דברי דוד טורי זהב חלק ב רעא

נתינה בזה דמורה על דבר שנרשם בבשר ויש בו ממשות דלשון נתינה היינו בדבר שיש בו ממש, וכאן לא אמר הכתוב בבשרכם ואי לא כתיב אלא לא תגודדו הוה פירושו דכל גדידה יש חיוב אפילו לא ניכר בבשר, ע"כ אמר תתגודדו שפירושו לא תהיו מגודדים ע"י נתינה, משום הכי פירש"י לא תתנו גדידה בבשרכם שזה מורה על דבר ממשי דשייך ביה נתינה כמו שזכרנו וזכר רש"י ושרט לפי ששרט וגדידה אחת היא כדאיתא באלו הן הלוקין, והוסיף רש"י כאן תיבת בבשרכם על הכוונה שזכרתי, ואע"פ שלא נזכר כאן אלא גבי ושרט הוי כאילו נזכר גם בגדידה מאחר שהם לאחד נחשבים כנ"ל נכון בס"ד

על מת כדרך האמוריים כו' הרמב"ן הקשה לפי טעם רש"י שצריכים להיות נאים כו' א"כ חייב על הגדידה אפילו שלא על מת ולמה אמרו בגמרא דדוקא על מת חייב. ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד דלמה יהיה חייב מלקות בשביל שאינו מהודר מה חרי האף הזה במה שאדם אינו מהודר. ונראה דכוונת הכתוב להראות ההבדל שבין ישראל לעובדי כוכבים שהם אין להם דביקות בהקב"ה אחר מיתתם ועיקר מעלתם בעוה"ז, ע"כ בהעדר שלהם מהעוה"ז הם מצערים הרבה שאין להם שום מעלה אחרת, משא"כ ישראל שעיקר מעלתם אחר מיתתם שדיבוק יש לנשמתם בהקב"ה ע"כ אמר בנים אתם לה' אלהיכם, פירוש בעוה"ב נהנים מזיו השכינה ע"כ צריכים להיות מהודרים תמיד אפילו על המת לא תצטערו הרבה ובזה תגלו לכל שיש לכם דביקות בהקב"ה אחר המיתה ע"כ יש חטא גדול כשמצטער הרבה מפריד הדביקות ח"ו, וע"כ אין חיוב אלא על המת כי אז צריך פעולה שידעו הכל שיש דביקות בהקב"ה אחר מיתתם וזהו נ"ל נכון מאד בס"ד

(ג) כל תועבה כגון צורם אוזן, כו'. בפרק כל הבשר (דף קי"ד) א"ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, פירש"י כל שאסרתי לך לתועבה ולהתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמות בין שבא בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי מאחר שתיעבתי לך, וכתבו התוספות וא"ת היאך אנו אוכלים אילים אפילו סירסם נכרי מאי שנא מבשר בחלב וי"ל מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי, וי"ל דשרי רחמנא פסולי המוקדשין שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל. ולכאורה פליגי כאן רש"י ותוספות דהא רש"י כתב שם בגמרא דאפילו ע"י נכרי או אפי' ע"י קטן שצרמו אסור, וכן רש"י דכאן, וכן הבין הרא"ם שכתב ע"ד תוס' וצ"ע דזה מנלן דאדרבא אפי' נכרי שצרם אסור שישחט ואכל ע"פ אותו מום הרי רש"י חולק עליו שאמר ע"י נכרי או קטן אסור ומ"ש התוס' דרחמנא התיר למוקדשין שהוממו י"ל דקרא בפסולי המוקדשין שהוממו מעצמן אבל היכא דהפיל בהם מום אפילו נכרי אסור לאוכלן ע"כ. והם תמוהים עלי מאד דא"כ הו"ל לתוס' לכתוב דבר זה ולהביא דברי רש"י ולהקשות עליהם כדרבא ולא היה להם לכתוב כפשיטות, דרך קושיא אמאי מותר צורם נכרי ורש"י לא, ס"ל במקום זה ממ"ש, ותו, דדין פשוט הוא בכמה, מקומות דנכרי שהטיל מום בלא ידיעת ישראל דשרי, והיאך נימא כאן לרש"י דאסור

ונראה דבבשר בחלב ודאי נכלל בכל שתעבתי אפילו מה שנעשה ע"י נכרי אבל בצורם בכור שמצינו היתר מכח, פסולי המוקדשים לא הוי בכלל כל שתעבתי אלא מה שעשה על ידי ישראל שמכוין להתיר במזיד בזה הוה תיעוב ואסור אפילו אם נעשה כבר, אבל אם נעשה ממילא אינו מתועב כיון שהתורה התירה בקדשים ממילא אפילו נעשה בכוונה ע"י נכרי מותר מן התורה, וזהו שסיימו התוספות א"כ אינו דבר מתועב כלומר כיון שהותר בממילא הותר נמי בע"י נכרי או קטן. ומש"ה ניחא דרש"י איירי שצורם אוזן כדי לשוחטו זה ודאי בכלל כל שתיעבתי ואסור באכילה, אבל התוספות מיירי שעשאהו נכרי דזהו מותר באכילה כמו בממילא משא"כ בבשר בחלב דאסור אפילו בממילא כיון שלא מצינו שום היתר בתורה, ובספרי שנינו ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה הרי דגם כאן נקט האיסור בעושה כדי לאכלו ממנה דהא לא בחנם נקט ואוכל ממנה, אלא דהרמב"ם כתב בפרק ב' דבכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו כו', משמע דאפילו עושה במזיד אין איסור מן התורה אלא משום קנס חכמים, וקשה עליו מספרי שזכרנו והרא"ש הניח קושיא זו בצ"ע, וכתב עוד שי"ל שהרמב"ם פסק כאחרים דפליגי עליה דר"א וס"ל דבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר ע"כ, פירש דוקא פסולי המוקדשים שנפסלו מעצמן אבל לא בצורם אוזן בכור שהוא יצא לחולין, וזה מבואר ברמב"ם בפי"ח דפסולי מוקדשים כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שיפסל במחשבה בין במעשה בין בדבר שאירע שנפסל בו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, וכן קדשים שהוטל בהם מום כו' הרי הם בכלל כל תועבה כו' עכ"ל. הרי שאין בכלל כל תועבה אלא פסולי