דברי דוד טורי זהב חלק ב רמו

קשה דאם תפרש כן למה ראה לאומרו כאן כיון דע"כ בשאר המצות הוה ג"כ הכי, ואמר רש"י דאין הדבר כן אלא ללמד על הפרת נדרים שמפירין ראשי המטות היינו יחיד מומחה, והא דאמר ראשי לשון רבים היינו ראשים דעלמא, וכן פירש רשב"ם בפרק יש נוחלין (דף ק"כ), ומ"ש לבני ישראל דהיינו ג' הדיוטים ולא מיירי כאן כלל לענין סדר הלימוד. אח"כ מקשה דלמא אינו מיירי כאן לא מכבוד של לימוד ולא מענין מומחה להפרת נדרים, אלא דהך לבני ישראל הוא דבוק עם ראשי המטות דהיינו מטות של ישראל ולהם לחוד נאמר הפרת נדרים ולא לכלל ישראל, ובזה יש שינוי משאר מצות דלא נצטוה כאן לישראל, לזה אמר דיש ג"ש דנאמר לכל ישראל ג"כ ונצטוו על זה וא"כ ע"כ ראשי המטות אתא למומחה כמו שאמרנו. ועוד י"ל דגם לפי האמת הוה לבני דבוק עם מטות ולימוד של כל ישראל הוא מכח הג"ש דג' הדיוטות מתירין נדר כדאיתא בפ' יש נוחלין (שם)

זה הדבר, משה נתנבא בכה אמר ה' כו'. איכא למידק טובא מה תיקן רש"י בזה וכי לדרשא אתא רש"י. ותו כיון דיש מעלה למשה במאמר תיבת זה טפי מן תיבת כה למה אמר משה ג"כ בכה הא במאמר זה יש בכללו כה, ע"ד יש בכלל מאתים מנה. והרא"ם אמר, בתחילת נבואתו אמר משה כה שהוא אספקלריא שאינה מאירה כמו שאר נביאים ומשזכה יותר זכה לאספקלריא המאירה ואמר זה. וזה אינו דודאי אין שינוי בנבואת משה מתתילתו ועד סופו, ותו דבמשה עצמו נאמר תחילה בפ' המן זה הדבר אשר צוה ה' ואח"כ אמר בפ' העגל כה אמר ה' שימו איש חרבו, תו יש לדקדק הלשון שאמר נתנה למה לא אמר בלשון זה משה אמר כו'. ותו קשה טפי הא כבר נאמר זה הדבר הרבה פעמים כגון בפ' המן בשני מקומות ובריש ויקהל ולא כתב שם רש"י כלום. ונראה לפרש דבמאמר כל התורה אין שייך לשון נבואה אלא שליח השם ב"ה היה להגיד לבני ישראל מה דבר ה' רק במקומות אשר לא נכתב שם ציווי הקב"ה לאמר לישראל אלא גילה סודו לנביאו והוא ילך מעצמו לאומרו לישראל זה קרוי נביאות, וכן היה דרך כל הנביאים שלא נאמר קודם נביאותם ויאמר ה' אל פלוני לאמר כמו גבי משה, ע"כ מוכח שיש חילוק בין תורת משה לשאר נביאי השם שהם נקראים נביאים ולא נותני התורה ע"פ הקב"ה, ודבר זה הוא במשה שרוב דבריו הם תורה דהיינו ע"פ ציווי הקב"ה לומר לישראל, רק באיזה מקומות שלא נאמר בהם ציווי הקב"ה לומר לישראל רק דבר משה אל ישראל בלא הקדמת הקב"ה לומר לישראל והיינו פרשה דכאן בראשי המטות זה נקרא נבואה, וכן עוד פרשיות כדרך זה, וכל מקום אשר הוא כן נאמר בו כה או זה הדבר, ובמקום שנאמר כה אין שם קושיא, אבל במקום שנאמר זה הדבר יש קושיא למה אמר לשון זה שהוא משמע מיעוט, דהא אמרינן בפ' יש נוחלין (דף ק"כ) דזה הדבר דהסבת נחלה ממעט דלא שייכא אלא באותו דור דבנות צלפחד ומקשינן שם אלא מעתה זה הדבר דכתיב גבי הפרת נדרים וגבי שחוטי חוץ ה"נ דלא נהוג אלא באותו דור ומשנינן להו שם דצריכי לג"ש ומש"ה ל"ק גם מזה הדבר דפ' המן וריש ויקהל דשם באמת לא היה אלא לדור ההוא מש"ה כתב רש"י כאן דמורה על מעלת נבואת משה טפי מן שאר נביאים שנתנבא בתרווייהו, וענין המעלה דזה איכא ג"כ סברא להיפך, והוא שטפי יש מעלה בלשון כה, דזה הוה לשון מיעוט משא"כ בכה, ואיכא סברא דזה הוא עדיף טפי דמשמע דבר ברור כמי שמראה באצבע עליו, ע"כ הוצרך לומר תרווייהו כדי לצאת ידי תרי סברות הנ"ל

ואם חלפו אין מותר כו', זה הלימוד הוא בפ' יש נוחלין (שם) אליבא דב"ש דאית להו אין שאלה בהקדש אבל לב"ה דס"ל יש שאלה בהקדש אתיא הך מילתא דחלפו אין מועיל כלום מכח סברא כדפירש רשב"ם שם, וזה הדבר דהפרת נדרים אתיא לב"ש משחוטי חוץ דמה התם אהרן ובניו וכל ישראל ה"נ בהפרת נדרים לכל ישראל דהיינו ג' הדיוטות, והיאך כתב רש"י כאן כב"ש וקודם לזה כתב הג"ש דהפרת נדרים והיינו כב"ה וצ"ע. ונ"ל דכולו כב"ש ומ"ש רש"י הג"ש משחוטי חוץ היינו לענין שנצטוו גם בני ישראל אבל לענין הפרת נדרים לענין החילוק דבין מומחה לג' הדיוטות לא יליף מג"ש אלא מראשי המטות לחוד דכיון דיש מעלה למומחה ממילא יש מעלה לג' שאינם מומחים, דבכל מקום שלשה הדיוטות במקום מומחה קיימי

ג) נדר, קונם שלא אוכל הרמב"ן הקשה שהרי נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ואכילה אין בה ממש. וצ"ל קונם פירות עלי שלא אוכל כמבואר ביו"ד סימן ר"ו ולא נחית רש"י להאריך לפרש הדינים

יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות. ברמב"ן העתיק לשון רש"י יכול אפילו לאכול נבילות, ומשמע דקאי על נדר ומש"ה התרעם על רש"י ואמר שבספרי אמר יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות והיינו דוקא בשבועה שחלה אפי' בדבר שאין בו ממש, משא"כ בנדר שאין חל בדבר הרשות אם אומר נדר עלי שאוכל, והאריך בזה ואמר שהחליף רש"י דבר זה משבועה לנדר ולא היה נזהר. והנך רואה שלפי