דברי דוד טורי זהב חלק ב רפד

דהיינו אשר לא קדמו לחוד לא היו נענשים כיון דאין כאן כפיית יצר דאפשר דלא היו שונאים להם, ע"כ אמר ואשר שכר כו' ממילא היו שונאים להם, ואי מטעם שני לחוד לא היו נענשים דהו"א כיון שהיו שונאיהם ומבקשים רעתם אמרינן בא להורגך השכם להרגו כיון דרודף הוא כדאשכחן בברכות בההוא דהיה יודע בשעה שכועס הקב"ה וראה סימן בתרנגול כדי לקלל שונא שלו ונהי דמסיק התם לאו אורח ארעא מ"מ אין עבירה בזה, וה"נ יאמרו כי היה לו היתר לשכור את בלעם לקללו כיון שהוא שונא שלו, וע"כ סיים הכתוב לומר כי אהבך ה' אלהיך דלכאורה הוא מיותר אלא דהכי קאמר אע"פ שהם שונאים שלך ויפה עשית לדעתך מ"מ הם אוהבים של הקב"ה ושנאה שלך בהם בטלה כנגד אהבת הקב"ה, וע"כ שפיר אמר הכתוב ממ"נ אם הם נחשבים שונאים שלך היה לך לקדם אותם בלחם, כמו שזכרנו ואם אינם נחשבים לשונאים לך לא היה לך לשכור לקללם ובאמת אין שנאה שלך עמהם נחשבת לכלום כי אהבך ה' כו' אלא דלפי דעתך חשבת אותם לשונאים וע"כ חייב אתה מכח טעם ראשון דהיה לקדמו בלחם כדין השונא כמו שזכרנו, ומש"ה בשעיר אע"ג, דלא קדמו בלחם מ"מ אין עליהם עונש כי לא נצטוה רק משונא מצד כפיית יצרו. ודרך זה נראה שהוא כפתור ופרח בס"ד

(ח) לא תחעב מצרי מכל וכל. הא דשינה הלשון דגבי אדומי אמר לשון לגמרי, נראה לתרץ דבאמת ראוי לתעב יותר המצרי שהוא הרג הרבה מישראל משא"כ באדום שלא עשה מעשה אלא שלא הניח את ישראל לילך דרך ארצו וא"כ הו"א שלענין לתעבם גריעי מצרים טפי דמצינו תיעוב עד, עשרה דורות מדהוצרך הכתוב גבי ממזר לומר גם דור עשירי כו' מש"ה הו"א באדום עד דור עשירי אבל במצרי הו"א עד עולם ע"כ נקט רש"י מכל וכל

(יא) ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה. בפסחים (דף ס"ז) ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה מכאן שבעל קרי משתלח מחוץ לשתי מחנות ופריך ואימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת א"כ נימא קרא ויצא אל מחוץ למחנה ואל יבא ולשתוק המחנה ל"ל ש"מ ליתן לו מתנה אחרת שיהא אסור אף למחנה לויה וכתב הרא"ם וא"ת מנלן למדרש ויצא אל מחוץ למחנה על עשה ול"ת: דילמא מחנה לויה בעשה ול"ת על מחנה שכינה דהכי איתא בגמרא דאי דרשינן לשתי מחנות: ליכא למדרשינהו בעשה ול"ת ונראה דלק"מ דהא לא מסיים בקרא על איזה מחנה יהיה עשה ועל איזה יהיה ל"ת אלא ודאי דעשה ול"ת על שניהם הוא דבכל מחנה מהם עובר בעשה ול"ת

כד (א) כי מצא בה ערות דבר, מצוה עליו לגרשה. בסוף גיטין בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ר' עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו ומפרשינן בגמרא טעמא דב"ש דהאי כי הוא בלשון דהא מצא בה ערות דבר. ור"ע ס"ל כי בלשון אם הילכך תרי מילי נינהו אם לא תמצא חן או מצא בה ערות דבר. ונראה דרש"י פירש כאן כב"ש דכן הוא פשוטו של מקרא וצריך לפרש אליבייהו מאמר הכתוב אם לא תמצא חן בעיניו אחר זמן דהא מצא בה דבר ערוה אע"פ שיש עכשיו חן מצוה לגרשה כדי שלא תהיה עוד אצלו ותמצא חן בעיניו שיחזיקנה לאשה כנ"ל דעת רש"י

(יט) לא תשוב לקחתו כו' שלפניו אין שכחה פירש רבינו שמשון כגון שיש עשר שורות של עשרה עומרים מסודרים בשורות ממזרח למערב והתחיל מן ראש השורה הראשונה ומעביר באותה שורה עומר אחד ושכחו הוה שכחה דמניחו לאחריו והוה בבל תשוב אבל אם שכח אחד בסוף השורה שלא העביר שם אלא שחזר לראש השורה השנייה לא הוה שכחה דשמא יתחיל אח"כ להעביר מצפון לדרום וכל סוף שורה יהיה התחלה לשורה שתהיה אח"כ ויהיו השורות בסדר אחד

למען יברכך, אמור מעתה נפלה סלע כו' קשה מנלן זה דלמא הכא שאני שאפשר לו לשוב לקחתו והוא אינו עושה כן ע"כ ראוי לברכה משא"כ בנפלה סלע למה יתברך זה שאבדה ונראה שיש לימוד מדכתיב יברכך היינו אותך עצמך בכל מעשה ידיך כמו שאמר אח"כ ולברך את כל מעשה ידך אלא דה"ק על ידי מעשה ידיך לחוד יברך ה' אותך אפי' בלא ע"י אותך ממש והיינו שנפלה סלע מידו שאין לגופו חלק באותה נפילה למצוה אלא אדרבה לא ניחא ליה בכך אפ"ה תתברך בשבילה נמצא שממעשה ידיך היא תתברך

פרשת כי תבא כו (א) וירשתה וישבת בה, מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו' צריך פירוש על לשון מגיד דמשמעותו דע"י לימוד שום דבר מגיד וכאן א"צ שום לימוד דמבואר ומפורש הוא בפסוק, ותו קשה