דברי דוד טורי זהב חלק ב רטו

השם, וע"ז קשה ל"ל בתוך בני ישראל בשלמא אי קאי אדסמיך ליה כמו שאמרנו תחילה אתא שפיר דאמר שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל, דכשישראל אינם זכאים אז הוה הקדושה למעלה ומסתלקת, מן בני ישראל, וההיפך אם יהיו ישראל זכאים הוה הקדושה בתוך בני ישראל, אבל עכשיו שהוא מצות עשה לא שייך פירוש זה, מש"ה כתב דקמ"ל דדוקא שלא ביחיד ואח"כ הוקשה לו כיון שהמוסר נפשו על קידוש השם הזכות מגין עליו והוא ניצול א"כ ציווי למה לי ע"ז שמרצון טוב יעשה האדם כן,, ותירץ שהמוסר נפשו צריך שיחשוב בלבו אפילו לא יהיה ניצול הוא מוסר נפשו ועל זה צריך אזהרה

(לג) אני ה', נאמן לשלם שכר. כתב זה דל"ת כיון שאמר, תחילה שהוציאנו ממצרים על מנת כן א"כ אין שכר על מצוה זו כי חייבים אנו לו לקיים זה כיון שעל מנת כן הוציאנו ממצרים קמ"ל

כג (כד) זכרון תרועה זכרון פסוקים כגון מלכיות ושופרות. כתב הרמב"ן כ"ז אסמכתא ומפורש אמרו בר"ה הולכין למקום שתוקעין ואין הולכים למקום שמברכים פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן ל"צ אע"פ שזה ודאי וזה ספק. ולי נראה דודאי דאורייתא שצריך לזכור עכ"פ קצת מאלו אלא שחכמים סדרום וקבעו ברכה עליהם ושם בגמרא איירי לענין סידור הברכות שספק הוא אם יודעים אותם ומש"ה נקט רש"י כגון מלכיות כו'

(לא) וכל מלאכה כו' על מלאכות לילה כו'. מוכח שיש כאן. היפך וצ"ל דבור זה קודם דבור והאבדתי לפי שאחר זה כתיב כל מלאכה בלא וי"ו, והשתא ניחא מה שקשה מהיכא תיתי למעט לילה כאן, אלא קאי על פסוק וכל מלאכה דשם כתיב בעצם היום הזה שמביא רמב"ן, פירוש היינו גוף היום, ובאמת ממעטינן מזה תוספת מחול על הקודש שאין שם כרת וה"א דגם לילה אתמעט קמ"ל

(לה) מקרא קדש, קדשהו בכסות נקייה גם דבור זה נכון שהוא מהופך ומקומו קודם פסוק והאבדתי דקאי על יוה"כ שכתוב בו מקרא קדש, והוא חלוק משאר מקרא קודש, ולכן לא פירש"י כלום על שאר מקרא קודש שקודם לזה בשאר יו"ט

(מ) כפת תמרים, חסר וי"ו. רבינו בחיי הקשה לימא כף תומר והאריך בתירוץ. וא"צ כי בגמרא (דף ל"ב) איתא בהדיא דבעינן כפות שיהא כפות ולא נפרד

כד (ג) לפרוכת העדות כו', וממנה היה מתחיל. בבמה מדליקין פי' רש"י ממנה היה מדליק הנרות בין הערבים ובה היה מסיים הטבת נרות שדולק כל היום ואינו מטיבו עד הערב אבל שאר הנרות היה מטיב בשחרית, והא דאמרינן ביומא (דף ל"ג) הטבת חמש נרות כו' קודם להטבת שתי נרות דמשמע כולהו היה מטיב בשחרית היינו כשלא היה הנס קיים והיה מוצאן שכבה דלא סמיך קרא אניסא אבל כ"ז שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה

יערך אותו אהרן כו' עריכה הראויה למדת כל לילה פירוש בפעם אחת מה שצריך לדלוק לכל הלילה ולא היו עורכין בכל יום מה שצריך ללילה כפי מה שהיא, דא"כ יש חשש שמא יגרע אבל עכשיו אין חשש אם יהיה נותר

י) ויצא בן אשה ישראלית כו' מעולמו יצא נראה פירושו דכל איש ישראל מן יום הולדו הוא נקשר בעולם העליון במקום קודש וכשחוטא יוצא מאותו מקום שנקשר בו וע"כ אמר ויצא

אמרו לו איש על דגלו כו'. משמע כאן דהמקלל היה בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן דאי בשנה הראשונה לא היו הדגלים עדיין, וכן משמע כאן בלחם הפנים שהרי לא היה בשנה ראשונה לחם הפנים כי לא היה עד אחר שהוקם המשכן דהיינו שנה שנייה, וע"ז הקשה הרא"ם על הא דאמר בסמוך ולא הניחו מקושש עמו והיו שניהם בפרק אחד, ובפרשת שלח, לך כתב שהמקושש היה בשבת שניה אחר שנצטוו ישראל על השבת במרה דהיינו בתחילת השנה הראשונה ותירץ דאע"פ שמעשה לחם הפנים לא היה עד שנה שנייה מ"מ אפשר שהציווי היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי עמד ולגלג ואמר כן. וממה שבא ליטע אהלו בתוך מטה דן נמי ל"ק, דאיכא למימר דאע"פ שהצווי של דגלים היה בשנה שניה מ"מ הם בעצמם היו נוהגים להצטרף כל שבט מיוחד בפני עצמו כפי צווי יעקב במשא מטתו וק"ל דהא פרשת ולקחת סולת היא פרשה אחת עם פרשת הנרות ושם פירש"י דזו עיקר מצות הנרות, ממילא נאמרה אחר הקמת המשכן ממילא גם פרשת לחם הפנים באותו זמן נאמרה. ובג"א פירש בע"א והוא דחוק מאד. ועיקר נ"ל שיש כאן אגדות חלוקות דמ"ד שלגלג על לחם הפנים או משום יחוס שרצה ליחס עצמו שמבני דן הוא, לא ס"ל שבפרק אחד היה עם המקושש אלא ס"ל דהמקושש היה בשנה ראשונה והמקלל בשנה שנייה, ומ"ד שהיו בפרק אחד ס"ל דהמקלל היה לא משום לחם הפנים אלא ס"ל דויצא היינו מעולמו יצא כפירוש הראשון שמביא רש"י

בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר. א"ל על מה שפירש"י בפרשת שמות וירא כי אין איש שאין יוצא ממנו מי שנתגייר, והא כאן פירש"י שזה הבן של המצרי ההוא נתגייר: דעיקר הטעם שהיה חש משה שמא יצא ממנו