דברי דוד טורי זהב חלק ב ריז

הכלל כולו כן הוא. וזה אינו דא"כ ל"ל הוכחה דלא נשנית בערבות מואב כיון דבלאו הכי מוכח דשמיטה נאמרו גם כלליה ופרטיה בהר סיני מכח יתורא דבהר, וממילא שאר מצות ג"כ הכי

(ב) שבת לה', לשם ה' פי' לא לשם קיום הארץ כמו שהוא דרך העולם שלא לעבוד האדמה פן תכחש, ומה שסיים כשם שנאמר בשבת בראשית. זהו פירוש על יתור לשון שבת דהיה די לומר ושבתה הארץ לה', אלא דהכתוב מרמז על שבת בראשית שהשנה השביעית תהיה כמו יום, השביעי לקדושה

(ז) ולבהמתך ולחיה כו' כלה לחיה. בקמ"ץ כלה, פירוש שכבר נאכל כל מה ששייך לחיה בשדה, אז כלה בפת"ח, והוא ציווי, שאני מצוה לך שתכלה מזון הבהמה מן הבית וליתן את מאכלה לחיה שיהיה הפקר

(ט) ביום הכפורים כו', ואין תקיעת ר"ה דוחה שבת ברפ"ד דר"ה אמרינן במשנה ר"ה שחל בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה, ואמרינן מנא הני מילי א"ר לוי כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתיב יום תרועה יהיה לכם, ל"ק הא ביו"ט שחל להיות בשבת הא ביו"ט שחל בחול, אמר רבא אי מדאורייתא למה תוקעין במקדש, ועוד הא לאו מלאכה היא דתקיעה ורדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו בה שמא יטלטלנו ברה"ר. וראוי לתרץ על ר' לוי וכי לא הרגיש בקושיא זו מ"ט שרי במקדש לפי סברתו והא עלה קאי. עוד יש להקשות מדברי רש"י אלה שהם בספרי דילפינן מכח קרא דבעשור לחודש למעט ר"ה שלא ידחה שבת וכאן אמר מדאורייתא משרי שרי. ותו קשה על ספרי כיון דיש איסור דאורייתא למה תוקעין בב"ד בר"ה בשבת כדרך שמקשה כאן רבא במקדש אמאי שרי. ותו קשה על גמרא דר"ה לרבא דמדאורייתא שרי קושיא דכתוב אחד אומר זכרון תרועה וכו' ונראה לתרץ כל זה דבפרק ר"א דמילה (דף קל"א:

) יש פלוגתא בין ר"א לרבנן לענין מכשירין של שופר כגון לקצצו מן המחובר דלר"א שרי ולרבנן אסור ובספרי שהם דברי רש"י דכאן אמרינן שיש דיוק לענין בכל ארצכם דהיינו דביוה"כ יתקעו בכל ארצכם אבל בר"ה לא יתקעו בכל ארצכם, משמע אבל במקצת ארצכם שפיר יתקעו בשבת בר"ה, וס"ל לר' לוי דהיינו במקצת היותר חשוב בארץ שהוא בית המקדש, וע"כ אמר התנא במשנה במקדש היו תוקעין ואחר החורבן התקין ר' יוחנן בן זכאי דבב"ד יהיה לו מעלת המקדש, ומש"ה אמר בספרי בר"ה אין תוקעין אלא בב"ד דהיינו במקום מקדש בזמן היותו קיים ומקשה רבא ע"ז במקדש מ"ט שרי, פי' דקראי סתרי אהדדי דפסוק זכרון תרועה אומר דבשבת לא יהיה אלא זכרון בלבד דהיינו לומר הפסוקים אבל תקיעה בשופר כלל לא, וכתוב אחד אומר דבמקצת ארצכם תוקעין בשופר, אלא אמר רבא דיש חילוק בדבר דלענין תקיעה לחוד שאינה מלאכה מותר בכ"מ מן התורה ואין איסור אלא משום שבות כדרבה, ובזה מחלק במשנה בין מקדש או שאר מדינה דאין שבות במקדש. וכן בב"ד, אבל הדיוק דבכל ארצכם וכן זכרון תרועה דממעט שבת היינו במכשירין שיש שם איסור דאורייתא כגון לקצצו מן המחובר או לטלטל השופר מרשות היחיד לרה"ר בזה לא דחי שבת, כרבנן דר' אליעזר דאין מכשירין דוחה שבת ואפילו במקדש היה כן, דאין מעלה במקדש אלא באיסור שבות לחוד שהוא מדרבנן, ובספרי ס"ל כר' אליעזר דדוחה שבת אפי' במכשירין, והיינו במקדש דוקא, וא"ל א"כ רבא מ"ט לא מוקי ג"כ באיסור תורה וכר"א והיינו במקדש דוקא, הא לא קשיא דבמשנה אומר בהדיא לענין איסור תקיעה לחוד דהא אמר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה דהיינו אפי' תקיעה לחוד, ובאמת אין איסור תורה בתקיעה לחוד דהיא אינה מלאכה, ע"כ מוקי למשנה בשבות כדרבה. אבל בספרי אמר ואין תקיעת שופר דר"ה דוחה שבת דהיינו מצות תקיעה והשייך לה דהיינו מכשיריה. כנ"ל נכון בס"ד ובזה מתורץ גם מה שהקשה הרמב"ן על רש"י דהא, אין איסור בתקיעה כלל מן התורה. והרא"ם פירש דהכתוב של בעשור לחודש בכל ארצכם, הוה אסמכתא בעלמא, וקשה דהא אמר רבא מדאורייתא שרי משמע דאפילו אסמכתא אין כאן, ותו דלשון רש"י שמפרש הפסוק משמע שמיירי בדין תורה ממש

י) ואיש אל משפחתו תשובו, לרבות את הנרצע. קשה דכבר נתרבה מלשון דרור כמו שפירש רש"י בסמוך, ובשם מהרא"י כתבו דאי מהך לחוד הו"א שלא יהיה דרור אלא בשנה ההיא ואח"כ יחזור לעבדותו קמ"ל איש אל משפחתו, וע"ז קשה דהול"ל לרבות אחר היובל ונ"ל דאי מדרור לחוד הי"א דמ"מ יחוס משפחתו נסתלק ממנו אלא שהוא בן חורין ואין רשות אחרים עליו אבל שם יחוס משפחתו כבר נסתלק דכתיב ועבדו לעולם קמ"ל ואיתא בגמ' פ"ק דקדושין (דף ט"ו) ואיש אל משפחתו תשובו במה הכתיב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור אם במכרוהו ב"ד כבר אמור, אין הכתוב מדבר אלא בנרצע ב' וג' לפני היובל שהיובל מוציאו, מאי משמע אמר רבה בר רב שילא אמר קרא איש איזה דבר אא באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה. וצ"ל דהך שנוהג באיש ולא באשה אינה דרשה גמורה דא"כ