דברי דוד טורי זהב חלק ב ריח

למה לא יליף בקיצור מכח זה דמדבר בנרצע מכח איש ולא אשה, אלא דלאו דרשה גמורה היא, אלא דכיון שיש לפנינו ב' פסוקים, אחד ושבתם איש כו' ואחד ושב אל משפחתו מסתבר טפי לאוקמי קרא דאיש על נרצע וכן מורה לשון הגמרא מאי משמע ולא אמר מאי תלמודא

(יד) וכי תמכרו וכו' ת"ל או קנה. צריך טעם ל"ל זה במכירה ובקנין לכתוב בחד ותיתי אידך מיניה וי"ל דודאי אם שניהם עומדים לפניך בלא קרא ידעינן דטוב לעשות רצון ישראל טפי אלא דקרא מזהיר שיש לך קצת להשתדל אחר ישראל אם רוצה לקנות או למכור. והשתא ניחא דאיתא בפרק הזהב (דף נ"א) דאיצטריך רחמנא למכתב אל תונו גבי לוקח וגבי מוכר דאי בלוקח לחוד הו"א דוקא הוא לא יונה כיון דקני דאמרי אינשי זבנת קנית אבל מוכר דקא מוביד דאמרי אינשי זבין אוביד כי יכלו המעות והפסדת החפץ שמכרת קמ"ל. וזה שייך נמי כאן דאי במכירה לחוד הו"א דוקא בזה תהדר אחר ישראל שיש לו טובה בקנייתו אבל לא בקנייה ממנו כי אין לו טובה במה שאתה קונה ממנו ואי בקנייה לחוד הו"א בזה דלפעמים יש זבינא דרמיא על אפיה דהיינו שאין להמקח קופצים הרבה אז קנה קודם, מישראל אבל במכירה לא יהדר אחר ישראל כיון דאין לו קופצים הרבה קא משמע לן אפילו בזה יהדר אחר ישראל כל שאפשר בלי היזק שלך

אל תונו, זו אונאת ממון. בפ' הזהב (דף נח:) איתא ברייתא ולא תונו דהיינו הכתוב אחר זה מיירי באונאת, דברים דאי באונאת ממון הרי כבר אמור אל תונו דהיינו הכתוב כאן, משמע דזה התנא לא בא ללמד אלא על ולא תונו השני דמיירי בדברים, דאילו מה שהראשון מיירי בממון הוא פשוט, והיינו דמסתבר הוא דהא כתיב אחר ממכר או קנה, אלא שבא לתרץ הפעם שנית ל"ל ומוקי ליה על דברים וטרח לאשכוחי מה הן אונאת דברים היה גר כו', אבל בממון לא צריך פירוש. אבל בת"כ אמרו על הך זו אונאת, ממון יכול באונאת דברים כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמור מה אני מקיים אל תונו זו אונאת ממון, וע"ז ודאי קשה על מ"ש יכול אונאת דברים מהיכא תיתי לפרש כן נגד המסתבר ונראה לפרש הת"כ דבא ללמדנו דגדול אונאת דברים דאיתא בהזהב שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון ומש"ה ניחא דודאי א"צ לימוד שיש עבירה באונאת דברים דלא תונו לחוד נכלל בו גם דברים, כי ידוע לכל שיש בוטה כמדקרות חרב, אלא דקמ"ל דהו"א דממון ודברים שוים וא"כ לא היה צריך אלא פעם אחת לא תונו, אלא אינו כן דאל תונו זו אונאת ממון לחוד יכול שנכלל בו גם דברים ממילא יהיו שוים כשהוא אומר שנית אל תונו שיש בו לאו בפני עצמו ממילא צ"ל דהראשון לא נכלל בו אלא ממון לחוד, ומזה תדע שאין שוין אלא אחד גרע מחבירו ומסברא דדברים גרע טפי שלא ניתן להשבון, וא"כ הך קמא לא מיירי אלא בממון לחוד

(טו) במספר שנים כו' על האונאה בא להזהיר קשה טובא דלפירש"י בא הכתוב של במספר שנים לפרש מה היא האונאה במכירת קרקע, וכי לא ידענא מה הוא כיון שחייב להחזיר ביובל ודאי בזמן שעד היובל תליא זבינא ונראה דיש נ"מ מזה דאם לוקח ראשון מוכר לשני הו"א שיוכל לומר לו אני מוכר לך לצמיתות ואע"פ שאתה צריך להחזיר למוכר אני אין לי עסק בזה שהחיוב יהיה עליך לקיים המצוה ודוגמא לדבר במוכר בהמה לטבח שיש חיוב על הטבח שהבהמה בידו לתת מתנות כהונה ולא על המוכר ה"נ ביובל מ"מ מותר להונותו קמ"ל, דאפ"ה לא תונו ואתה בכלל החיוב

(טז) תרבה מקנתו, תמכרנה ביוקר. קשה למה שינה רש"י לשונו ולא אמר תרבה בדמיה כמ"ש אח"כ גבי מיעוט השנים תמעיט בדמיה, או להיפך היה לו לומר בסיפא תמכרנה בזול. ונ"ל שיש נ"מ לדינא דאיתא בפ' הכונס (דף נ"ח) מפני שפוגם מזיק פירש"י לפי שאדם המשופע בנכסים ותאב לקנות קרקע גדולה קונה אותה כשמוצאה בהרבה יותר מדמיו כו' ממילא כאן כשיש שנים מרובות יכול לקנות ביוקר ולא הוה אונאה דזה הוה כמו קרקע גדולה משא"כ במועט אין דרך להוזיל בכך ע"כ בודאי יש אונאה למוכר אם מוכר בזול

(כה) וגאל את ממכר אחיו, ואין הלוקח יכול לעכב ובגואל יש בו פלוגתא בפ"ק דקדושין (דף כא) רבי יהושע אומר רשות בידו ורבי אליעזר אומר חובה ור"י מוכיח מקרא דואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא דיש לו ואינו רוצה לגאול ור' אליעזר מוכיח מקרא אחר דחובה הוא, וא"כ הא דנקט רש"י אחר זה וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא גואל שיכול לגאול הממכר היינו אליבא דר' אליעזר, אבל כבר מתורץ פסוק זה אליבא דר' יהושע כמו שזכרנו

(כו) ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים בפ' נשוא מקשה שם רש"י ג"כ קושיא זאת ומוקי לה בגר שאין לו יורשים, וכאן לא שייך בהכי כי כאן מיירי משדה אחוזה וגר אין לו חלק בא"י, כן תירצו הג"א ומהר"ן. וק"ל הא אפשר לגר שיש לו שדה אחוזה כגון שנחלט לו שדה