דברי דוד טורי זהב חלק ב רפג

בינתיים בלא יבא פצוע דכא נ"ל דזה צריך ג"כ לסמיכות ממזר מטעם דאיתא בגמרא פ' הערל (דף ע"ה) נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בממזר באותו מקום אף פצוע דכא וקמ"ל דאלו תרווייהו נסמכו לממזר כל אחד בטעם שלו

שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת. כתב הרא"ם נ"ל דהוצרך לזה משום עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין לפיכך הוצרך לומר שהק"ו הזה אם מחייבי כריתות הוה הולד ממזר מחייבי כריתות שיש בהם גם חייבי מיתות ב"ד אם היה בעדים והתראה לא כ"ש דהשתא בלאו ק"ו נמי הוה הולד ממזר כיון דכולהו חייבי כריתות נינהו עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ גם בפ"ב דיבמות (דף כ"ב) דאמרינן ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מבעי ליה על אחותו בת אביו ובת אמו לומר לך שאין מזהירין מן הדין מק"ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לא כ"ש התם נמי נימא שאין זה מן הדין דכך, לי בת אביו ואמו שם כמו חייבי מיתות כאן נימא נמי התם שאין זה ק"ו, כיון דכולהו בת אביו ואמו הוה עכ"פ בת אביו היא, וכוונת רש"י כאן במ"ש שאין בעריות כו' נראה הכי דיש ג' תנאים בזה דר"ע ס"ל איזהו ממזר שהוא מחייבי לאוין כל, שאר בשר שהוא בלא יבא ויליף לה מן ולא יקח אשת אביו דכתיב לא יבא ממזר דומיא דאשת אביו שהוא בלא יבא שאר בשר, ושמעון התימני אמר אין ממזר אלא מחייבי כריתות דומיא דאשת אביו שיש בה כרת דהיינו בלא עדים, ור' יהושע ס"ל כל שהוא במיתת ב"ד בעדים והולד ממזר וקי"ל כשמעון התימני וזהו דברי רש"י כאן ומפרש דבריו דהיינו דחזינן שבא הכתוב למעט מה דלא הוה ממזר והיינו דדוקא. חייבי כריתות וממעט חייבי לאוין, אבל לא שייך לומר דוקא דבר שיש בו מיתת ב"ד ולמעוטי כריתות בלא מיתת בית דין דכיון דכל חייבי מיתות יש בהם ג"כ כריתות למה נמעט שאר חייבי כריתות כיון דיש לן לפרש המיעוט על חייבי לאוין לחוד מסתבר כן שלא להקל אלא בדבר שיותר קל. כנלע"ד בדעת שמעון התימני שמביא רש"י

(ג ד) לא יבא וגו', לא ישא ישראלית. כתב זה ב' פעמים שתיקן ב' טעיות, האחת דל"ת למה לא כתב לא יקח כמו באשת אביו תירץ בזה דגבי אשת אביו אין בה לקוחין שאין קדושין תופסין בו כלל משא"כ בממזר שלא הזהיר אלא שאסור לו לישא ישראלית אבל אם קידש אותה צריכה גט ממנו שקדושין תופסין בחייבי לאוין, השנית דהו"א דעמוני הוה ג"כ ולד שלו ממזר מדכתיב אצל לא יבא ממזר כמו שאנו אומרים גבי אשת אביו, ע"כ פירש לא ישא לחוד שוה, כמו בממזר אבל הולד אינו ממזר באמת אלא איסור עמוני ונ"מ לעמונית שהיא מותרת, אלא דקשה ע"ז למה לא פירש"י כן על פצוע דכא שקדושין תופסין בו, ע"כ נראה דרש"י תיקן שלא נפרש ולא יבא ממזר בקהל ה' לכל דבר שבקדושה כיון שנוצר בעבירה קמ"ל דעל נשואין קאי וגבי פצוע לא צריך למעט פירוש זה

(ה) על דבר, על העצה שיעצו כו'. מתרץ יתור לשון על דבר אלא מורה על דברי העצה ונמצא שחסר וי"ו וה"ק על דבר אשר לא קדמו כו'. ואע"ג דמצינו לשון זה הרבה פעמים כמו על דבר פעור ועל דבר כזבי נראה דשאני הכא דנזכר בפירוש אח"כ מהו הדבר דהיינו אשר לא קדמו ע"כ הוה על דבר מיותר משא"כ במקומות הללו לא נזכר אח"כ מהו. ובעל דבר שרי אשת אברם הוצרך רש"י לפרש ע"פ דיבורה ששם מיותר כולו על דבר שרי כו' כי מפורש הוא לפני זה מש"ה הוצרך לומר ע"פ דיבורה כו'. ומאחי הגדול מהור"ר יצחק הלוי ז"ל שמעתי דבר הגון בזה ע"ד הגמרא בפרק המקבל (ק"ז:) ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית ואחד מהם נזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, ע"כ אמר אשר לא קדמו ולא אמר אשר לא נתנו אלא דעל פת של שחרית קאי, דאם היו, מקדימין להם פת של שחרית לא היו מתאוים לאשה אלא היו נזקקים, לנשותיהם נמצא דהך עצה עצמה שיעץ להחטיא את ישראל היתה מחמת אשר לא קדמו כו' וכל זה היה בעצת בלעם הרשע. ודרך זה נכון הוא מאד

על דבר אשר לא קדמו אתכם. משמע על עמון ומואב והכי איתא בפ' חלק (דף קג) גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, והא דאמר הכתוב בפ' דברים כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היושבים בער היינו לענין שמכרו להם מזונות אבל מ"מ לא קדמו אותם בחנם דכבר כתב הרמב"ן דאלו שתי אומות היו חייבות לעשות טובה עמהם כיון שניצולו בזכות אברהם מתוך ההפכה. ועוד נראה לתרץ דבר זה ולפרש עוד מאמר הכתוב ואשר שכר עליך את בלעם כו' וה"ל שני טעמים אלא נראה דאלו תרי טעמי תלוים זה בזה ע"ד שאמר הכתוב במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם דיש לפרש דדוקא על השונא הזהיר לכוף את יצרו ויאכילהו כמו דאיתא בפרק אלו מציאות (דף ל"ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון ואע"ג דפריקה הוה מצוה טפי מן טעינה מ"מ חייב בשונא לטעון כדי לכוף, את יצרו ע"כ הזהיר הכתוב להאכיל לחם לשונא כדי לכוף יצרו אבל באוהב אין שייך לכוף יצרו וא"כ י"ל דאי לא הוה כאן אלא טעם הראשון