דברי דוד טורי זהב חלק ב רסח

זה החילוק שבין ברכה לקללה אף ע"פ שזמן אחד לנתינה אותם. כנ"ל נכון כוונת רש"י

(כח) מן הדרך וגו' הא למדת כל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך. כתב הרא"ם אע"פ שמשמעות מן היינו מקצתו ולא כולו, משום דלשון הסרה אינו נופל רק על הסרה מכל דבר כו', והקשו עליו דאיתא פ"ק דהוריות (דף ד') לא תסור מן הדבר מקצת דבר כו' ונ"ל, דהפסוק עצמו מקשה כאן דסתרי אהדדי והוא מפרק לה, דהיינו שתחילה אמר אם לא תשמעו אל מצות ה' דמשמע כל המצות מדלא אמר כל המצוה ואח"כ אמר מן הדרך דמשמע אפי' מקצת, ומתרץ דשניהם אמת, ללכת אחרי אלהים אחרים, דכל העובד ע"ז אע"פ שמקיים כל שאר מצות הוי ככולו, והאי מילתא קמ"ל קרא. אח"כ דקדק רש"י לשון ללכת ולא אמר ועבדתם אלהים אחרים, ותירץ אע"פ שאין עובד ממש אלא מודה בה שיש בה ממש הוי ככופר בכל התורה, וע"כ אמר ללכת דהיינו הליכה בעלמא ולא שום עבודה לה'

יב (ד) לא תעשון כן כו' א"ר ישמעאל וכי תעלה על דעת שישראל נותצין את המזבחות. קשה טובא דמשמע דר"י לית ליה מ"ש תחילה אזהרה, למוחק ולנותץ. ובספרי שהביא הרמב"ן איתא דר"י עצמו ס"ל כן, תו למה לא זכר ר"י אלא נתיצת מזבח ולא מחיקת השם שזכר לפני זה. ותו היאך שייך הפסוק שאחר זה כי אם אל המקום למה שקודם לו. ובג"א פירש דאזהרה דמחיקה א"צ התראה אלא במקום שיש קצת לטעות להתיר המחק כגון שנכתב שלא במקומו ע"כ הוא מוחקו שלא כדרך השחתה קמ"ל דאפ"ה יש אזהרה על זה, וע"כ אין שייך להקשות וכי ס"ד שישראל מוחקים השם וא"ל מאי מקשה ר"י על המזבחות שמא באמת לא הזהיר רק על המחיקה לחוד ולא על הנתיצה, ותירץ דא"כ אין קשר למ"ש כי אם אל המקום כו', בשלמא אי קאי על הנתיצה שפיר יש קשר כמ"ש הרמב"ן שלא תעשו נתיצה למזבח אלא יהיה חשוב בעיניכם עד שתדרשוהו תמיד להביא עולותיכם, אבל על המחיקה אין דביקות להאי, כי אם עם מה שלפניו. כ"ז הוא דרך הג"א, ואינו מיושב דא"כ מנלן דקאי האזהרה כלל על המחיקה במקום שאין השחתה אלא שנכתב שלא במקומו, דילמא בזה אין אזהרה כלל והאזהרה קאי על הנתיצה לחוד ויבא אחריו שפיר כי אם כו' ומן מחיקה שזכרנו לא דבר הכתוב כלל ואפשר שהוא מותר

והנלע"ד בזה דאין חיבור כלל לכי אם הקודם הן באזהרת נתיצה הן באזהרת מחיקה אלא דוקא לפי דברי ר"י דאמר לא תעשו כמעשיהם כו', ובזה שייך שפיר כי אם כו', דהיינו שלא תגרמו ביטול המקדש אלא אדרבה תרבה בכבודו ומרחוק תדרשו להמקום אשר יבחר ה' כו' ור"ש ור' ישמעאל אין בהם פלוגתא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ושניהם אמת, דאי לא נאמר אלא אזהרת מחיקה ונתיצה לחוד קשה דא"כ אין קשר לכי אם עם הקודם ע"כ צ"ל שלא תעשו כו', ואי להא לחוד קשה מאי לה' אלהיכם דהא לא קאי אלא על שלא יחטאו כמעשה העכו"ם לא שייך בזה לה' אלהיכם אלא לא תעשון לחוד הל"ל, אלא צ"ל דמכוין לא הרת מחיקה ונתיצה, והא דלא נקט ר' ישמעאל רק נתיצה נראה לתרץ בטוב טעם, דלכאורה יש עוד להקשות מאי קושיא הוא וכי ס"ד שישראל נותצין כו' מאי, שנא אזהרה זו משאר אזהרות ולמה לא קשיא ליה על לא תרצח וכי ס"ד שישראל רצחנים, אלא ברור הוא דעיקר הקושיא דודאי התירוץ הוא בדעת המקשן ג"כ דאין כאן מקשן אלא הוא מותיב ומפרק, דודאי הכוונה על העתיד היא שלא יחטאו ויגרמו חורבן, אלא דבשעת הקושיא היה סבור דמזהיר שע"י עבירות הללו ממש דהיינו מחיקה ונתיצה היה החורבן, וע"ז מקשה ר' ישמעאל וכי ס"ד שישראל ינתצו דאע"פ שעשו כל עבירות לא מצינו שנתצו המזבח אלא אדרבה היה המזבח חביב להם הן בבית ראשון הן בבית שני, ומן מחיקה ל"ק ליה דבאמת מצינו מחיקה בבית ראשון דיהויקים קדר כל האזכרות שבתורה, אבל נתיצת מזבח לא מצינו, ולמה הוצרך להזהיר על זה שיגרמו החורבן, ומתרץ ע"ז דלא על אלא עבירות ממש קאמר אלא סתם שלא יעשה כמעשיהם ויגרמו חורבן. וא"ל בפסוק במלכים את מזבחותיך הרסו, דכבר פירש"י שם דמיירי מבמת יחיד שהיה מקריב לש"ש אבל ממזבח של ירושלים שלא נהרס מישראל לעולם עדיין לא קאמר

(ה) לשכנו תדרשו זה משכן שילה. פירוש דהאי קרא גופיה על ירושלים כי שם בחר ה', אלא מיתור לשון של לשכנו מרבינן אפילו שילה, ובזה מתורץ מה שקשה דהא פירש"י לקמן על באחד שבטיך דהיינו בחלקו של בנימן ולמעלה הוא אומר מכל השבטים כו' דהא כאן מיירי בשילה אלא כמו שזכרתי דכאן מיירי בתרווייהו

(יד) באחד שבטיך כו' בחלקו של בנימן. כתב הרא"ם היינן אליבא דמ"ד ירושלים נתחלקה, לשבטים אבל למ"ד לא נתחלקה צ"ל דאמר שבטיך היינו שילה. אישתמיטתיה דברי התוספות, בפרק מרובה בסופו, כתבו דלמ"ד לא נתחלקו פירושו שחלק בית המקדש נתחלק אלא שחזרו וקנו כל ישראל ממנו ונתנו לבנימן דושנה של יריחו בעדה כדי שיהיה לכל ישראל חלק בבית המקדש, אלא דקשה ל"ל לרש"י לומר כשקנה דוד כו' הא