דומה למה שצוה הקב"ה שיאמר משה מפי עצמו ולא יזכיר שהוא שליח הקב"ה אע"פ שגם זה הוא ממנו יתברך וע"כ נאמר אשר עזבתני שזה לשון הקב"ה להורות שגם זה הוא דברי הקב"ה כמו שאמרנו ויש נ"מ בין הנך תרי דרכים דבמה שנאמר בשליחות השי"ת הוא כאילו הקב"ה בעצמו מדבר עמנו ואמרינן לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה ריקם וממילא גם לרעה ח"ו היה לה תוקף טפי שלא ישתנה כלל ועיקר אבל מה שיוציא מן פי משה לא לשון שליחות אפשר שיפול בו שינוי, ויש לזה ראייה ממ"ש בריש פרשת נצבים במדרש שהיו ישראל מוריקים פניהם ששמעו ישראל צ"ח קללות כו' הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה כו' דקשה למה באמת יהיה כן ולפי מה שזכרנו ניחא שהצ"ח קללות שמעו מפי משה ושייך בהם שנוי ע"פ רחמי השמים. ומה שרוצה הקב"ה כאן להרבות בקללות ולמעט בברכות ע"כ אמרו הקללות מפי משה שיוכל להיות שינוי אח"כ ובברכות נאמרו אותם שהם רבים דהיינו בפרשת בחקתי ע"פ הקב"ה נאמרו כדי שלא ישובו ריקם ולא יפול בהם שינוי. ובזה מתורץ כל מה שזכרנו להקשות, רק הקושיא שזכרנו דהיאך יכול משה לסתור דברי הקב"ה בברזל ונחושת. ונראה דאין כאן סתירה דיש לדקדק דבשינוי לשון בקללות הראשונות נאמר כברזל כנחושת בכ"ף הדמיון וכאן שמיך ברזל וארצך נחושה בלא כ"ף, אלא דשניהם אמת דהא פירש"י אח"כ כאן דמ"מ קללה היא בין כנחושה בין כברזל אלא דמ"מ יש חילוק בקללה עצמה לענין החילוק ביניהם באופן שהקללה