דברי דוד טורי זהב חלק ב ריט

מישראל בבית ערי חומה שלקחו ממנו ולא גאלו המוכר תוך שנה ונחלט לו ואחר כך הניחו הגר לבנו שנולד ביהדותו ושייך שפיר דין, זה שאם מכרו בן הגר לישראל שאין לו גאולה בקרוביו מצד אביו וי"ל דטפי ניחא ליה בישראל ממש כפשוטו שאין לו לגאול:

(כז) לאיש אשר מכר לו, המוכר הזה שבא לגאלה, אבל אם מכר לוקח זה ללוקח שני אין הגואל הזה מחשב רק עם הלוקח הראשון כדאיתא בערכין (דף ל'):

(כט) בית מושב עיר חומה, מימות יהושע בן נון, נראה דילפינן לה מדמצינו ביהושע חילוק בין ערי פרזים למוקפין חומה ה"ה חילוק דכאן מאותו חילוק הוא. ועי"ל דיליף מדיש קרי לו וכתיב לא, משמע דאפילו ביש לו אפ"ה אין לו והיינו מדאין לו מימות יהושע:

(מד) ועבדך ואמתך כו', וא"ת אם כן במה אשתמש. נראה דמן הפסוק מוכח שיש כאן קושיא דהיינו וא"ת כו', דאל"כ קשה למה אמר ועבדך בוי"ו דהיינו שמחובר למעלה ול"ל זה, לכך פירש שיש כאן קושיא ותירוץ:

מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים. הוקשה לו למה לי מהם לא הו"ל אלא מאת הגוים אשר סביבותיכם תקנו כו', אלא דתרתי קאמר, מאת הגוים אשר סביבותיכם תוכלו לכבוש במלחמה ויהיו בע"כ עבדים, שנית דמהם תקנו לעבדים, ומש"ה גבי התושבים בפסוק שאחר זה לא אמר רק מהם תקנו כי אין שייך שם מלחמה כיון שגרים ביניכם:

(מה) מהם תקנו, אותם תקנו. בפסוק הקודם יש ג"כ מהם תקנו ושם, לא פירש"י אותם, דשם אינו מוכרח לפרש כן אלא בפשוטו שמותר לקנות מהגוים אשר סביבותיכם בניהם עבד או אמה, אבל כאן דאמר מבני התושבים דאם תפרש מהם כפשוטו דהיינו בניהם של בני התושבים קשה הול"ל בתושבים עצמם שתקנה מהם בניהם, אלא צריך לפרש מהם כמו אותם כלומר בני התושבים עצמם תקנה ובחנם טרח הרא"ם לתרץ בענין אחר:

פרשת בחקותי כו (ג) אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. לא אמר לומדים בתורה אלא לטרוח בה הרבה ויליף לה מן לשון תלכו שאינו רגיל, לאומרו בלשון חקים אלא עשיתם או תשמרו, אלא דפירושו עמל ויגיעה ועפ"ז פירשתי בדרוש מאמר ולא הלכו בה (ירמיה ט'), פירוש שלא טרחו בלימוד אלא בקלות. ואח"כ פירש"י עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים, וקשה מנלן לומר עמלים ע"מ לשמור דילמא לימוד פשוטי דהא לא כתיב שם תלכו, ואם כן דתרי מילי קאמר שבלימוד בעמל אפילו שלא מתכוין לשמור ולקיים ובמתכוין א"צ עמל אלא לימוד פשוטי וי"ל דמדכתיב ואת מצותי בוי"ו משמע דשייך לבחקותי תלכו דהיינו עמלים הנזכר תחילה הוא ע"מ לשמור ולקיים, ובזה ניחא דהוצרך רש"י להביא כמו ולמדתם כו' ולהורות דהם מחוברים ומצורפים ועיין מזה עוד לקמן בפרשה זו בפסוק ואם לא תשמעו:

(ו) ונתתי שלום, שמא תאמרו הרי מאכל כו' יש לדקדק מנלן שזהו דרך תירוץ על קושיא שמא תאמרו הרי מאכל אמאי לא נימא האי ונתתי שלום הוא הבטחה כשאר הבטחות דרך קושיא ותירוץ. ונראה דקשה בפסוקים אלו שהם לא כסדר, דתחילה אמר בברכות השייכות לענין אכילה והפסיק, בברכת שלום וחזר אח"כ ואכלתם ישן כו', אלא ע"כ דרצה הכתוב להסמיך עניני אכילה, אלא שבינתיים יש קושיא דהיינו שמא תאמר כו', וע"ז אני צריך להקדים לך ונתתי שלום בארץ, ודרך זה אנו רגילים לקרותו בפלפול שלנו סתירה בנוה, דהיינו שלא יהיה עיכוב לשומע, לשמוע עוד מכח קושיא על מה ששמע כבר ולא רצה להמתין עד סוף צריך לתרץ לו תיכף:

(ח) חמשה מאה ומאה רבבה, וכי כך הוא החשבון כו' אלא כו' רבים מקשים הא באויבים כתיב ג"כ איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, ויש ג"כ קושיא זו ושם אין שייך תירוץ דכאן, ויש הרבה תירוצים יעויין עליהם. ולי נראה, דלק"מ, דאחד אין עליו אלא שם יחידות לא לשון רבים כלל, אבל בשנים יש עליהם שם רבים דמיעוט רבים שנים, וא"כ שפיר י"ל דכל שאינו בכלל רבים אין לומר שיהיה אח"כ עליו לפי ערך, משום הכי אמר שפיר ושנים יניסו רבבה, משא"כ כאן דכתיב חמשה ואח"כ מאה דעל שניהם שייך לשון רבים וא"כ ראוי לחשוב המאה לפי ערך החמשה, ע"כ מקשה שפיר, וכי כך כו' כנ"ל נכון בלי דוחק בס"ד:

אלא אינו דומה מועטין כו'. ויש עכ"פ לתת טעם לחשבון זה דמאה ורבבה, ונראה בדרך זה כיון דעל חמשה מגיע מאה וממילא אם הם מרובים הו"ל כל אחד מן המאה כאילו הוא לבד חמשה ומגיע עליו לבד מאה נמצא דאותו מאה מגיע עליהן מאה פעמים מאה והיינו רבבה, וזה נכון. (ט) והרביתי אתכם, בקומה זקופה. זה מוכח מכח כפל לשון דגם והפריתי