דברי דוד טורי זהב חלק ב רסט

בלאו הכי יש לומר דכ' שבטיך היינו שחזרו וקנו ממנו כמו שזכרנו

(טז) רק הדם לא תאכלו, אע"פ שאמרתי לך שאין בו זריקת הדם. הקשה הרא"ם הא כתיב באחרי מות כל דם לא תאכלו פירש"י יכול במוקדשין הכתוב מדבר כיון שנאמר בם כי הדם הוא יכפר חולין מנין ת"ל כל דם אפילו חולין א"כ ל"ל כאן איסור, בפסולי מוקדשין, וי"ל דהו"א דדוקא בחולין שהם תמימים וראויים להתקדש אסור אבל כאן שמיירי בקדשים שהוממו דלא תניא כלל להתקרב לקרבן אימא מותר קמ"ל. וראיתי בספר אחד שמקשה בשם מהר"ם יפה שמקשה א"כ חולין שהוממו יהיה מותר, ותירץ שזה נלמד, במה הצד והאריך בזה. ולי אין כאן קושיא כלל דאנו רואים, שאסרה תורה בקדשים תמימים וגם במומן א"כ כיון שכלל הכתוב בכל דם גם חולין ממילא הוה חולין שוה, לקדשים לגמרי ואפילו בהיקש שאין מפורש אמרינן אין היקש למחצה, כ"ש במה שהשוה בפירוש בפסוק חולין לקדשים

תשפכנו כמים, לומר לך שא"צ כיסוי. כתב הרא"ם לא שמעתי פירושו והלא אין הכיסוי נוהג אלא בחיה ועוף כדכתיב ציד חיה או עוף חיה ועוף אין בהמה לא. ותפסו עליו רבים דאשתמיט מיניה תלמוד ערוך בפרק כיסוי הדם (דף פ"ד) אומר נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כיסוי אף בהמה לא בעי כיסוי, הרי דאי לאו האי קרא הו"א דבעי כיסוי אף בבהמה

(כ) כי ירחיב וגו' למדה תורה דרך ארץ כו'. נביא תחילה הסוגיא דפרק קמא דחולין (דף י"ו) דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (כשיבואו לארץ הותרה להם בשר ע"י תאוה בלא הקרבה) שבתחילה במדבר משהוקם המשכן היו נאסרים בלי הקרבה למזבח משנכנסו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה מפסוק זה וזבחת כו'. וא"ל כיון דכי ירחיב כו' מיירי בהיתר תאוה ל"ל אח"כ כי ירחק כו', נראה דכי ירחיק הוא טעם למה שאמר שאין איסור תאוה אפילו לקרובים למקדש ולפני אותן הרחוקים, כן נ"ל, ותו אמרינן דתניא כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת א"ר עקיבא לא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותרה בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה שנאמר וזבחת ואמרינן שם דלר"י לא הותר בשר נחירה מעולם ולר' עקיבא לא נאסר בשר תאוה מעולם ופירש"י דלר' עקיבא קרא דבכל אות נפשך תאכל בשר לא אתא להורות היתר בשר תאוה אלא כדדריש ראב"ע למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. ונראה לי דגם לר"י יש לימוד זה של ראב"ע מכח הפסוק זה דכי ירחיב דאל"כ כי ירחיב ל"ל אלא הרחבת תיאבון ועושר קאמר, אלא דמ"מ עיקר קרא דוזבחת אתא להיתר תאוה ולשון ירחיב מלמד דרך ארץ, אבל ר' עקיבא ס"ל דמעולם לא נאסר בשר תאוה ועיקר הפסוק בא ללמוד דרך ארץ לחוד. ולפ"ז שפיר פירש"י כאן כר' ישמעאל דעיקר הפסוק להתיר התאוה אלא דלשון כי ירחיב מלמד דרך ארץ. והרא"ם הקשה על רש"י דתחילה פירש הרחבה היא הרחבת עושר ואח"כ פירש הרחבת גבול. ולי אין כאן קושיא כלל וכולו כדברי ר' ישמעאל אתיא כמו שזכרתי

(כב) אך כאשר יאכל וגו' אינך מוזהר לאכול בטהרה. לא הבנתי למה נקט דבר זה הא בהדיא כתיב הטמא והטהור כו' ופ"ק דחולין שם אמרינן דאפילו בשעת איסור בשר תאוה היינו בהמה דחזיא להקרבה אבל צבי ואיל מעולם לא נאסר לתאוה והיינו כדי לפרש הפסוק כצבי וכאיל דה"ק כמו שאנו במדבר נוהגין היתר לתאוה כצבי ואיל כך תנהגו היתר אפילו בבהמה משעת כניסה לא"י וזהו דרך פירוש על הפסוק אבל מ"מ אין לנו נ"מ לדינא, ובפרק ב' דחולין (דף כ"ח) אמר ר"א הקפר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי מוקדשים מה פסולי מוקדשים בשחיטה דכתיב לעיל מיניה וזבחת אף צבי ואיל בשחיטה. וע"ז קשה דהא כאן לא מיירי מפסולי המוקדשין אלא מחולין ולעיל הפסוק רק בכל אות נפשך מיירי בפסולי מוקדשים ושם לא נזכר וזבחת ורש"י מביא שם ספרי שאמר מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה וכו', ולפ"ז ניחא

(כח) הטוב, בעיני שמים. ודאי א"ל איפכא דהישר הוא בעיני שמים דסמיך ליה בעיני ה' דאין ראוי להקדים שיש לו מעיני אדם ממה שיש בידי שמים אלא דעל הכתוב עצמו קשה למה לא כתב הך בעיני ה' סמיך להטוב כיון דעליה קאי. נראה לתרץ דאי הוה כתב הכי הו"א דלא קאי אלא על הטוב לחוד ע"כ כתבו בתר תרווייהו לומר לך דגם הישר שהוא בידי אדם תלוי בידי שמים, ע"ד שאמרו חז"ל כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, בזה אמר בעיני ה' על תרווייהו דלא מבעיא מה שידענו שרוח המקום נוחה הימנו אלא מה שלא ידענו, כי אם מצד שהוא נוח לאדם, גם זה הוא בעיני ה' אלהיך

(ל) איכה יעבדו כו' לפי שלא ענש על ע"ז וכו' הרמב"ן הקשה דכאן משמע שבא