דברי דוד טורי זהב חלק ב רמה

ממ"ש במועדו, ופירש"י, בכל יום מועד התמידים דהיינו אף, בשבת אף בטומאה, דהו"א היינו אפילו בטומאה שאינו דוחה את השבת אלא אע"פ שיש טומאה משא"כ בשבת שאין שם מועדו כלל שאין זמנו שם שהרי יש בו קרבן אחר דהיינו מוספין, קמ"ל כאן דאפ"ה אין התמיד בטל, ואי להא לחוד אתא לימא מלבד עולת התמיד כמ"ש אח"כ מלבד עולת התמיד ולמה אמר על, אלא מגיד שיקריבנו בין שני התמידין, ע"כ אמר על התמיד דהיינו אחר עולת השחר, וא"כ נלמד ג"כ שצריך שיהיה שם גם עולת התמיד. וא"ל הא כבר נלמד זה מן חלבי השלמים בפ' צו דדרשינן עליה השלם כל הקרבנות, דקמ"ל כאן אפילו במוסף אע"ג דזמנו כל היום אפ"ה יהא בין התמידין דוקא:

(יב) ושלשה עשרונים כו' שכן הם קצובים בפרשת נסכים בפ' שלח לך. וקשה ל"ל פסוק זה כיון שכבר נאמר שם הפרים ואילים לענין נסכים וכתיב שם או במועדיכם ולמה זכר כאן גם בכל המועדים וי"ל דיש עוד כאן שינויים בין שבת, למועדים כמו שהביא הרמב"ן ומשום הכי נאמר כאן דבר זה. כט (יא) ונסכיהם,. מוסב על, המוספין. דלכאורה הו"א, דונסכיהם קאי על עולת התמיד וה"ק מלבד אשר צויתיך כבר על עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם, ואיני צריך לצוות ע"ז עכשיו אלא אני מצוה על עולה לה', וע"ז קשה למה אמר ונסכיהם לשון רבים הל"ל ונסכה כמו שאמר לענין מנחה דהא, עולת תמיד לשון יחיד דחטאת הכפורים אין לה נסכים. ע"כ פירש דהך ונסכיהם אינו דבוק עם מנחה. דמנחה קאי על עולת תמיד ואין כאן ציווי עכשיו אבל ונסכיהם קאי על תעשו דהיינו מה שאני מצוה עכשיו לעשות דהיינו המוספים עם נסכיהם משא"כ בפרי החג שהוזכר תחילה נסכים של המוספין ממילא קאי על עולת תמיד כמו מנחתה. ואע"ג דגם ביום השני כתיב ונסכיהם היינו לדרשה כמו שמביא רש"י אח"כ לניסוך המים בחג משא"כ בעשור לחודש דצ"ל דקאי על המוספין. ואע"ג דלא נאמר כאן, תעשו מ"מ תעשו דכתיב ביום הבכורים קאי על כל מה שנזכר אח"כ וכאילו כתיב תעשו ונסכיהם, ורש"י מרשים ונסכיהם דגבי בעשור לחוד ולא מה דכתיב בר"ה דשם שפיר קאי ונסכיהם על עולת, התמיד דשם נחשב גם עולת החודש ושפיר קאמר ונסכיהם לשון רבים דקאי על חודש ועל התמיד א"כ אין לומר שם דהוה תעשו קודם ונסכיהם אא"צ שם כלל ציווי על הנסכים של חודש ותמיד שנצטוו כבר ומש"ה אמר בר"ה ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו, כלומר דבזה צ"ל תיבת תעשו ולא אחר ונסכיהם כמו גבי יוה"כ:

(לה) עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית מלאכה. אע"ג דכתיב אחר זה בפירוש כל מלאכת עבודה לא תעשו נראה דרמז בהאי עצרת דשמיני הוא חג בפני עצמו כדאי' בגמרא, לענין פז"ר קש"ב, נתנה תורה שם בפני עצמו לקרוא אותו בשם מיוחד ולא שייך לומר דהאיסור שבו הוא מכח שהוא דבוק לחג הסכות דשלפניו כמו באחרון של פסח:

(לו) פר אחד כו' למחר בשר בהמה. זהו מדרש תנחומא, משמע דדגים חשיבי מבשר בהמה ובפרק כיסוי הדם איתא מי שיש לו מנה יקח לו ליטרא דגים כו' משמע דבשר חשיב טפי, כתבו שם רש"י ותוספות דבמקומן היו דגים בזול מן בשר משא"כ כאן בתנחומא מיירי במקום שהבשר בזול מדגים:

פרשת מטות ל (ב) ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים. צריך ביאור לדבריו אלה, דתחלה כתב שכבוד של נשיאים היה ללמדם תחילה ואח"כ כתב שהכבוד הוא לענין הפרת נדרים במומחה. והרא"ם כתב שבדרך אם אינו ענין אמר רש"י, דאם אינו לענין לימוד תחילה שזה נלמד כבר מכלל מה שנאמר בשאר מצות תנהו ענין לענין, מומחה, וע"ז תמה הוא דאין כח לומר אם אינו ענין אלא לחכמי משנה וגמרא ותמהני על הרא"ם מאד שלא דק בדברים אלו, דאם אתה אומר כאן אם אינו ענין ע"כ רש"י חזר בסוף, ממ"ש תחילה שהכבוד הוא הלימוד תחילה ואח"כ נתנו לאם אינו ענין למומחה, א"כ אינו צריך כלל לאם אינו ענין אלא חזרה היא ממ"ש תחילה כבוד ללימוד תחילה אלא למומחה לחוד ומי מכריחני לומר כאן אם אינו ענין וכן הוא האמת, כאשר נבאר בס"ד. תו קשה במ"ש רש"י ואם אין יחיד מומחה מפר בג' הדיוטות היכא רמיזא האי מילתא בפסוק. ותו קשה כיון שא"צ כאן לימוד על כל ישראל אלא נלמוד מכח שאר מצות ל"ל אח"כ ללמוד בג"ש דלא נשיאים לחוד ונלע"ד בזה דלא הוה ראשי המטות דבוק עם לבני ישראל אלא כאילו כתיב ולבני ישראל ע"כ אמר רש"י דלכאורה הוה כאן תרי מילי בענין הלימוד דתחילה לראשי המטות ואח"כ לבני ישראל, וקשה ע"ז דא"כ ל"ל פסוק וישובו אליו אהרן וכו', ואמר ע"ז דקמ"ל דאף בשאר מצות הוה כמו כן, וע"ז