דברי דוד טורי זהב חלק ב ריד

חייב לא הוצרך כו', דמה הוכחה יש בזה דילמא אכילה בלא נגיעה קאמר כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה כמו שמצינו בנבלת עוף טהור סוף פרשת שמיני וגם בפרשה זו, ותו דכיון שיש הוכחה דמיירי כאן בנגיעה מכח קושיא זו דלמה לי קרא באכילה לא צריכים אנו ללמדו מן הנגיעה דגבי יולדת דכתיב בכל קדש לא תגע דהא מוכח כאן במקומו, ותו במ"ש רש"י וכי יש נוגע חייב תמוה מאד דילמא בהא חייב רחמנא ומה לנו לסברא אם חייב מצד הסברא. ונראה דעיקר הלימוד דאין כאן חיוב בנגיעה אלא מכח יולדת דיש היקש דהחיוב ישנו בדבר שיש בו נטילת נשמה ה"ה כאן, אלא דיש לומר שמא גם גבי יולדת יש חיוב גם בנגיעה כמו כאן ורחמנא תרתי קאמר, דיש חיוב באכילה שיש נטילת נשמה דכתיב ביה ומתו ויש גם חיוב בנגיעה אע"ג שאין בו נטילת נשמה וזה גילה רחמנא כאן לזה תירץ דל"צ לומר חיוב באכילה דהיינו נטילת נשמה אם אמרו בנגיעה אע"פ שאין בה נטילת נשמה, והשתא מתורץ דשמא אכילה בלא נגיעה קאמר, ובאמת נניעה לחוד ג"כ חייב דהא למדנו מיולדת דדוקא נטילת נשמה בעינן וניחא ג"כ מ"ש אח"כ וכי יש נוגע שהוא חייב לאו מסברא פריך אלא מצד דבעינן נטילת נשמה כמו ביולדת

וטמאתו עליו כו' במי שהטומאה פורחת ממנו דכן פירוש עליו דמשמע ולא בתוכו דאל"כ הו"ל לומר טומאתו בו

(ה) בכל שרץ אשר יטמא לו, כשיעור הראוי לטמא בכעדשה קשה ממ"נ אם פשוט שבכעדשה הוא שיעור לטומאה מה צריך רבוי, ואם אינו פשוט, אכתי לא נדע מהו השיעור לטומאה. וי"ל דאמרינן אח"כ דמטמא אחרים הנוגעים בהם ולזה צריך רבוי ביש שיעור כעדשה, דל"ת דלא מטמא אחרים אלא בנגע בשרץ שלם אבל בשיעור כעדשה לחוד אין מטמא הנוגעים אלא הוא עצמן טמא

(ח) נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, לענין הטומאה הזהיר כאן. הרא"ם פירש דאי לענין אכילה פשיטא מי גרע מישראל. ואין זה הוכחה דביחזקאל נאמר ג"כ בכהנים נבלה וטרפה לא יאכל ומפרשינן בגמרא דהו"א דכהנים מותרים בנבלה וטרפה הואיל ואשתרי מליקה גבייהו קמ"ל, וא"כ ה"נ נימא כן דהרבה דינים שנזכרו שם ביחזקאל מה שנזכרו בתורה, אלא עיקר הוכחת רש"י כאן מדכתיב לטמאה בה שהוא מיותר אלא דמורה דלא מיירי כאן אלא לטומאה בלבד

(ט) ומתו בו, למדנו שהיא מיתה בידי שמים. קשה אי מלשון ומתו יליף לה מדלא כתיב יומתו הא גבי נביא שקר כתיב ומת הנביא ההוא ואמרינן שם סתם מיתה בחנק. ונראה דכאן ילפינן לה מדכתיב ולא ישאו עליו חטא שהוא מיותר דהא כתיב אחריו ומתו, אלא דהך נשיאת חטא הוא בידי שמים שאינו נדון בב"ד אלא נשיאות החטא עליו עד כי יהיה נדון בידי שמים

(יא) ויליד ביתו כו' ואשת כהן אוכלת בתרומה למדנו מן המקרא הזה. קשה למה לא כתב לזה קודם שזכר יליד ביתו, וע"ק במ"ש ועוד למד ממקרא אחר כו' למה לי תרי לימודים על ענין אחד, ואם יש סתירה על לימוד אחד משניהם קשה הא כשנכתבו שניהם אכתי תקשה מנלן הא על כל אחד יש סתירה מה מועיל הצירוף של שני לימודים. ונראה דעל ההיא דכל טהור בביתך יש סתירה דילמא נפרש שם כפירוש הראשון שפירש"י בפרשת קרח על פסוק ההוא דקמ"ל לאפוקי טמאים, אלא דיש עכ"פ שם לימוד על נשים מדכתיב בביתך וביתך היינו אשתך, וכ"ת ניליף מזה לחוד, דיש קושיא מהך דהכא דכתיב יליד ביתך דמשמע דביתך לחוד לא מהני אלא דוקא יליד ביתך, וע"כ צריך לימוד מכאן מכח קנין כספו, ואי מזה לחוד תקשה לך הא סתרי אהדדי בכאן דמכח קנין כספו יש היתר לאשה ומכח יליד ביתך ילפינן איסור, עד שבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, דהיינו כל טהור בביתך דביתך עיקר ויליד ביתך לא קאי אלא על בני שפחות שאינם בכלל קנין כספו, אבל במקום ששייך קנין כספו אפי' קצת דהיינו אשתך נתרבה מכח בבית ולא משגחינן במיעוט דיליד, ומש"ה כתב רש"י אחר ויליד ביתך דין היתר אשה ואין קושיא מכח ויליד. כנ"ל, נכון

ובג"א תירץ דצריך שני לימודים דאי מהכא דקנין כספו הו"א דוקא אשתו אבל יבמתו לא אכלה דלאו קנין כספו הוא אלא משמיא הקנו לו אשתו קמ"ל בביתך דגם יבמתו היא ביתך, ואי משם הו"א דוקא נשואה שהיא בביתו אבל ארוסה לא קמ"ל קנין כספו. ואין מיושב בזה דא"כ אכתי נימא דדוקא ארוסה ע"י קדושי כסף אכלה אבל ע"י שטר לא אכלה

(כד) וכרות, כרותין בכלי ועודן בכיס כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס הוה מחוסר אבר ופשיטא דפסול אפי' בעוף ובבני נח נמי פסול וא"כ איך אמרינן בסמוך דבבמות שרי להם

(לב) ולא תחללו כו' מה ת"ל ונקדשתי. נראה פירושו דלכאורה הך ונקדשתי הוא מחובר להקודם לו דהיינו ולא יחללו וה"ק שאם תהיו נזהרים שלא יבאו לידי חילול אז ונקדשתי כו'. דע"ז מקשה ל"ל ונקדשתי, וכ"ת דזהו מעלה היותר גדולה א"כ היה לו לומר ונקדשתי לחוד, ע"כ פירש דהך ונקדשתי הוא מאמר בפני עצמו ומצות עשה היא שימסור נפשו על קידו