דברי דוד טורי זהב חלק ב ריג

את כבודו. בגמרא אמרינן שאם היו נוהגים בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגים בו בזיון אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל, נקטי בזה קודש וכבוד ואח"כ נולד וגידל, ונראה פירושו ע"ד זה, כי האדם יש לו חשיבות לפעמים מצד עצמו, ולפעמים משום דנפיק מיניה בנין טבין שהוא הדריך אותם לטובה, ע"כ אמר שהיו נוהגים בו קודש היינו מצד עצמו, או כבוד מצד בניו שגדלם לטובה, ובאלו הוה ההיפך בשניהם, שבטל חשיבות מצד עצמו דכיון שהוליד בת כזו נתברר שפלות שלו, וההיפך של כבוד שהוא מחמת בניו שהרי גדל אותה לרעה. ומש"ה אמר רש"י כפל ל' חיללה וביזתה

(יא) נפשות מת, להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל,. משמע דעיקר הדין שרביעית דם מטמא באהל בכ"מ הוא מקרא דהכא, וכן איתא בתוס', פ"ק דסנהדרין (דף ד') דאי לאו קרא דהכא לא פשוט דרביעית דם מטמא באהל, וקשה הא קרא, כתיב בפרשת חקת הנוגע במת בנפש דהוא לרבות רביעית דם כדפירש"י שם, י"ל דהא יש שם פירוש אחר על במת בנפש א"כ אין שם פשוט לרביעית דם שמטמא באהל

(כב) ומן הקדשים יאכל כו' שאכל משה בשר המלואים. בפרק טבול יום (דף ק"א.) איתא משה רבינו כ"ג היה וחולק בקדשי שמים היה שנאמר מאיל המלואים היה למשה למנה, מיתיבי לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל (בבעל מום כתיב כן) אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים אילו לא נאמר קדשים קלים הו"א ק"ק הוא דאוכל בעל מום לפי שמצינו שהותרו לזר (קס"ד דהותרו למשה קאמר שאכל חזה ושוק של המלואים שהיו קדשי קדשים אלמא משה זר היה) אבל בקדשים קלים לא א"ר ששת לא בבמה קטנה קאמר דהותרו לזר מנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה, הרי לפי המסקנא לא מצינו בקדש קדשים היתר לזר מכח אכילת משה בשר המלואים דזה לאו קולא היא אלא דראוי היה לאכול מכח שהיה כ"ג אלא הקולא היא מכח אכילת כל זר במנחה של במה קטנה, וא"כ קשה על רש"י למה הביא הקולא דקדשי קדשים מכח אכילת משה בשר המלואים, וזה נדחק והיה לו להביא מכח במה קטנה, כמסקנת הגמרא, וקושיא זו הקשה הרא"ם

וראיתי בספר צדה לדרך שתמה על הרא"ם ואמר שקושייתו היא קושיית הגמרא שזכרנו, ולא הבין כראוי שהקושיא של הרא"ם אינה קושית הגמרא אלא הוא מקשה שפיר על רש"י כמו שזכרנו לפי המסקנא דהגמרא. ונלע"ד לתרץ דאיתא בגמרא שם אח"כ תנאים רבים דס"ל דמשה לא היה כ"ג אלא מלך וא"כ הוה שפיר הקולא בקדשי קדשים מכח שאכל מלואים ורש"י כתב דבריו ע"פ אותן התנאים דא"צ להוכיח מכח במה קטנה

ואגב זה נזכיר דרך זה בגמרא שם דאיתא מרים מי הסגירה א"ת משה הסגירה משה זר ואין זר מסגיר דכתיב והובא אל אהרן הכהן וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים. ומקשים רבים למה לא הקשה גם על משה דהיה קרוב, ומתוך קושיא זו נכנסו רבים לדחוקים לתרץ. ואין צורך, דכתבו התוס' שם ואין קרוב רואה נגעים פלוגתא היא במסכת נגעים פרק ב' ולמה הביאו התוס' דבר זה מה תועלת יש לנו שיש פלוגתא או לא, אלא דהתוס' היה קשה להו דבר זה למה לא אמר גם במשה שהיה קרוב, ע"כ תירצו דדבר זה דאין קרוב רואה נגעים הוא פלוגתא והתנא רוצה להקשות על משה מדבר שאין בו פלוגתא אלא מפורש בתורה, אלא דעל אהרן הוצרך להקשות מכח התנא דס"ל דאין קרוב רואה נגעים, כנ"ל נכון

כב (בא)וינזרו כו, ד"א וינזרו כו'. אין פירוש להאי ד"א, ורבים אומרים שלשון זה ד"א הוא. ט"ס וביש ספרים כתוב האי ד"א אחר סרס המקרא ודרשהו והוא נכון, כי הרמב"ן הקשה על רש"י וז"ל ואם נפרש האי אשר מקדישים לי בקדשי כהנים עצמם א"צ לסירוס אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם שם קדשי ואשר הם מקדישים שלא יחללו את אשר אהרן ובניו מקדישים ע"כ. הנה לפניך דאם נפרש אשר הם מקדישים על קדשי, בני ישראל לא על הכהנים צ"ל סרס המקרא דהיינו כיון ששתי הקדושות הם ענין אחד תקשה לך למה הפסיק בולא יחללו את שם קדשי בינתיים, אלא ע"כ דיש סירוס במקרא וכאילו כתובים זה אצל זה, אבל אם נפרש הם מקדישים על קדשי בני אהרן אין כאן סירוס ואמרינן דמתחילה דבר הכתוב מקדשי ישראל שיש בהם חילול ואח"כ אומר אפילו מקדשי כהנים עצמם דגם בהם יש חילול אם יהיה בימי טומאתם וא"כ שייך שפיר ד"א דהיינו שא"צ סירוס, כנ"ל נכון

(ג) כל איש וכו' ולמדוה רבותינו בג"ש. הרא"ם מחק בג"ש כי אינו אלא היקש דבפרק הערל (דף ע"ה) איתא לענין יולדת דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהבא למקדש טמא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש ה' טימא אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קודש בכרת ואוכל תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ויש להקשות בדבור זה כל רש"י במ"ש ואם על הנגיעה