דברי דוד טורי זהב חלק ב רע

להזהיר על ע"ז שלא יעבדוה והכתוב אומר לא תעשון כן לה' אלהיך דמשמע שאינו מזהיר אלא שלא לעבוד בעבודתם לה' אלהינו והרא"ם תירץ שהך לא העשה הוא אזהרה אחרת כלומר ואעשה כן גם אני לאלהיהם ואפילו לה' לא תעשון כן בעבודתם. וקשה ע"ז דהא באיכה יעבדו נכלל גם זיבוח וקיטור עכ"פ והיאך יאמר לא תעשה כן לה. ונ"ל לתרץ דכאן מזהיר על השיתוף דהיינו שכל האומות מודים באלהותו של הקב"ה שקורין אותו אלהא דאלהייא דהיינו שמשתפין לו איזה מערכת השמים באמרם שהקב"ה משפיע ע"י אותו המשותף כל אחד לפי דעתו, ע"ז אמר איכה יעבדו כו' את אלהיהם היינו השיתוף שקורין אותו ג"כ בשם אלהות אעשה כן גם אני לשתף איזה שר של מעלה להקב"ה ח"ו ועפ"ז מתורץ עוד מ אח"כ לא תוסיפו כו' והוא נזכר כבר לעיל לא תעשו לכבודו לשתף לו ח"ו, ולא זו בלבד שלא תוסיפו לו אלהות אלא ה"ק אפילו לה' לבדו לא תוסיפו שום עבודה יותר ממה שנצטויתם לא פחות ולא יותר, אלא הוספה מדרבנן מותר דהיינו גדר למצוה כגון שבות ושניות לעריות, וע"כ אמר הכתוב תשמרו לעשות, פירוש שמירה מדרבנן כדי לעשות המצוה ולא יכשל בה זה אני מתיר לך אבל לא דרך הוספה במה שאינו דרך שמירה, כנ"ל נכון

יג (ו) והפודך מבית עבדים אפילו אין לו עליך אלא שפדאך דיו צריך ביאור מנליה דדרך אפילו קאמר. ותו דבעשרת הדברות נאמר ג"כ מארץ מצרים מבית עבדים ולא זכר שם כלום מזה. ותו אמאי קאי האי אפילו, אי אטובות שהיה לישראל אחר זה אין שייך לשון אפילו דודאי יציאת מצרים שקול מן הכל ונראה דקאי על אותו תעבודו ויש להקדים משנה אחת בפרק השולח (דף מ') עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד אם לשום בן חורין לא ישתעבד, ומפרש רבא לאחר יאוש מרבו הראשון משום עבד ישתעבד לרבו שני לשום בר חורין לא ישתעבד כלל, ומפרשינן, בגמרא דרבו הראשון קנאו תחילה בשביה וא"כ מתניתין דתנן עבד שנשבה קמ"ל האי מילתא דקנאו בשביה, ועפ"ז נבאר דברי רש"י דקשה בפסוק למה אמר והפודך לא היה צריך לומר אלא ממצרים מבית עבדים כמו בשאר מקומות, אלא דה"ק כאן דנתכוין להיות ישראל עבד לרבו שני שהוא הקב"ה, ואמר לא מבעיא אם נימא שישראל נעשו עבדים בשביה ששבה אותם בארץ מצרים פשיטא דפקע זכות פרעה שהוא רבו ראשון, משום דכי היכי שקנה הוא בשביה כן הוציאם הקב"ה ממנו ביד חזקה, אלא שיש רבותא אפי' אם נאמר שלא נחשב לו היציאה משם רק דרך פדייה שפיר קנאם רבם שני זה הקב"ה כיון שפדאם לשם עבד שיהיו לו עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ודבר זה שייך כאן במה שאמר ואותו תעבודו היינו רבם שני ישתעבד בהם, ונתן טעם על זה, כי הוציא אתכם ממצרים ביד חזקה, ולא עוד אלא אפי' אם לא היה כאן פדייה בעלמא וזהו שיש לו עליך אפ"ה אותו תעבוד דהיינו רבו שני. זהו הנ"ל בס"ד בדעת רש"י

(ז) אחיך, מאב, או בן אמך, מאם. קשה מנליה לרש"י לפרש כן להוסיף תיבת או ולא נימא שהם חד מילתא אחיך מאביך וגם בן אמך דסתם אחיך הוא מן האב כדאיתא גבי חליצה דגמרינן מבני יעקב, ע"כ לא סגי כאן באחיך לחוד דהו"א אחיך מאב לחוד קאמר קמ"ל בן אמך, וא"כ נילף ק"ו מאב לחוד או מאם לחוד כפירש"י אחר זה ק"ו לאחרים. ונראה לתרץ דא"כ היה צ"ל בן אמך חסר וי"ו כלומר ובן אמך ואין רמז לזה בפסוק בשלמא בחסרון או יש רמז בפסוק מדזכר אח"כ או ה"נ כן הוא אבל מן חסרון וי"ו אין זה לפנינו, ועל הפסוק עצמו אין להקשות למה לא אמר באמת ובן אמך דאין דרך קושיא בכך למה לא כתבה התורה לשון אחר מה שלא נזכר בתורה, וכהנה במקומות רבים. ותו דאי הוה כתיב ובן אמך ה"א עד שיפתוהו שנים דהיינו אחד מן האב והשני מן האם אז דוקא יש דין זה

(יד) אנשים, ולא נשים. הקדים רש"י לפרש בני בליעל קודם אנשים, לפי שהנך שתי תיבות בני בליעל הם גוף האמירה שהאומרים אומרים שיצאו אנשים בני בליעל כו', אלא שהמקרא מלמדנו דרך פירוש שאותן אומרים עליהם צריך שיהיו אנשים דוקא, ולא נשים ודוקא עירם ולא עיר אחרת, נמצא אינו לשון האומרים אלא לשון התורה ולשון האומרים אינו אלא שיצאו מכאן בני בליעל והמקרא מלמדנו מי יהיו אותם שאומרים עליהם שהם בני בליעל דוקא אנשים ובעירם. זה ברור ולא כמו שדוחקים אחרים לתרץ הקדימה של רש"י

יד (א) לא תתגודדו, לא תתנו גדידה צריך ביאור מאי תיקן בזה, ותו שרט מאן דכר שמיה כאן. ותו למה העתיק כאן רש"י תיבת בבשרכם שכבר מפורש שם בפרשת אמור. ונראה כוונתו לתקן הלשון ע"פ הענין כי דבר פשוט דאין חיוב בגדידה בעלמא בלא היכר בבשר אלא דוקא באם ניכר בבשר רושם הגדידה, וזהו מבואר בלשון הנאמר בפרשת אמור ובבשרם לא ישרטו שרטת הרי דלא אמר ובשרם לא ישרטו שרטת אלא, בבשרם דפירושו בתוך בשרם, וכן הוא אומר עוד ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, ואמר לשון