דברי דוד טורי זהב חלק ב רמח

סמכה עצמה בבעל שהנדר בטל וממילא גם בפסוק וה' יסלח לה הם שוים, וגם הוא כך דמיירי בלא ידעה שהאב הפר

ק"ו לשאינן מופרים. האי ק"ו לא צריך לכתבו כי מי לא ידע דבר זה. בגמרא בנזיר (דף כ"ג) איתא לזה שהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה מי שמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה דהיינו האשה שנזכרת כאן ק"ו מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו חזיר עאכ"ו ע"ז ידוו כל הדווין, שם לק"מ דאמר כן להתעוררות שיעשו תשובה, משא"כ רש"י דכאן דאינו מביא רק לפרש התורה למה כתב זה ונראה דקמ"ל דאם עברה ואח"כ הפר האב או הבעל דלא מהני דלא שייך כאן היתר דמפרע דאין הבעל והאב עוקרים הנדר מעיקרו כדקי"ל, בגמרא דבעל מיגז גייז, והרמב"ן הביא זה. ואכתי יש להקשות א"כ מנלן דמופרין בתחילה צריכים סליחה דילמא, קרא לא קמ"ל אלא באינן מופרין והרבותא כמו, שזכרתי י"ל דתרי זימני וה' יסלח אחד גבי אב ואחד לגבי בעל אתא אחד למופרין ואחד לאינן מופרין, וכבר הוכחנו דהתורה גילתה דנילף אחד מחבירו ע"כ הויין תרווייהו בין באב בין בבעל, ולהכי הביא רש"י כאן באב דרשה דגבי בעל, כנ"ל נכון בס"ד

(ז) ואם היו תהיה לאיש ואצ"ל אם קיים אחד מהם זה הלשון ממש הוא במשנה ר"פ נערה המאורסה ופרכינן שם ל"ל למיתני הך ואצ"ל השתא הפר זה בלא זה ולא כלום קיים אחד מהם ל"ל כי איצטריך כגון דהפר אחד, מהם וקיים אחד מהם וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מ"ד מאי דאוקים האי עקריה קמ"ל, ויש שיש להם חסרון ידיעה מגמרא זו וסוברים שהאי ואצ"ל הוא לשון רש"י מעצמו ומקשים עליו ל"ל דהיינו קושיית הגמרא הזאת ומתרצים מסברת עצמם

(ח) ושמע אישה וגו', הרי לך שאם קיים הבעל שהוא קיים. לאו קיום בפירוש קאמר דהא והחריש כתיב אלא שיעור והחריש קאמר שאם החריש הו"ל הקמה בפירוש והקמה בפירוש היא אצ"ל כמ"ש רש"י לפני זה

לא (ו) אותם ואת פנחס כו', לנקום נקמת יוסף. נראה הטעם לנקמה זו כי מה פשעם בזה דהלא הישמעאלים ושאר עמים קנוהו ומכרוהו ג"כ כבר אלא שהמדנים מכרו אותו למצרים לבזותו כי ראו בו סימני גדולתו וחכמתו והיו יראים שיבא למעלה גדולה ע"כ מכרוהו למצרים שכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ממילא לא יבא לגדולה

(יז) וכל אשה יודעת איש. ראויה ליבעל אע"פ שלא נבעלה דאיתא בפ' הבא על יבמתו (דף ס':) מדקשו קראי אהדדי דכתיב יודעת איש הא אין יודעת החיו מכלל דטף אפילו ידעו תחיו וכתיב כל הטף אשר לא ידעו החיו ממילא אם ידעו הרוגו, אלא ע"כ דהך יודעת לאו ממש יודעת אלא ראויה לדעת ממילא דטף פחות מג' שנים דוקא החיו ולא טפי מבת ג' שנים

הרגו וכו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים כו'. רבים מקשים א"כ למה לי הרגו הנזכר תחילה אלא יאמר ועתה כל זכר כו' הרוגו וזה אמר בכה וזה בכה ולי נראה לתרי בדרך זה דודאי מ"ש תורה החיו לכם פירושו שיש איסור להורגם דהיינו כיון שאין ציווי להורגם ממילא יש איסור בהריגתם וא"כ אי לא כתיב אלא ועתה כל זכר בטף כו' הרוגו הו"א דוכל הטף בנשים כו' היינו שיש איסור בהריגה אבל כל זכר בטף וכל נשים כו' אין איסור אלא רשות קמ"ל הרגו דברישא לציווי ממילא יש כאן שני קצוות דכל זכר כו' חייבים אתם להורגם וכל הטף בנשים כו' אסור להורגם, זהו לשון החיו לכם

(מג) ותהי מחצת העדה, כך וכך כוונת רש"י דל"ת דהפסוק מורה לנו כמה היה סך המחצית של ישראל דזה אמר כבר וממחצית בני ישראל, ומאי קמ"ל חידוש בהאי ותהי מחצת כו' דאין שייך לומר ענין אחד כפל זה סמוך לזה, אלא שהכתוב אינו מבקש לומר חידוש זה אלא שזה דבוק למעלה שממחצית של העדה שהיה המחצית סך כך וכך, כלומר שזה פשוט אלא שבאתי להודיעך עכשיו מה נעשה מזה אני מודיעך שויקח משה כו' ונתנו ללוים וקמ"ל הטעם שהמכס הזה היה טפי משל מחצית של חלק הראשון לפי ששם ניתן לאלעזר לחוד משא"כ בזה שניתן להרבה לויים, ובשם רש"ל ראיתי דקמ"ל דל"ת דבפעם אחת לקח משה המכס השייך מן הצובאים ומן העדה אלא כל אחד בפני עצמו דנתן מכס הצובאים ואחר כך נתן המחצית ליד העדה ואח"כ נתן המכס ללויים, ונ"מ שיהיה טובת הנאה להעדה. ולא נתיישב זה דא"כ הל"ל ויתנו ישראל כו' דאז הוה טובת הנאה להם משא"כ במה שנתן משה המכס משלהם הוה טובת הנאה למשה

(נ) וכומז כו' לכפר על הרהור הלב. התוס' פ' במה אשה (דף ס"ד) הקשו הא יפת תואר מותרת, ותירצו דמ"מ איסור' איכא מדכתיב וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכמדומה שיש כאן ט"ס בדברי התוס' שהביאו מלימוד ולא בחברתה דזה לא למיעוטא אלא שלא יקח שתי יפות תואר