דברי דוד טורי זהב חלק ב רטז

מי שיתגייר דאם יצא ממנו לא ראוי להריגה דיש לחוס עליו, וכאן דבן המצרי כבר נתעברה שלומית מאביו המצרי ושוב אח"כ לא יצא עוד ממנו גר ע"כ הרגו שפיר על העבר:

(יא) ושם אמו כו' לבדה היתה זונה. לאו זונה ממש קאמר דהא היתה מוטעת דהיתה סבורה שהיא בעלה כדפירש"י בפ' שמות, מ"מ שם זונה עליה, ואע"ג דאין הולד ממזר בכותי שבא על בת ישראל כדאיתא ביבמות פ' הערל (דף מ"ה) מ"מ פגום לכהונה הוא, כדאיתא בגמרא מזהמין את הולד:

(יב) ויניחוהו כו' שהמקושש במיתה. דכבר נאמר מחלליה מות יומת אלא שלא ידעו מאיזה מיתה, ואע"ג דסתם מיתה חנק, כתבו התוס' בפ' הנשרפים (דף ע"ה) דס"ד דדומה לע"ז, שהיא בסקילה:

שלא היו יודעים אם המקלל במיתה. הרבה מקשים למה נסתפקו והלא אף במקלל אב ואם חייב מיתה ק"ו לשכינה, וא"ל דאין עונשין מן הדין, א"כ פשיטא שאין חייב מיתה כיון שאין בזה דין בפירוש, ונראה דהספק היה כיון שלא היה שם התראה כדין דהרי קי"ל בסנהדרין (דף ח':

) בכל עבירות אינו חייב מיתה עד שיתרו בו שחייב מיתה ובאיזה מיתה ימות אלא דכאן הוראת שעה היתה. ובזה יתיישב שפיר מה שאמר כאן ואל בני ישראל תדבר כו', ל"ל האי מילתא פשיטא, שכן הוא הדין בכל ישראל. ותו דמאי לא נאמר במקושש כן, אלא דה"ק קרא בזה האיש אני מורה לך. מיתה אפי' בלא התראה,, אבל אל בני ישראל תדבר הלכה לדורות שאם יקלל אלהיו ונשא חטאו דהיינו בהתראה, וע"כ פירש"י שם בכרת כשאין התראה דהיינו התראה כדין, אלא דעכשיו יש הוראת שעה אפילו בלא התראה כדין, ומש"ה נסתפקו כאן מה לעשות לפי שעה. ובמקושש שידעו שיש שם מיתה אלא שלא ידעו באיזו מיתה ימות, נראה דגם בזה היה להם ספק מחמת התראה דהיינו, שהיו מתרים בו מיתה סתם ואיתא פלוגתא לענין התראה, דרבנן ס"ל דא"צ להתרות בו רק סתם שיהיה חייב מיתה ולר' יהודה צריך להתרות בו באיזו מיתה דוקא והיה ספק למשה רבינו הלכה כדברי מי ונפשט להם כדברי רבנן, ולר' יהודה דלא הוה זה התראה נ"ל דהוראת שעה היתה שחייב אע"פ שלא היתה התראה כדין. כנ"ל בזה נכון בס"ד:

פרשת בהר כה (א) בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני יש לתמוה מהיכא תיתי ללמוד דכל המצות נאמרו בסיני, אי מקרא דאלה המצות הנזכר בסוף בחקותי, א"כ לפי המסקנא ל"ל קרא בהר סיני כאן כיון שמוכח דכללים ופרטים נאמרו בסיני מכח דלא נשנו בערבות מואב. ותו גם לפי המסקנא מנלן דכללי ופרטי דשאר מצות נאמרו בסיני אימא דכללי דשמיטה נאמרו בסיני, וכללי דשאר מצות הם נאמרו בערבות מואב כשנשנו, ומה היקש יש לנו לדמותם להדדי לענין כללים ופרטים. ותו דמ"ש מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני מנליה, הא אי מקרא דבהר סיני שהוא מיותר כאן אכתי בשאר מצות מנלן לענין כללותיה ופרטיה אי מכח דלא נשנית בערבות מואב א"כ למה אמר בקושיא והלא כל המצות כו' היה לו לומר מה ענין שמיטה אצל הר סיני והא, לא נשנית בערבות מואב וידענו ממילא דנאמרה שמיטה בסיני וקושיא זו הקשה גם מהר"י אבוהב. ונ"ל ליישב הכל דודאי מקשה בתחילה מכח קרא דאלה המצות כו' בהר סיני, וא"ל דיש איזה שינוי בשמיטה, זה אינו דהא קרא דאלה המצות כו' בהר סיני משוה כולם להדדי בלי שינוי באמירתם בהר סיני, ומשני דכיון דלא נשנה שמיטה בערבות מואב מוכח דהכללים ופרטים של שמיטה נאמרו כבר בהר סיני, ממילא מוכח דגם כללים ופרטים של שאר מצות נאמרו בסיני מכח היקש דאלה המצות, אלא שבשאר מצות נאמרו הכללים בשתי פעמים האחת בהר סיני ושנית בערבות מואב, ואי לא כתיב כאן בהר סיני הו"א דהם שוים לשמיטה בענין הר, סיני דוקא דהיינו באמירת הגוף שכולם נאמרו בסיני, והכללים ופרטים לא נאמרו בהר סיני הן בשמיטה הן בשאר מצות אלא דאחר הר סיני נתהוה חילוק ביניהם, דשאר מצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם בערבות מואב שנשנו, ושמיטה שלא נשנית לא נאמרו כללותיה בתורה אלא בע"פ נאמרו לו, ע"כ כתב כאן בהר סיני, הכללים ופרטים, ממילא ע"כ בשאר מצות נאמרו הכללים ופרטים בהר סיני וחזרו ונשנו הכללים בערבות מואב אבל לא שמיטה דדי בפעם אחת, ובזה אין היקש דההיקש של אלה המצות לא קאי אלא על הר סיני:

והרבה מפרשים אמרו כאן דהוא ע"ד המדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דהיינו שהכל היה בכלל אלה המצות בהר סיני ויצא כאן מן הכלל ללמד לענין שמיטה דאף הכללים ופרטים נאמרו בסיני, ממילא גם