דברי דוד טורי זהב חלק ב רמא

משא"כ כאן שסמוכה ההקראה לוישם ה' דבר בפיו ממילא בשעת ההקראה היתה השימה, וע"כ הזכיר בפיו דהיינו מה שהוזכר קודם לזה וא"כ קשה מה השימה הזאת ע"כ שהקרה לו בשעת השימה של מאמר שוב אל בלק כו' וא"כ מה חסר לנו באם לא הוזכרה השימה אלא ויקר אלהים אל בלעם ויאמר שוב אל בלק כו' אלא ודאי לדרשה אתיא דהיה כמו רסן בפיו א"כ הא דלעיל נמי מתפרש כן. זה נ"ל נכון בס"ד

(ז) מה דבר ה' לשון צחוק הוא. דאל"כ למה לא שאלו לעיל בפעם הראשונה כן, אלא דרך צחוק אמר לו עתה שנודע שאינו ברשות עצמו

(יט) ההוא אמר כו' חוזרין ונמלכין לחזור וא"ל הא בהקב"ה גם כן הוא דכתיב וינחם ה' על הרעה וכן רגע אדבר כו' ורגע אדבר כו', היינו מחמת שנשתנה הענין ממה שהיה תחילה כגון שעשו תשובה משא"כ כאן שאין שינוי בישראל ולמה ינחם הקב"ה לחזור ממה שהבטיח

(כ) וברך ולא אשיבנה הוא ברך אותם. חבור פסוק זה הוא דמ"ש הנה ברך לקחתי הוא תשובה על מה שאמר מה דבר ה', ע"ז אני אומר דבר ה' היא שבירך אותם, וכיון שהוא בירך אותם אין להשיב ולבטלה

וברך, כמו וברך. פירוש בחיר"ק תחת הבי"ת והוא לשון עבר, וכן אויב חרף כמו חרף בחיר"ק החי"ת. וכן ובוצע ברך. נראה דאין שוין לגמרי דפירוש בוצע, ברך הוא לשון הוה כמו שפירש"י מרגיז הוא להקב"ה היינו לשון הוה וכאן הוא לשון עבר

(כב) כתועפות ראם לו כתוקף רום וגובה שלו פירוש הקב"ה שהוא מוציאו ממצרים ביד חזקה בכח גדול שיש לו כתועפות דהיינו חוזק של ראמים דהיינו גובה ורום זהו לו להקב"ה. ונראה דכפל לשון רום וגובה מורה על רום הגבוה שכל שייכות הגובה יש לו, ומפרש אח"כ דלשון תועפות הוא מורה על חיזוק, דהוא מלשון יעופף, דמה שהעוף מעופף ברום הוא תוקף רב

דבר אחר כו'. בפרק מי שאחזו (דף ס') איתא בגמרא כתועפות אלו מלאכי, שרת ראם אלו שדים, פירש"י יש לו להקב"ה תועפות ראמים למשלחת וליפרע, וצריך טעם למה לא הביא רש"י כאן רק סוף הדרשה דהיינו של ראמים ולא הביא התחלה דהיינו כתועפות אלו מלאכי שרת. ונראה דרש"י מפרש דהכתוב הזכיר כאן תרי מילי דלענין מלאכי שרת היינו בכח ובראמים היינו שליחות להפרע. והנה רישא דמיירי לענין כח כבר פירשו לפי הפשט הראשון דמיירי נמי לענין כח, והחילוק שבין תיבת ראם הוא מביא, דלפשט הראשון הוא לשון רום ולדבר אחר הוא שדים

כד (ב) וישא בלעם את עיניו, ביקש להכניס בהם עין הרע. צריך ביאור למה דוקא עכשיו בקש כן, ותו היאך שייך כאן שראה שאין פתחי אהליהם מכוונים ותו שאמר ותהי עליו רוח אלהים, ופירש"י שעלה בלבו שלא לקללם מה ענין רוח אלהים. ונראה דישראל בזמן ההוא לא היו נראים לשום אומה לראותם כי כסה אותם ענן ה' תמיד כמו דפירש"י, בפרשת חקת בפסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן, תרגומו ואתחזיאו דהיינו שנסתלק הענן ונתגלו ויכולים לראותם, הו"ל שמחמת עון העגל נסתלק הענן ונתגלו שיכולים לראותם, וע"כ רצה להכניס בהם עין הרע ששולט על כל דבר שהוא מגולה, אלא, שזה נתבטל מחמת קדושת ישראל אפי' בלא כיסוי הענן דהיינו שאין פתחיהם מכוונים כדי שלא יהיה מגולה מה שיש באוהל לפתח אוהל שכנגדו וישלוט בו עין הרע בזכות זה לא שלט עליהם עין הרע בלעם

ותהי עליו רוח אלהים, עלה בלבו שלא יקללם. נראה ביאור זה ע"פ הגמרא בפרק חז"ה במשנה (דף ס') לא יפתח אדם פתח נגד פתח דאמרינן בגמרא א"ר יוחנן ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה אמר ראויים אלו שתשרה עליהם שכינה, ופירשו התוס' שם דלמד זה מדכתיב אחריו ותהי עליו רוח אלהים וזה צריך ביאור דהא על בלעם אמר שהיה עליו רוח אלהים,, אלא ע"כ דהכי פירושו דקשה בפסוק שאמר שראה ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו כו' היאך שייך זה לזה, אלא דבלעם אמר ע"ז ראויים הם שתשרה כו' דהיינו לשון תפלה שהתפלל עליהם שתשרה שכינה כלומר אע"פ שנסתלק כיסוי הענן מ"מ השכינה לא תסור מהם, וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, וה"נ זכה בלעם ששרתה עליו רוח אלהים, וזהו שכתב רש"י שעלה בלבו שלא יקללם מחמת סילוק הענן כי עדיין שכינה שרויה עליהם, כיון שע"י זה בא עליו רוח אלהים

(יג') שתום העין, ולא אמר שתום העינים כו', ואע"פ שנאמר וגלוי עינים היינו קודם שחטא שעדיין לא נסתם לו עין אחת, כ"כ התוס' בפרק התכלת (דף ל"א)

(כא) איתן מושבך, תמה אני מהיכן זכית לכך. קשה מנליה לרש"י שבדרך תימה אמר כן איתן מושבך דילמא ע"צ האמת אמר כן אשריך שזכית לכך כמו שנתן כמה שבחים לישראל וברכות שיש להם ונראה דבלק שכר את בלעם לקלל ישראל והקב"ה הפך הקללה לברכה, ע"כ באה הנבואה לברך ישראל ואשר