דברי דוד טורי זהב חלק ב רפו

(ד) ולקח הכהן וכו', כהן מניף כו'. בפ' לולב וערבה (מ"ז:) פירש"י שהבעלים אוחזים בשפת הכלי וכהן מניח ידו תחת שוליו, ולפ"ז הא דקאמר כאן תחת יד בעלים לאו ממש תחת ידו קאמר, וכבר האריכו מזה התוס' ספ"ק דקדושין (ל"ו:)

(ה) ארמי אובד אבי כו', לבן ביקש לעקור את הכל כו' לשון אובד כאילו אמר רוצה לאבד אבי ונראה טעם למה אומר אובד לשון הוה, ולא אבד לשון עבר ויהיה פירושו שרצה לאבד אבי ותו יש מקשים למה לא נזכר כאן ההצלה שהציל הקב"ה ממנו, ונראה דלא בעי הכי אלא להזכיר, חסד, אל שהיו ישראל חייבים לסבול עול גלות שנאמר כי גר יהיה זרעך ואמר שהוליך הקב"ה את ישראל למצרים לסבול עול גלות שם ולא היה מניחם בארם אצל לבן לסבול גלות הנ"ל ונותן טעם דידע הקב"ה שאצל לבן לא היה כלל תקומה להם כי הוא ביקש לעקור הכל ותחבולותיו היו ע"ז תמיד ובמצרים לא יהיה כן אע"פ שעינו אותם לא חשבו לאבדם מן העולם לגמרי כל זמן שהיו שם, ע"כ אמר כאן דבר זה לחסד אל ואמר כי ארמי אובד אבי תמיד הוא חושב מחשבות ע"ז ע"כ אמר לשון הוה כי לשון הוה משמש לשעבר וגם לעתיד בהרבה מקומות, ונמצא דה"ק לא הגלה בארם כי הוא מבקש לאבדם תמיד אלא וירד מצרימה ששם עבדום ועינו אותם אבל לא ביקשו להרגם לגמרי, ע"כ סמך אובד אבי אצל וירד מצרימה להורות שבחר טפי במצרים מבארם לענין גלות שהיה חוב עליהם ולא בא להזכיר ענין הגאולה מן ארם לפי שהיא נכללת במ"ש אח"כ גאולת מצרים על הגלות ממילא נכלל דאלו היה הגלות

(ט) ויתן לנו את הארץ, כמשמעו בודאי דבר יתר הוא ומה היה ס"ד בזה. ונראה דקשה בפסוק שזכר תחילה בית המקדש ואח"כ כלל הארץ ובאמת היה בית המקדש אחר נתינת הארץ אלא הו"א דהכתוב מזכיר הקדושות דהם עשר כדאיתא בכלים ובית המקדש מקודש מכולם ואין למעלה ממנו וארץ ישראל קדושה יותר משאר ארצות והיא המעלה העשירית למטה מכל ט' קדושות שלפני זה והו"א דרוצה כאן להזכיר הקדושה דלמעלה בקצה העליון וקדושת הארץ שהיא קצה התחתון, ורש"י דחה זו מדסיים ארץ זבת כו' דאין זה מענין הקדושה דתחילת הפסוק לחוד מיירי לענין קדושה אלא דלא הזכיר אלא קדושה היותר מעלה ואח"כ לא מיירי מקדושה אלא אמר שלכך נתן הקב"ה הארץ שהיא זבת חלב ודבש כדי שמברכותיה נביא הבכורים לאותה מעלה הנחלה טפי ולא ביקש כאן להזכיר קדושת הארץ אלא הברכה שלה מענין הבכורים וע"כ אמר כמשמעו. כנ"ל נכון בס"ד

(יג) וגם נתתיו ללוי, וגם לרבות תרומות ובכורים. נראה דמש"ה נקט תרומות ובכורים בריבוי לא בפירוש משום דמועט הם דתרומה גדולה אין לה שיעור אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי וגם בכורים הוא, כן כמו שזכרתי לעיל וכתב הרא"ם דתרומות לשון רבים כולל גם תרומת מעשר שמוטל החיוב על הלוי להפרישו לכהן מ"מ יש לישראל להפרישה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה. וכתב אח"כ דשמא יש לומר דרש"י נקט בכורים במקום תרומת מעשר כי אין מצות תרומת מעשר כלל על ישראל רק תרומת מעשר על הלוי והיאך יתודה הישראל עליה

ולא שכחתי., מלברכך על הפרשת מעשר. כתב הרא"ם פירוש מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה על, הפרשת מעשרות שברכת כל המצות אינו אלא מדבריהם ובספרי ובשלהי מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו וזה מסכים למה שפירשנו על דברי רש"י עכ"ל, ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפרק כיצד מברכין (דף מ':) דאיתא שם גופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני, הרי מפורש דהנוסח של ברכה היא מן התורה אפילו בשם לרב ולר' יוחנן אפילו במלכות

(יד) ולא בערתי ממנו בטמא, והיכן הוזהר על כך. קשה דלמא מכאן הוזהר כמו שפירש"י לא אכלתי באוני מכאן שאסור לאונן ה"נ כך בטמא. ותו דמסיים אבל זה לא תוכל לאכול כו' ל"ל קרא דלא תוכל תיפוק ליה מדאמר כאן ולא בערתי ממנו בטמא. ונראה לתרץ דמש"ה הקדים רש"י, בין שאני טמא כו' דיש מקום לומר דאין אזהרה כלל מלאכול כשהוא טמא אלא אם הבשר טמא וזה הוזהר מכח קרא כאן. ע"כ אתא קרא דלא תוכל ללמד שיש איסור בטומאת, אדם ממילא אנו אומרים דהך בטמא בין שאני טמא כו' נמצא דפסוק לא תוכל הוי גילוי על הפסוק דכאן, וא"ל לכתוב לא תוכל כו' ולא בעי פסוק דכאן דהו"א איפכא דדוקא בזמן שאני טמא אסור דכן הוה מסתבר לפרש דקאי הך בטמא על האדם כמו באוני אבל אם הבשר טמא אין איסור קמ"ל קרא דכאן. והרא"ם כתב דאיצטריך לא תוכל למלקות דמכאן אין ללמוד רק איסור לחוד,. וקשה א"כ גבי הבשר טמא מלקות מנא לך ובאמת אין חילוק ביניהם לפי משמעות דברי רש"י: