דברי דוד טורי זהב חלק ב רמ

המשמעות שבא כנגדו ועמד לפניו וא"כ לא יצדק לומר ויוסף, והלא מעשה חדש הוא שתחילה היה כנגדו ואח"כ הלך לפניו, ע"כ פירש"י דהך העברה אינה כפשוטה שהלך דרך העברה אלא לשון קודם הוא דהיינו שבא כנגדו ועמד קודם לו במקום ההוא ואח"כ חזר בלעם והלך למקום אחר וגם במקום האחר עמד והיה המלאך קודם לו, וזהו ההוספה לענין קדימה שכתב רש"י לעבור לפניו, כלומר להיות עובר דהיינו קודם, ומביא ראיה לזה דגבי יעקב בפרשת וישלח והוא עובר לפניהם, דודאי לאו לשון עובר והולך קאמר דהא עמדו באותה שעה ודברו עמו אלא דלשון קדימה קאמר כלומר והוא קודם לפניהם, ודבר זה שכתבתי הוא תלמוד ערוך בפרק לולב הגזול (דף ל"ט) כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא ומביא אביי ראיה ממקרא הזה שזכר רש"י כאן והוא עבר לפניהם. והרא"ם במחילת כבודו כתב בזה דברים של שגגה, שכתב דרש"י קמ"ל והוא הולך לפניהם כמו ויעברו בין בתריו, כל העובר על הפקודים, שהם מורים על העוברים דרך צר ממקום למקום עכ"ל אישתמיטתיה הגמרא שזכרתי, וע"כ לא נתכוין בדברי רש"י אלו, ופ"כ מביא רש"י ע"ז ומדרש אגדה מה ראה לעמוד כו', ולכאורה תמוה למה מביא רש"י זה כאן ולא בפעם הראשונה שכתב נצב בדרך, אלא פשוט דמביא כאן מדרש זה שנזכר בו שעמד לפניו וממילא הך העברה לאו הליכה היא, וזה אמת גמור בלי ספק: (לד) אם רע בעיניך אשובה לי כו', להתריס נגד המקום כו'. דלכאורה אמר בלעם למלאך דרך שאלה שלא יחר אפו כי רע בעיניך אשובה לי ברצון טוב, וע"ז קשה מה ספק היה לו אם רע בעיניו ההליכה והלא כל הענין היה מכח זו ההליכה, והיה די לומר אשובה לי, לזה פירש דלהתריס ולהכעיס אמר כן שהקב"ה אמר לילך ואתה מוחה, א"כ הך אשובה לי פירושו אני מוכרח לשוב מחמתך שלא ברצוני שלא כדת, ומ"ש רש"י למוד הוא בכך כו' נראה שלמד זה מדאמר ועתה בוי"ו מיותרת שהיה לו לומר עתה, אלא להורות שכבר היה לעולמים וגם עתה הוא כך

(לז) האמנם לא אוכל כבדך, נתנבא שסופו לצאת כו'. דקשה האמנם ל"ל הלא סגי לומר הלא אוכל כבדך, אלא דפיו הכשילו והתנבא ואמר האמנם, שהוא מורה שיהיה באמת כן, והוא עצמו לא הבין מה שהוא מדבר כי כן הוא דרך נביאות שדברים יוצאים מפיו בלי ידיעתו מה הם

כג (י) מי מנה עפר יעקב. כתרגומו דעדקייא דבית יעקב או חדא מארבע משרייתא דישראל. פירושו של דעדקייא לא ידענא, וברא"ם משמע דפירושו קטנים, וגם הוא לא ידע פירוש של הפסוק בזה, דאם דעדקייא פירושו של עפר הנזכר בפסוק הא כתב אח"כ דאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא שזהו פירוש של עפר יעקב, ולפי הנראה דענין זה הוא כמי שאומר כלל חיבור ישראל, ודרך לא זו אף זו קאמר, מי מנה כלל ישראל שהם לא ימנו כעפרא דארעא אלא אף זו דחדא מן ארבעה דגלים ג"כ לא ימנו, דכ"כ תהיה הברכה

אין חשבון במצות שהן מקיימין בעפר. מקשין הא יש מספר עכ"פ לאותן מצות. ותו מאי שנא עפר שזכר. ונ"ל דכל המצות התלויים בעפר הם חוקים שאין להם טעם לפי השכל של האדם והעכו"ם מונים עליהם כמ"ש רש"י ריש חקת, וה"ה לשאר מצות שרובן חקים, ע"כ סמך דבר זה למ"ש ובגוים לא יתחשב דהיינו שנותן טעם לשבח במה שהם חשובים מכל העכו"ם אע"ג דיש עכו"ם שעושין ג"כ מצות קצתן מה שהשכל נותן, אבל מה שאין שכל אדם אין נותן עושין ומונין את ישראל על שאין להם טעם, משא"כ ישראל שמקיימין מאמר השם ב"ה אע"פ שאין יודעים הטעם, ונקט עפר דיש רבים במצות מה שעושים בעפר בלא טעם, וה"ה שאר מצות אין טעמם ידוע כנ"ל

זרע היוצא מתשמיש, שלהם. ביאור דבר זה ע"ד מה דאיתא בפרק כל היד (דף ט"ו) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו כו' כל הענין

(טז) וישם דבר בפיו ומהו השיחה הזאת ומה חסר המקרא, צריך להבין כפל לשון דרש"י דהא אין מקשה אח"כ אלא קושיא אחת. ותו למה לא כתב זה לעיל אצל וישם ה' דבר בפיו, ובמדרש רבה אמר באמת דבר זה על פסוק דלעיל. ונראה דלעיל יש פירוש אחר על וישם ה' דקודם לו אמר ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו, פירוש שתחילה הקרה אליו ובאותה שעה לא אמר לו כלום אלא בלעם אמר לו את שבעת המזבחות או אפשר שבשעה שהקרה לו שאלו מה אתה עושה כמוזכר במדרש והשיב לו בלעם את שבעת כו' ואח"כ נסתלק מעליו ונשאר לבדו שוישם ה' דבר בפיו פירוש שדבר יצא מפיו ולא ראה מראות אלהים שכבר נסתלק ממנו אלא שיצא מפיו דבר דהיינו ויאמר שוב אל בלק, אבל כאן נאמר ויקר אלהים ועליו קאי וישם ה' דבר בפיו. ויש עוד הוכחה טובה לזה דלעיל אמר בפי בלעם וכאן אמר בפיו, אלא דלעיל נסתלק ממנו אלא שבא דבר בפי בלעם דזה ענין חדש ואינו מה שהזכיר תחלה שמו של בלעם, כי תחילה היה בהקרות אלהים אליו ואח"כ נסתלקה ההקראה אלא שימת דבר בפי בלעם, ואין לו ענין למה שקודם לו,